במקום להאשים ילדים אכזריים, מבוגרים ייקחו אחריות

החדשות בעולם שלנו נהיות ישנות בקצב מסחרר. רק לפני כמה ימים ילד צעיר הלך לעולמו באופן טרגי במיוחד וכבר יש כותרות טריות ו"מעניינות" יותר. לקח לי זמן לאגור כוחות ולכתוב על הנושא. האמת, רציתי לטמון את ראשי באדמה ולדמיין כאילו לא שמעתי דבר. גם ככה אני נמנעת מחשיפה לחדשות. אבל יש מציאות שאי אפשר להתחבא ממנה. לא כשכל כך חשוב לי לתרום, ולו קצת ביותר, למניעת מצבים נוראים כאלה.
מה יכול להיות יותר מזעזע מהתאבדות הילד בן העשר? הטבע האנושי גורם לנו לחפש אחראים ולהגיש להם כתב אישום נוקב.

אחת האצבעות המאשימות מופנית לילדים "האכזריים" של היום ולהוריהם שלא מחנכים אותם כראוי.
אני לא רוצה להתייחס לטרגדיה הספציפית שקרתה בשבוע שעבר. קטונתי מלדעת מה התרחש שם בדיוק. כאבם של ההורים השכולים בלתי נתפס ואין צורך לבחוש בפרטי המקרה.
אני כן רוצה לדבר על מצבים בהם ילדים נתונים להצקות חבריהם ועל הדרכים לסייע להם.

נהוג לחשוב שילדים של היום פחות רגישים לזולת, נוטים יותר לפגוע ולהתעלל בחבריהם, מגלים פחות אמפתיה וחמלה מבעבר. עובדה שמספר ההתאבדויות בקרב ילדים עולה בעקבות דחיה חברתית והצקות. התאבדות זה אסון שאחרי שהתרחש אינו ניתן לתיקון. גם כשלא מדובר באסון בעל ממדים כאלה, השלכות דחיה או התעללות חברתית עלולות להיות חמורות מאוד ולהשפיע לאורך כל חייו של הילד.
זה לא סוד שילדים הם "עם אכזר". מאז ומעולם התנהגויות כמו לעג, התעלמות, הקנטות, התנשאות והתגרות היו חלק באינטראקציה בין ילדים. נכון שהיום יש יותר אמצעים טכנולוגיים אשר "משכללים" את הפגיעה, אבל במהות העניין אין חדש תחת השמש.

אז מה באמת השתנה היום? לא כל כך התנהגות הילדים, אלא השפעת החברה עליהם שהולכת וגוברת לעומת השפעת ההורים שנהית משמעותית פחות.
זה לא אומר שילדים לא זקוקים לחברים. אבל יש הבדל בין קשרים חברתיים מאוזנים לבין השתלטות החברה על חיי הילד.

תינוקות נולדים עם צורך קיומי בקשר. הקשר הזה באופן טבעי נוצר להיות עם האנשים הכי קרובים אליו - הוריו. לאט לאט מעגל הקשרים מתרחב והילד מכיר עוד אנשים ויוצר עוד מערכות יחסים. במהלך התפתחות בריא הוריו של הילד ישארו האנשים המשמעותיים והקרובים אליו ביותר. במסלול התפתחותי מקביל חברים ישמשו כדמויות מרכזיות בחיי הילד ויחליפו את הוריו.
כאן טמונה הסכנה. מרכזיות הקשר עם חברים הופך ילדים להיות פגיעים יותר לתגובותיהם (אותו דבר מדויק לגבי קשר בו ההורים הם הדמויות המשמעותיות. במצב כזה הילד יהיה יותר פגיע מדחיית הוריו). יתכן והעובדה שילדים היום פוגעים יותר אחד בשני לא נעוצה בעליה באכזריות, אלא בכך שהם מקבלים אחד מהשני את צורכיהם הרגשיים ותלויים נואשות בקבלתם. יותר ויותר ילדים בגילאים צעירים פונים לחבריהם על מנת להרגיש קרבה, שייכות, אמפתיה וקבלה. הם מחפשים את כל אלה אצל בני גילם אשר כמוהם לא מספיק רגישים, בוגרים ואחראיים. אחרי הכל, הם רק ילדים. רק מבוגרים אחראיים יכולים לספק לילדים את הצרכים הבסיסיים האלה באופן מלא ומותאם.

חברים זה חשוב, אבל הם לא אמורים להחליף הורים. המיתוס הנפוץ אומר שילדים פחות זקוקים להוריהם בעיקר בגיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות כל הזמן יורד ויוצא שכבר בגיל צעיר מאוד נהיה נורמטיבי לחשוב שילדים פחות זקוקים לנו. הם צריכים אותנו, ההורים, בכל גיל לאורך הגדילה שלהם. הם צריכים אותנו בכל שלב באופן אחר, בצורה שונה, עם כלים אחרים. אבל במהות ההורים עדיין אמורים להישאר הדמויות המשמעותיות והחשובות בחיי ילדיהם. קשר רגשי חזק עם ההורים הוא המגן הטוב ביותר מפני דחיה והצקות חברתיים.

בוודאי, יש צורך לעבוד עם ילדים ולהעצים מודעות להשלכות של דחיה חברתית, ללמד אמפתיה ולחזק אחריות חברתית. יחד עם זאת כל אלה לא יעבדו מספיק אם לא נתייחס בכובד ראש לבעיות התקשרות בין הורים לילדים. ללא התקשרות חזקה אנחנו משאירים ילדים לחסדי החברה.

אז במקום להאשים את הדור ה"מופרע" של היום, בואו אנחנו, המבוגרים, נגלה אחראיות ונעשה הכל על מנת להגן על ילדינו.

הכותבת היא ביבליותרפיסטית (M.A). מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!