הבחור פרץ בבכי מטלטל: "קרה לי משהו נורא"

היה זה לפני כשנה - הגיע אליי לטיפול בחור חסידי צעיר כבן 14 אשר למד אז בתחילת שיעור ב' בישיבה קטנה. לא הוריו ולא אנשי הצוות בישיבה בה הוא למד ידעו מה קרה לבחור המופלא והשקדן שבשיעור א' התנהג למופת ופתאום מגיע שיעור ב' ומשהו קרה לבחור, הבחור הפסיק ללמוד התחיל לאחר לסדרי הישיבה ובעיקר הוא החל להסתגר עם עצמו - הוא פחות ופחות דיבר עם חברים ועם בני משפחתו. האימא של הבחור סיפרה לי בטלפון: "ניסיתי בכל דרך שהיא לדבר עם בני, אבל פשוט בני לא מדבר מילה. הוא אומר שהכול בסדר איתו והוא לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו".

הבחור הגיע אליי, אך הוא לא היה מוכן לדבר מילה. ביקשתי מהשם בלבי שיעזור לי לעזור לאותו בחור. הבחור ישב מולי. אני מסתכל לתוך עיניו מנסה להיכנס ללבו ואומר לו אני מבטיח לך שמה שתספר לי, אני לא אשפוט אותך, לא אדון אותך, אני רק אנסה להבין אותך".

הוא הסתכל לתוך עיניי ואמר לי חרש: "אני מתבייש לספר לך את זה". ואז פתאום, הבחור החל לבכות בכי שטלטל את נשמתי. הוא בכה ללא הפוגה כעשרים דקות, לאחר שהוא נרגע מהבכי, שאלתי אותו, "אולי אתה מעדיף לכתוב לי בדף מה שמציק לך?".

הבאתי לו דף ועליו הוא כתב, במשפט מטלטל קצר, כך: "קרה לי משהו נורא כשהלכתי לטבול בבוקר, אדם אחד...".

ואז הוא שוב החל לבכות, "לא ידעתי כלום מהחיים שלי עד שהגיע אותו אדם והרס לי את כל התמימות שלי".

כותב השורות, מרדכי רוט

אוי געוואלד כמה שריחמתי על הבחור הזה, אי אפשר לתאר איזה רחמים. יושב מולי בחור צדיק שלא ידע כלום מהחיים שלו ואז מגיע אדם חולה והורס לו את חייו בחמש דקות.

אני נפגש עם מגוון רחב של אנשים. אתם לא יכולים לתאר כמה נפשות של ילדים ובחורים היינו יכולים להציל, אם הייתה מודעות בסיסית לאותם ילדים ובחורים על הנושאים הללו.

ישנה הצגה שנקראת: "ציפור קטנה לחשה לי", אני מכיר מקרוב סיפורים שההצגה הזו הצילה ילדים מפגיעות.

לפעמים מרוב שמפחדים ולא מדברים על דברים שצריך לדבר ולפתור, יכולות לקרות בעיות קשות.

הייתי לפני מספר חודשים עם אשתי ביישוב מצפה רמון, בבוקר כשקמתי חיפשתי מקווה לטבול בו לפני התפילה, הפנו אותי לישיבת ההסדר, נסעתי לשם ואני רואה בתוך המקווה חדרים נפרדים וסגורים לרחצה. אמרתי לעצמי למה אין את הדבר הזה אצלנו, זה יכול היה לחסוך הרבה בעיות.

מחקרים קובעים שאם לילד יש "שומר פוטנציאלי", כלומר מבוגר שמדבר איתו מראש על מוגנות ושאליו הוא יכול לפנות בכל מצב, הסיכוי שהוא ייפגע קטן דרמטית. ילד כזה משדר שלא כדאי להתעסק איתו, כי יש לו למי לספר.

מוגנות היא לא תיאוריה, אלא דבר שצריך לתרגל. הרי גם חצייה במעבר חצייה היא דבר שמתאמנים עליו עם הילד. לכן צריך לדמות עם הילד סיטואציות. לא בלחץ ולא בהיסטריה, אלא בקלילות: מה קורה אם מישהו ניגש אליי באוטובוס? אם מישהו מתקרב אליי יותר מדיי?.

אם חלילה הילד מספר על פגיעה, התגובה הרצויה היא: "טוב שסיפרת, כל הכבוד, אני מאמין לך ואנחנו נטפל בזה, נעבור את זה ביחד". זה לא הזמן לחקור או לשפוט, וגם המבוגר צריך להתייעץ עם גורמי מקצוע כדי להחליט איך להמשיך. מחקרים מראים שאם התגובה היא נכונה ואם מצליחים "להיות שם" בשביל הנפגע, הריפוי מתחיל כבר באותם הרגעים.

כל הנושא הזה הוא נושא רגיש ועדין, אבל אני אומר את זה רק כדי להציל ובכן הורה שרוצה להציל את ילדיו חייב ואף מצווה לתת הדרכה לילדו ולבנו הבחור על הנושאים הללו. יש היום הצגות וגם ספרים כשרים למהדרין בנושא. השם ישמור אחרי שקורה מה שקורה זה מאוד לא פשוט לטפל בהשלכות.

לכן חובה עלינו בתור הורים לתת מודעות בנושא ולהיות זהירים בכל מה שקורה עם הילדים שלנו.

שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!