הרב דוד יוסף שליט"א: דיני ומנהגי אמירת הסליחות

א. חודש אלול - חודש התשובה
מנהג הספרדים החל מראש חודש אלול להתחיל לומר סליחות. והענין שחודש אלול נקבע לתשובה נלמד כבר בדברי חז"ל, שבשנה הראשונה שעם ישראל יצאו ממצרים, משה רבינו עלה למרום שלושה פעמים, כשכל אחד מהם במשך ארבעים יום.
בתחילה היה זה מיד לאחר מתן תורה בז' סיון ועד יום י"ז בתמוז שאז עשו את העגל ונשתברו הלוחות.
ולאחר מכן משה עלה והתפלל והתחנן לפני ה' במשך ארבעים יום. עד לראש חודש אלול. ולאחר מכן שוב עלה למרום והתפלל וכמו שכתוב (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה. עד יום הכיפורים שבו התבשר מאת ה' "סלחתי כדבריך".
ובכל הימים הללו עם ישראל גם הם היו מצטערים ומבקשים שה' יסלח להם על חטא העגל. ומאז נקבע חודש אלול לתשובה.

ב. ארבעה ימים לקרבן
לעומת זאת האשכנזים אינם אומרים סליחות בכל חודש אלול מלבד ארבעה ימים לפני ראש השנה, שתמיד הם מתחילים במוצאי שבת.
שאם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת מתחילים הם לומר סליחות במוצאי שבת שלפניו, ויש להם ארבעה ימים עד לראש השנה. אולם אם ראש השנה חל כהשנה ביום שני מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפניו.
והטעם שעושים ארבעה ימים נלמד מהקרבת הקרבנות, שלפני שמקריבים קרבן בודקים אותו במשך ארבעה ימים שהוא תמים וראוי להקרבה.

ג.
מנהג עדות הספרדים לומר סליחות במהלך כל חודש אלול הוא מנהג קדום מאוד, וככל הנראה התחיל כבר בתקופת הגאונים. רבינו יצחק אבן גיאת בספרו מאה שערים (עמוד מג) מביא שנהגו בכמה מקומות את המנהג הזה. והוא היה מאחרוני תקופת הגאונים, בזמן הרי"ף. וכן הר"ן (ראש השנה טז.) מביא את המנהג של אמירת סליחות בחודש אלול.
ושם מביא עוד מנהג בשם רבינו האי גאון שנהגו רק בעשרת ימי תשובה. ובאמת הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד) כותב שהמנהג לומר סליחות הוא בעשרת ימי תשובה בלבד.
דהיינו עיקר הסליחות התחיל כבר בתקופת הגאונים אך לא נמצא דברים מפורשים בנושא, מלבד מה שאמרנו שבסוף תקופת הגאונים החל המנהג להתפשט בכמה מקומות. ולאחר מכן בכל תפוצות הספרדים.
אולם מדברי הראשונים ניכר שגם בארצות הספרדים לא היה זה מנהג אחיד. אך מנהג זה התפשט והתקבל בכל תפוצותיהם קרוב לתקופת מרן הבית יוסף. שבשלחן ערוך (סימן תקפא ס"א) מביא את המנהג הזה לומר סליחות בכל חודש אלול. וכן כתב רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות דף פט ע"ד) לומר סליחות בכל חודש אלול.
לכן ראוי מאוד להשתדל ככל יכולתו לומר סליחות בכל חודש אלול.

ד. לא להתרגל לאמירת הסליחות
הסליחות הנאמרות בקהלות האשכנזים הן כך שבכל יום יש פיוט אחר וסליחות אחרות, ואילו במנהג הספרדים הסליחות הן אחידות לכל יום ללא שינוי. ולכאורה ההתעוררות היא יותר פחותה.
לכן צריך לשים לב לזה שלא להתרגל, אלא לעורר עצמו לומר את הסליחות בהתעוררות ובהכנעה, ולראות איך באמת מקבל על עצמו להשתנות ולהיות יותר טוב, לשים לב להתעורר לתשובה שלימה.
היום (יום א') היתה הפגזה בצפון הארץ, וכולם חשבו שעוד רגע קט ופורצת מלחמה, והיה רעש גדול מזה. ולאחר כשעה הכל נרגע, וחזרנו לשיגרה כאילו כלום לא אירע [ובע"ה כך ימשיך להיות]. ורואים מזה עד כמה כשיש סכנה כולם מתחבאים ומפחדים, אך מיד כשהסכנה חולפת הכל חוזר כבראשונה, ואין פחד כלל.
וכן אירע לי פעם שנסעתי לאשדוד למסור שיעור, ובדרך שם התחילה אזעקה, וכולם פחדו וברחו למקלטים, ואנחנו בקושי מצאנו מקום להימלט אליו, ולאחר ששמענו שני פיצוצים חזקים מאוד, הכל חזר לשגרה וכאלו כלום לא אירע.
ובדרך חזור לירושלים חשבתי על כל מה שאירע, שהלא זהו בדיוק חודש אלול, יש "אזעקה" הוא השופר, הסליחות, כולם פוחדים, ורצים לתפוס "מחסה" - יום הדין מגיע, יום כיפור בא, אולם לאחר מכן כשבאים לתקיעת שופר החותמת את יום הכיפורים, חוזרים הביתה והכל כאילו כלום לא אירע, וכמעט אפשר לומר שחוזרים למה שהיינו בערב ראש חודש אלול.
אך צריך לדעת שאין זו המטרה סתם להתפלל, ולומר סליחות, המטרה היא השינוי בנו, בתוכנו, להשתפר ולהיות יותר טובים. לפעול גם ב"סור מרע" וגם ב"עשה טוב".

ה. זמן אמירת הסליחות
לפי דברי רבותינו המקובלים יש איסור ממש לומר סליחות בחצי הראשון של הלילה. משום שהוא זמן התגברות הדינים. זו גם כן הסיבה שאחרי צאת הכוכבים אין אנו אומרים וידוי ונפילת אפיים (ראה בשער הכוונות דף נב ע"ד).
המקובל רבי משה זכות כותב בשו"ת שלו (סימן ל) שהאומר סליחות בחצי הראשון של הלילה הוא "מקצץ בנטיעות" דהיינו שהוא איסור חמור מאוד. ועד כדי כך שאם שומע סליחות מאחרים שאומרים בזמן הזה שלא לענות עמם!!
ולאחר זמן חצות מתחילים להתגבר הרחמים בעולם. ובאשמורת השלישית זהו הזמן הראוי ביותר לעורר את הרחמים בעולם. ומי שרוצה לומר סליחות בזמן הנכון והמתאים ביותר הוא באשמורת השלישית של הלילה שהוא הזמן לפני עלות השחר.
ולדברי המקובלים הללו אפשר לומר את הסליחות גם בחצות הלילה, אם אינו יכול לומר את הסליחות באשמורת הבוקר. ומי שישן מאוחר שיישן קצת יתר מאוחר ויאמר סליחות.
אך גם במהלך היום אפשר לומר סליחות, אף אחר הצהרים לפני מנחה וכדומה, כל זמן שהוא אינו לילה שבין צאת הכוכבים לחצות הלילה אפשר לומר סליחות.
זכורני בבחרותי שהייתי מוסר שיעור בשכונת קטמון, ובחודש אלול הורה לי אאמו"ר מרן זצוק"ל שכיון שהאנשים שם ודאי לא מספיקים לומר סליחות בלילה, לכן לקבוע להם לומר סליחות ביום. וכך היינו עושים, שבכל יום כשעה לפני מנחה היינו נעמדים לומר סליחות. והיו כמה פעמים שאף הוא זצוק"ל היה בא ויורד לפני התיבה ואומר עמנו סליחות.
וכן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מו) הוא מסיק שאין לחשוש לומר סליחות לפני תפלת מנחה, משום תדיר ושאינו תדיר שתדיר קודם, משום שאינם במעלה אחת ויש להם דינים שונים, שהסליחות הן מנהג והתפלה היא חיוב מן הדין, ע"ש ואכמ"ל.

ו. אברכים ובחורי ישיבות באמירת הסליחות
ישנם רבים מהאברכים ובחורי הישיבות שאמירת הסליחות והקימה המוקדמת או השינה המאוחרת מפריעה להם במהלך היום לאחר מכן.
והנה מרן החיד"א כתב (בברכי יוסף סימן תקפו סק"ו) שאם יש לאדם אפשרות לומר סליחות או ללמוד תורה, אמירת הסליחות דוחה לימוד תורה. ולכאורה הוא הדין כאן בבחורים ואברכים.
אולם האמת היא שבכל כיוצא בזה אומרים שדוחה את הלימוד תורה, כיון שעיקר תכלית הלימוד תורה הוא ללמוד על מנת לקיים, ואם אדם לומד ואינו מקיים מצוות הלימוד שלו לא שווה. וממילא זה פשוט שאמירת הסליחות דוחה לימוד התורה.
אבל צריך לדעת שמרן החיד"א דיבר בנושא אחר, במקום שעומדות לפניו שתי אפשרויות, ללמוד תורה או לומר סליחות, ושניהם באים אחד על חשבון השני, בזה באמת אמירת הסליחות קודמת. אבל במקום שאמירת הסליחות בלילה או באשמורת תפגע באיכות הלימוד ובעומק עיונו של הלומד במהלך כל היום כולו, ועייפות פוגעת בלימודו, ובחוסר בהירות וצלילות הדעת הלימוד יחסר ויעשה קרעים קרעים, ודאי שאין אומרים בזה שאמירת הסליחות קודמת, ואדרבא יעסוק בתורה. כך פסק אאמו"ר מרן זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מד).

ז. מלמדי תינוקות באמירת הסליחות
נידון אמירת הסליחות בלילה מצוי מאוד במלמדי תינוקות, שיש להם אחריות גדולה, וצריכים לישון טוב כדי שילמדו את תלמידיהם כראוי.
וכמו שאיתא בגמרא (בבא בתרא כא.) במעשה של יואב בן צרויה שבילדותו היה לומד לפני רבו, ורבו היה עסוק בענייניו, וקרא בתורה (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק", והבין בטעותו שצריך למחות את הזכרים של עמלק. וכשגדל כך עשה שלא הרג את הנקבות. ולאחר מכן קרא לו דוד המלך ושאלו לפשר מעשיו, וכשהסביר לו שכך הוא יודע שהורגים במלחמת עמלק רק את הזכרים ולא את הנקבות, זימן את רבו שלימדו תורה ושאלוהו על דבר זה, וכך נתגלה הענין. ובגמרא איתא, שדוד הרג את אותו מלמד תינוקות על כך!! ויש אומרים שדוד המלך קילל אותו, וקרא עליו "ארור עושה מלאכת ה' רמיה"!!!
איזה אסון נורא, לאורך דורות אנחנו סובלים מאותו מורה, עמלק היה אמור להימחות מהעולם והכל בגלל המורה הזה!
הרמ"א (יו"ד סימן רמה סעיף יח) כותב שאסור למלמד תינוקות להיות ניעור בלילה. [הרמ"א היה חושב באידיש אך כותב בעברית וכתב שם: "אסור למלמד ל'נעור' בלילה יותר מדאי".]
ולכן כיון שיש הפרעה למהלך עבודתם ולימודם יש להם להימנע לכאורה מאמירת הסליחות.

ח. להשתדל לומר סליחות כפי יכולתו
אמנם גם הבחורי ישיבות והאברכים, וכן מלמדי התינוקות, שנמנעים מלומר סליחות בלילה, יש להם לומר סליחות על כל פנים בשני וחמישי וכיו"ב.
ובמשך כמה שנים אאמו"ר מרן זצוק"ל לא היה אומר סליחות במהלך השבוע מלבד במוצאי שבת, שאז היה הולך לבית הכנסת ה'יזדים' שלאחר השיעור הקבוע היה עובר לפני התיבה ואומר סליחות. ובצעירותו היה אומר יותר סליחות בחודש אלול.
אולם בספרו (שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סימן כח אות ח) כותב שראוי שיאמרו בשני וחמישי לכל הפחות.
לפיכך אנחנו בבית הכנסת 'יחוה דעת' הנהגנו מנהג טוב והוא לומר סליחות בצהרי היום לפני מנחה בשעה 1 בצהרים.

ט. פיוטי הסליחות
בסליחות אומרים כמה סוגי פיוטים ויש בהם קטעים יותר חשובים וכאלו שהם פחות חשובים.
פעם שמעתי מאאמו"ר מרן זצוק"ל שהפיוטים המסודרים לפי אותיות הא-ב, כגון "אדון הסליחות וכו'" וכן "אליך ה' נשאתי עיני וכו'" הם היותר חשובים ונעלים שבפיוטים.

י. מנין בוידוי ובי"ג מידות
והיותר חשוב ועיקרי בסליחות הוא הוידוי והי"ג מידות. הגמרא אומרת (ראש השנה יז.) שהקב"ה הבטיח למשה רבינו שבכל פעם שעם ישראל אומרים י"ג מידות יסלח להם.
והנה י"ג מידות הן דבר שבקדושה, ויש לנו כלל שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה, לפיכך אין אומרים י"ג מידות אם אין עשרה בבית הכנסת.
והוא דבר מצוי שמתחילים לומר סליחות בבית הכנסת ועדיין אין מנין, ולכן כדאי מאוד שכשאין מנין אפשר לומר את הסליחות אך לא יאמרו את ה'אל מלך' וכו' וי"ג מידות וידלגו עליהם, וכשיבואו עוד יאמרו אז את הוידוי והי"ג מידות ו'אלוקינו שבשמים' וכו'.
וכשבכל זאת אין מנין אאמו"ר מרן זצוק"ל הביא (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן מז) בשם תשובת הרשב"א (ח"א סימן ריא) שיכול לומר את הי"ג מידות בטעמי המקרא. ואינו חייב להמשיך: 'ונקה לא ינקה וכו'', אלא יכול להפסיק ב'ונקה'.
ואין בזה כל חשש של כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן, שהרי מפסיק באמצע הפסוק. כיון שודאי אין כוונתו לקרוא בתורה אלא כוונתו היא לתחנונים ובזה ודאי מותר. [ועיין בשו"ת יחוה דעת שם מש"כ בזה.]
וכבר ביארנו את הדברים בשיעורים בעבר לגבי אמירת 'יום הששי ויכולו'. ושבחלק מקהלות האשכנזים אומרים מתחילת הפסוק, ואכמ"ל.

יא. אופן אמירת 'ויעבור'
כשאומרים 'ויעבור' וי"ג מידות המנהג לשחות מעט. כך כותב מרן החיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה סימן קלא סק"ו) בשם המקובלים. והבן איש חי כותב (פרשת כי תשא אות י) בשם רבי אליהו מני שכשאומר ויעבור שוחה מעט וכשאומר ה' ה' זוקף ואחר כך כשאומר אל רחום וכו' שוב פעם שוחה מעט.
ויש לדון בזה שהרי הגמרא אומרת (ברכות יב.) שיש ארבעה מקומות שחכמים תיקנו לשחות בתפילה. בברכת אבות תחילה וסוף, ובברכת מודים תחילה וסוף. ואומרת הגמרא שכשהוא כורע – כורע בברוך וכשהוא זוקף – זוקף בשם. כלומר שכשהוא אומר את שם ה' צריך להיות זקוף. שנאמר (תהלים קמו, ח) ה' זוקף כפופים. ולפי זה איך אפשר לשחות כשאומר ה' ה' וכו'.
והחיד"א מיישב את המנהג שהוא משום שכתוב בפסוק (שמות לד, ח): וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. וכיון שמשה רבינו עצמו השתחוה בזמן ה'ויעבור', לכן מותר.

יב. י"ט פסוקים לפני עמידה של ערבית
ומצאתי שכעין זה כתוב בתשובת הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן קד) לגבי המנהג הקדום לומר י"ט פסוקים לפני תפילת י"ח של ערבית [פסוקי ברוך ה' לעולם וכו' ויראו עינינו], אשר הוא מנהג קדום מאוד שמקורו כבר מרבנן סבוראי, לפני תקופת הגאונים. וככל הנראה בעבר נהגו בו כל עם ישראל.
ובמנהג הזה יש כמה שיטות איך היו אומרים את אותם פסוקים. הראשונים אומרים שהיו אומרים את הפסוקים הללו בכל ימות השבוע חוץ מליל שבת ובמוצאי שבת. והרמב"ם (בסדר תפלות כל השנה סוף חלק אהבה) מצרף את הנוסח הזה בתוך הנוסח של ברכת 'השכיבנו', ע"ש.
והרמב"ן והרשב"א כותבים שלא נהגו לומר את הנוסח הזה בארץ ישראל. ובאמת בעיון בספרי הפוסקים ניכר שהיתה הסכמה רבתי לכך שלא אומרים פסוקים אלו בארץ ישראל.
טעם אמירת פסוקים אלו הוא משום שבזמנם היו עמי הארצות והבתי כנסיות היו רחוקים מאוד, והיה חשש שמחמת כך יתבטלו לגמרי מתפילת ערבית, לכן הנהיגו שלכל הפחות יאמרו את הפסוקים הללו, שהם פסוק כנגד כל ברכה.
וגדולי הפוסקים בדור הקודם דנים לגבי תיירים הבאים לארץ ישראל אם ימשיכו במנהגם לומר גם בארץ את הפסוקים או לא. והמסקנא היא שאין אומרים אותם, אלא צריכים לנהוג כמנהג המקום, למרות שדעתם לחזור לארצם ואינם באים להשתקע.
וכמו כן יש נידון לגבי ישראלי שהולך לחו"ל אם אומר את הפסוקים הללו והמסקנא היא שאין אומרים אותם. ואף אם הוא שליח ציבור ימתין עד שהציבור יאמרו אותם ולאחר שיסיימו יאמר קדיש. [ראה בהלכה ברורה חלק יב סימן רלו בבירור הלכה אות ב-ט הרחבת הענין באורך.]

יג. מנהג מרוקו
וכמעט שאין בזה מחלוקת מלבד הגר"ש משאש זצ"ל, שכתב שצריך לומר אותם בארץ ישראל במוצאי שבת. והוא תמוה מאוד, שהרי הראשונים אומרים שבמוצאי שבת אין אומרים אותם, ועוד, בארץ ישראל גם כן אין אומרים וכאמור.
ויתירה מזאת קשה על דבריו שהוא ז"ל תיקן לומר רק את פסוקי ה'יראו עינינו' ללא תחילת הנוסח של 'ברוך ה' לעולם וכו'', ודיברתי על כך עם כמה תלמידי חכמים ולא מצאנו שום מקור בפוסקים לחלק בין הפסוקים.
ואף שהיה זה מנהג מרוקו כבר הוכח שדווקא שם במרוקו עושים כן שהוא חו"ל, אך בארץ ישראל אין עושים כן.

יד. לשחות ב'ה' הוא האלוקים'
מרן השלחן ערוך בחיבורו מזכיר את הענין הזה של אמירת הפסוקים, אך בקיצור נמרץ (סימן רלו ס"ב), ובהקשר לנידון אחר, לגבי אם הוא הפסק לעמידה. ע"ש. והסיבה כיון שמרן התגורר בארץ ישראל, ובארץ ישראל לא נהגו לומר זאת.
ובתוך נוסח הפסוקים הללו אומרים גם את הפסוק: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים. והוא נאמר בזמן אליהו הנביא ונביאי הבעל. ובשו"ת פאר הדור כתוב ששלחו אל הרמב"ם שאלה, שהיו מקומות שנהגו שכשאומרים את המילים "ה' הוא האלוקים" לשחות מעט, ושאלו את הרמב"ם אם נכון הדבר לעשות כן.
והרמב"ם השיב להם שמותר הדבר, אך לא ביאר טעמו מפני מה יש להתיר. אולם לפי דברי החיד"א הנ"ל (אות יא), שכתב לחלק בין אמירת 'ויעבור' שאפשר לשחות, לבין ברכת אבות שאסור לשחות בה בשם ה' משום שכתוב בפסוק של ויעבור "ויקד העם וישתחו", אם כן גם כאן בפסוק הזה כתוב "ויפלו על פניהם". כך לכאורה אפשר לבאר בדברי הרמב"ם.

טו. בירור דעת מרן השלחן ערוך
ואמנם אין הכרח לבאר כן בדעת הרמב"ם ואפשר לומר אחרת. שהנה כל הענין של האיסור להשתחוות בשם ה', הוא מחלוקת בראשונים. שיש דעות הסוברות שרק בברכה יש איסור לשחות בשם ה', אך באזכרת שם ה' במקומות אחרים אין איסור. ויש חולקים. [ומחלוקת זו נידונה בעיקרה לגבי כריעה בפסוקי הקדושה שהיו כאלו שנהגו כן, ובספרי הלכה ברורה שם ביררתי את דעות הראשונים בזה, ע"ש.]
ולפי זה אפשר לומר שדעת הרמב"ם היא כדעת הראשונים הללו, וסבירא ליה שרק בברכה יש איסור לשחות, אך באמירת פסוקים גרידא אין איסור.
לעומת זאת מדברי מרן החיד"א האמורים מתברר למפרע שדעתו היא שאין נפקותא בין ברכה לאמירת שם ה' בפסוקים, בכל אסור לשחות בהם, מלבד מה שכתוב בו שהשתחוו בו וכאמור.
ודעת מרן השלחן ערוך בנושא הזה נראית שלא כדברי מרן החיד"א, שהנה כתב מרן השלחן ערוך (סימן קיג ס"ב), שיש שנהגו לשחות בימים הנוראים בכל מהלך תפילת העמידה, וכתב שם, שיזקוף לפני שאומר שם ה' שבברכות, בכדי שיכרע בברכה ויזקוף בשם כראוי. והנה הרי מזכירים את שם ה' גם במהלך התפילה כשהוא לא חלק מהברכה, כגון "יהמו נא רחמיך ה' אלוקינו" וכיוצא בזה, ובזה לא כתב מרן השלחן ערוך לזקוף לפני כן. מוכח לכאורה שלא סבירא ליה כהחיד"א.

טז. ויקרא בשם - ה'
בפסוקי 'ויעבור' כתוב: ויעבור ה' על פניו ויקרא בשם – ה'. המגן אברהם (סימן תקסה סק"ה) מביא בשם רבינו דוד אבודרהם (דף סח ע"א) שכותב שצריך להפסיק בין תיבת בשם לה'.
והנידון בזה הוא מי קרא. דהיינו על מי נאמרה המילה "ויקרא"? האם הקב"ה קרא או שמשה רבינו קרא.
ורבינו דוד אבודרהם ככל הנראה סובר שהקב"ה קרא, ולכן צריכים להפסיק בין ויקרא בשם לבין ה'. שאז כוונתו הוא מי קרא בשם? ה'!
ומצאתי שכך כותב בפירוש רבינו אברהם אבן עזרא (שמות לג, יח) על הפסוק "וקראתי בשם ה' לפניך" שהפסוק שלנו ויקרא בשם ה' הכוונה על ה' בעצמו, שהוא קרא.
והאמת שגם טעמי המקרא מסייעים אותנו בזה, שטעם תיבת 'ויקרא' הוא מאריך וטעם תיבת 'בשם' הוא טרחא, וממילא לפי הטעמים כבר חייבים להפסיק בין בשם לה'.
לעומת זאת בתרגום אונקלוס משמע שלא כדבריהם (שמות לד, ח) וז"ל: ואתגלי ה' בעננא ואתעתד עמיה תמן וקרא בשמא דה'. ומשמע שמשה רבינו עצמו קרא בשם ה'. ובתרגום יונתן איתא יתירה מזאת "וקרא משה בשום מימרא דה'". ע"ש.
וכן בפירוש רש"י שם (פסוק ה) כתב ויקרא בשם ה' – מתרגמינן וקרא בשמא דה'.
ולפי פירוש זה שמשה רבינו קרא בשמא דה' צריך לסמוך את תיבת בשם לתיבת ה'.

יז. להימנע מלהיכנס למחלוקת
וכעין מחלוקת זו יש בהמשך הפסוקים והחלוקה של הי"ג מידות, שיש בזה מחלוקת גדולה בראשונים היאך היא החלוקה שלהם. ובזמנו לפני שנים כשהוצאתי את הסידור 'יחוה דעת' אמר לי אאמו"ר מרן זצוק"ל שבי"ג מידות לא לעשות כפי הנהוג בכל הסידורים לחלק את הי"ג מידות לפי סדר הא-ב, אלא להשאיר כך. וטעמו הוא שמה שנהוג בסידורים הוא על פי הזוהר הקדוש (פרשת נשא) ורבינו האר"י (בסידורו ובשער הכוונות דרוש ג' דויעבור) ומהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב התשובה פרק ז). אבל הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן צ) והתוספות (ראש השנה יז: ד"ה שלש עשרה) רוח אחרת עמם וכל הסדר לשיטתם הוא שונה. ויש בנושא הזה כעשרה שיטות היאך למנות, לפיכך עדיף לא למנות ושלא להיכנס במחלוקת הראשונים כלל בזה.
וכוונתו היא שאם היינו חייבים להכריע מסתברא שהיינו נוהגים כהזוהר, אך איננו חייבים להכריע במחלוקת זו, וכיון שכך אין לנו להכניס את ראשנו בזה.
אם כן גם במחלוקת בענייננו לגבי בשם ה', עדיף לתפוס דרך האמצע ולא להדגיש את ההפסקה בין המילים אלא לומר מתון מתון באופן שישמע לכאן ולכאן. כיון שאף שהמגן אברהם כתב כהאבודרהם, והאחרונים מציינים אליו, הנה ראינו שיש דעות בראשונים החולקים עליו. [וראה בספר תורת המועדים על ימים הנוראים סימן א אות יב בביאורים וציונים שסידר ובירר את כל השיטות בי"ג מידות.]

יח. כל בי עשרה שכינתא שריא
יש בסליחות קטעים הנאמרים בארמית. כגון 'דעני לעניי' וכן פיוט 'מחי ומסי' ועוד. ובשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סימן לה) כתב בענין הזה תשובה ארוכה שיש להקפיד לומר אותם בעשרה, וטעמו הוא משום שאיתא בגמרא (שבת יב:) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית. ומקשה הגמרא שהלא רבי יוחנן היה עולה לפקוד את החולה והיה אומר לו "ה' יפקוד אותך לשלום", ופעמים שהיה אומר לו "רחמנא ידכרינך לשלם" ואיך היה אומר לו כך הרי מלאכי השרת אינם מכירים בלשון ארמית, ומה התועלת בברכה זו.
ומתרצת הגמרא, שאני חולה שהשכינה למראשותיו שכתוב וישתחו ישראל על ראש המיטה. ממילא חולה אין צריך לבקש מהמלאכים אפשר מיד לבקש מהשכינה. ולפי זה בפיוטים בארמית שאנו אומרים בעשרה כיון שהשכינה נמצאת איתנו גם כן אין אנו זקוקים למלאכי השרת והם פונים ישירות לשכינה.
ויש שחלקו על אאמו"ר בטענה שכיון שאנו עומדים בבית הכנסת והוא מקום השראת השכינה, אפשר לומר סליחות אף בפחות מעשרה.
ואאמו"ר השיב על טענה זו שגם בהשראת השכינה יש דרגות מהי שהרי איתא שאף שנים שעוסקים בתורה שכינה כנגדם וודאי שיש הבדל בין השראת השכינה כזו לאחרת, לכן רק בעשרה ממש אומרים את הפיוטים בארמית כמשמע מדינא דגמרא.
וכך היה מורה לרבים שאם אומרים סליחות בפחות מעשרה שידלגו את הפיוטים הנאמרים בארמית, וכלאחר מכן באים שאר אנשי המנין אפשר לחזור ולומר את כל מה שדילגו.

יט. ברכות התורה לניעור בלילה לאמירת הסליחות
הלכה היא בידינו שאסור לאדם לומר פסוק או הלכה או כל דבר תורה כשניעור משנתו עד שיברך ברכות התורה. ואמנם היא ברכת המצוות, אך הא ממש איסור חמור ללמוד ללא ברכות התורה, וכמ"ש בגמרא בבא מציעא (פה:) על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי – שלא בירכו בתורה תחילה. ולפי פירוש הר"ן שם שהכוונה על ברכות התורה.
השאלה היא האם איסור זה הוא גם כשאומר פסוקים שלא לצורך לימוד תורה אלא לצורך שבח והלל לקב"ה וכגון פסוק דזמרה. וכן בסליחות שאומרים בהם פסוקים אין כוונתינו ללמוד תורה בהם אלא להתחנן ולהתפלל לפני קב"ה, האם בהם הדין שונה או לא.
בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן ז אות ד) כתב תשובה בנושא הזה והעלה להתיר לומר פסוקים שאינם לצורך לימוד תורה אלא לשבח או לתחנונים לפני שבירך ברכות התורה.
ולפני כארבעים שנה כשעסקתי בעריכת שו"ת הרמב"ם 'פאר הדור', הבאתי לאאמו"ר מרן זצוק"ל הוכחה שדעת הרמב"ם לאסור בכגון דא, ושחובה לומר ברכות התורה אף לפני הסליחות.
ולאחר מכן באחד מספריו הביא את מה שכתב לפני כן ביביע אומר, וכתב על כך: ובני וכו' הראה לי תשובת הרמב"ם וכו' ולפי זה יש לאסור מלומר סליחות לפני שבירך ברכות התורה. (ראה ילקוט יוסף חלק א מהדורא קמא עמוד נז)
לכן זאת צריך לדעת, שהמתעורר בבוקר מוקדם לומר סליחות צריך לברך לפני כן ברכות התורה. וברכות השחר יכול לאומרם אף לאחר הסליחות. [מלבד ברכת אלוקי נשמה שהיא ברכה הסמוכה לחברתה ברכת אשר יצר, אם הולך לבית הכסא.]
ודין זה הוא אף בשבתות החורף במי שנוהג לומר בקשות באשמורת שצריך לברך ברכות התורה לפני הבקשות כיון שזורים בהם הרבה פסוקים ויש איסור בדבר אם לא יברך.

הלכה למעשה:

א. עיקר זמן אמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, אולם אפשר לאומרם אחר חצות הלילה, ואפשר גם לאומרם במהלך היום עד שקיעת החמה ומאז אסור לאומרם עד חצות הלילה. (אות ה)

ב. אברכים ובחורי ישיבות שאמירת הסליחות יכולה לפגוע בלימודם לאחר מכן, וכן מלמדי תינוקות וכיו"ב פטורים מאמירת הסליחות בכל לילה, אולם יש להם לומר סליחות בחלק מהימים כגון בשני וחמישי וכיו"ב. (אות ו-ח)

ג. אם אין מנין בסליחות אין אומרים וידוי וי"ג מידות וכן את הסליחות והפיוטים בארמית, ולאחר מכן כשמתאספים מנין אפשר לחזור ולומר את כל מה שדילגו. (אות י, יח)

ד. הניעור באשמורת הבוקר לומר סליחות, וכן מי שניעור לומר בקשות צריך לברך ברכות התורה לפני כן, אולם ברכות השחר יכול לאומרם לאחר הסליחות. (אות יט)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!