האסטרטגיה הנאיבית של כחול לבן

1.

המערכת הפוליטית ממתינה להתבהרות מצב העניינים לקראת המשא ומתן הקואליציוני. כדי שמשא ומתן רציני יוכל להתקיים, נדרש קודם כל שכל אחת מהמפלגות תפנים את תוצאות הבחירות ואת משמעויותיהן.

הראשון לזהות ולהבין את התנאים שנוצרו היה ראש הממשלה נתניהו. כבר בליל הבחירות הוא הפנים את העובדה שממשלת ימין-דתיים לא יכולה לקום, וקרא להקים 'ממשלה ציונית' - פנייה ברורה לכחול לבן לכונן יחד ממשלה. גם בימים הבאים קרא נתניהו שוב ושוב להקמת ממשלת אחדות רחבה ודחק ביריבו בני גנץ להיפגש עמו.

לראשי 'כחול-לבן' נדרש מעט יותר זמן כדי לקלוט את משמעותן של התוצאות. בהצהרות שמסרו לאחר הבחירות הם הניחו כעניין מובן מאליו שהממשלה שתקום תהיה בדיוק לפי הצהרותיהם לפני הבחירות: ממשלה חילונית ללא נתניהו. בעוד יו"ר הליכוד קורא לגנץ להיפגש בהקדם כדי לשאת ולתת על ממשלת אחדות, טען לפיד שנתניהו "מסרב לקבל את הכרעת הרוב". 

מה מפריע ללפיד ולגנץ להבין לאשורם את תוצאות הבחירות ומה גורם להם לחוש שהעם נתן בהם את אמונו? מדוע נתניהו הבין מיד עם פרסום המדגמים שהבחירות הסתיימו בתיקו שמחייב פשרות, ואילו ראשי 'כחול לבן', שגוש התומכים בממשלה בראשותם קיבל פחות מנדטים מגוש תומכי נתניהו, מדמים את עצמם למנצחים?

ההסבר לפער הזה נעוץ באסטרטגיה הפוליטית שבחרה 'כחול לבן' בתחילת מערכת הבחירות. בכל מערכת בחירות היעד שמנהיגי שני הגושים מציבים לעצמם הוא שהגוש בראשותם יגיע לרוב של 61 מנדטים לפחות, כדי שתהיה להם יכולת להרכיב את הממשלה. במקרים החריגים בהם תוצאות הבחירות איכזבו את שני הצדדים ואף אחד מהם לא הצליח לגבש את הרוב הנדרש, הוקמה ממשלת אחדות לאומית.

אלא שבמקרה של לפיד וגנץ, היעד הראשוני היה תוצאת תיקו. ב'כחול לבן' הבינו היטב את המספרים, את היתרון המובהק של גוש הימין ואת היעדר הסיכוי של גוש השמאל להשיג רוב. המטרה המוצהרת של המפלגה הייתה לכפות ממשלת אחדות, לא ממשלת מרכז-שמאל. לשם כך הגדירו במפלגה שני יעדים: להיות המפלגה הגדולה ביותר, ושגוש הימין-חרדים (ללא ליברמן) לא ישיג 61 מנדטים. במצב כזה, הם טענו, נתניהו יודח מראשות 'הליכוד' שתצטרף לקואליציה בראשות 'כחול-לבן'.

מה שראשי 'כחול-לבן' לא טרחו לברר זה האם גם המתחרים מימין מקבלים את כללי המשחק שהם קבעו. גם אם גנץ החליט שתיקו הוא ניצחון של 'כחול-לבן', גוש הימין לא חייב להשתכנע. רוב המערכת הפוליטית נותרה בתפיסה ההגיונית והפשוטה: ניצחון משמע - יכולת להרכיב ממשלה. אם גם גנץ וגם נתניהו לא השיגו את הרוב הנדרש, יש כאן תיקו.

במפלגת 'הליכוד' ובמחנה הלאומי שאפו לניצחון מובהק, כפי שהתרגלו בשנים האחרונות. לכן האכזבה בליל הבחירות הייתה מרה כל כך. התברר שהעריקה של ליברמן והעייפות במעוזי 'הליכוד' כיווצו את הגוש לכדי 55 מנדטים בלבד. גוש הימין-חרדים עודנו הגוש הגדול (בהנחה הפשוטה שמפלגת 'תל"ם' של משה יעלון איננה חלק מאותו גוש עם 'הרשימה המשותפת') אבל לא גדול מספיק כדי להקים ממשלה. אבל האכזבה הזו גם אפשרה לראשי מפלגות הגוש להפנים בזריזות את המשמעות של תיקו פוליטי.

בימים האחרונים מפנימים אנשי 'כחול-לבן' אט אט עם העובדה שבראשות 'הליכוד' עומד נתניהו ושלאנשי מפלגתו אין כוונה להדיחו. איש איננו מתכוון להעניק להם ניצחון שהם לא השיגו. בתיקו, כמו בתיקו, שני הצדדים יתפשרו. 'הליכוד' יוותר על הקמת ממשלת ימין הומוגנית ועל שלל הבטחות הבחירות שפיזר, ו'כחול-לבן' תוותר על פסילתו האישית של נתניהו. ואכן, פגישה ראשונה בין גנץ לנתניהו - אותו נתניהו שראשי 'כחול-לבן' פסלו כל העת על הסף - התקיימה בתיווכו הלוחץ של נשיא המדינה.

שתי שאלות נותרו פתוחות: המשנית ביניהם היא מה יהיה הרכב הקואליציה של ממשלת האחדות: האם נתניהו יישאר נאמן לגוש 55 התומכים שלו ויצליח להכניס אותם לממשלה, והאם גנץ ידרוש בתמורה להכניס גם את מפלגת 'העבודה', לה התחייב ככל הנראה שלא ייטוש אותה באופוזיציה. ייתכן גם שגנץ ידרוש, בתמורה להכנסת כל גוש הימין לממשלה, שהתיקים יתחלקו בשווה לא רק בין 'כחול-לבן' ל'ליכוד', אלא בין 'כחול-לבן' לבלוק הימין כולו, או בין גוש הימין בממשלה לגוש השמאל.

השאלה המרכזית שעל הפרק היא, כפי שהסביר יו"ר 'ישראל ביתנו' אביגדור ליברמן, מי יהיה הראשון ברוטציה. נתניהו יכול להיות מרוצה מאוד מהעובדה שזו השאלה העיקרית כעת. המצב הזה הוא במידה רבה פרי התנהלותו המחושבת לאחר הבחירות. קריאתו החוזרת לאחדות דחקה את בני גנץ אל הקיר והציגה את פסילתו האישית של נתניהו כדרישה קטנונית ולא לגיטימית. הלחץ שהפעיל נשיא המדינה חיסל כל סיכוי לעמדתה של 'כחול-לבן'.

2.

במוצאי בחירות 96' הסביר שמעון פרס את הפסדו לנתניהו במשפט קצר: "היהודים ניצחו את הישראלים". פרס, בהבחנה חדה, ירד לשורש השסע הפוליטי בישראל. על אף שאותן בחירות עסקו בעיקר בהסכמי אוסלו ובמצב הביטחוני הקשה שהם הביאו, יסודות הוויכוח היו נטועים גם אז בהזדהות הבסיסית של היהודים אזרחי ישראל: קודם כל יהודים, בעלי זהות מסורתית ולאומית ברורה, או ישראלים בעלי זהות מערבית חילונית.

החלוקה הגסה הזו של המחנות הפוליטיים בישראל ממשיכה ללוות אותנו עד היום, אלא שבבחירות האחרונות היא צפה על פני השטח ברמה שלא הורגלנו בה מעולם. קמפיין ה'הדתה' הגיע לשלטי הבחירות, והבטחות ל'ממשלה חילונית' היו למוטיב המרכזי של הימים החארונים לקמפיין הבחירות. כשהשאלה צפה בעוצמה כזו, מתחדדת חשיבות התשובה שנתן לה הציבור היהודי בישראל. שתי ממשלות הוצעו למצביעים: ממשלה חילונית מחד וממשלת ליכוד-דתיים-חרדים, כלומר, ממשלה מסורתית-דתית, מאידך.

משחקי קואליציה בצד, התשובה שנתנו אזרחי ישאל היהודים די ברורה: 55 מנדטים קיבלו המפלגות שהבטיחו ממשלה מסורתית-דתית והמפלגות שהבטיחו ממשלה חילונית הסתפקו ב-46.

התוצאה החשובה הזו מחדדת עוד יותר את התבונה שבהחלטת המפלגות החרדיות לדבוק בגוש הימין ולא להתפתות להצעות של 'כחול-לבן'. לנאמנות הזו יש משמעות רחבה הרבה יותר מן הממשלה הקרובה שתקום. היא משקפת את החיבור המתרקם בין חלקי הגוש המסורתי בישראל. חיבור שיש לו משמעות רבה לעתיד היהדות במדינה. את חשיבות החיבור הזה הסביר כבר לפני קרוב לשלושה עשורים הגראמ"מ שך זצ"ל ב'נאום השפנים' הזכור. גם אם לעיתים נראה שיש רווח פוליטי מהיר בהפרת החיבור הזה, יתרונותיו הערכיים והעמוקים חשובים יותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!