מי ראשון בתור? בפרשת כי-תבוא

עכשיו זה רגע לפני גזירת הסרט והסרת הלוט מהארץ האהובה.

עומד לו עם עייף ממסע של ארבעים שנה, עם למוד מלחמות ומאבקים, ומקבל לידיו ארץ - "והיה כי תבואו אל הארץ".

רגע של נחת, של התחלה, של יישוב הדעת, של מנוחה ונחלה עם הכניסה אל הארץ המובטחת.

תכל'ס, זה מרגש. ליווינו את אבותינו עוד מהרגע שבו ירדו למצרים, בפרשת שמות, אי שם לפני כ-250 שנים(!) מאז, אגב, עברו כבר 38 'פרשות השבוע' (!) והמסע עוד לא תם.

רגע לפני מימוש המתנה, שנייה לפני שכל שבט ומשפחה פונים לטפח את חלקת האלוקים שקיבלו, יש ציוויים חדשים.

הם-אנחנו מצווים לזכור שלא כוחנו עשה לנו את החיל הזה.

את המיטב שלנו, את היבול הראשון - מקדישים להשם! מצוות ביכורים - עומד לו החקלאי הטרי בשדה שהוא עצמו טיפח, חרש, זרע והשקה, וכשנראים סוף סוף הניצנים הראשונים מהפירות, הוא מקדיש אותם לה'. הוא מרים עיניו למעלה, אל מקור הברכה, ואומר - לא כוחי עשה לי את כל החיל הזה. תרגיל נהדר בענווה.

לאמר תודה זה קודם כל להכיר בעובדה שיש לך טוב, לראות אותו בעיניים. וכשמתמקדים במשהו הוא גדל. כי זה נכון שאנחנו מוכשרים, ורכשנו ידע ומיומנויות וכו' וכו',
אבל זה רק תעתוע ראייה. זה לא אנחנו. זו רק ברכת השם.

את הפרשה הבאה נקרא כבר בערב ראש השנה.  אולי זה הזמן להודות לכל מי שיש לו חלק בדברים הנפלאים שקרו לנו השנה?!
ותודה גם לכם שקראתם עד כה.
שבת שלום, אסתי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!