נעים מאוד, מרן • טורו של ידידיה מאיר

1.

רבי חנניה בן עקשיא והמימרה המפורסמת שלו קטעו לי באחת את ים המחשבות. זהו, הדרשה הארוכה הסתיימה. הקהל כבר מתחיל לקום לתפילת ערבית, העוזר של הרב עובדיה מגיש לו את המקל וגם תומך בו מהצד, כשהוא פוסע בצעדים איטיים את המטר וחצי שבין הבימה של ארון הקודש אל מקומו שבמזרח. אבל אני עדיין יושב על הכיסא האדום המרופד בבית הכנסת המפואר 'יחווה דעת' בשכונת הר-נוף, ומנסה לעכל את מה שחוויתי כאן בשעה האחרונה.

התחושה החזקה ביותר שלי היתה בושה. רק השבוע, בגיל 35 וחצי, הבנתי לראשונה בחיי מי הוא באמת הרב עובדיה יוסף. וזה קרה לגמרי במקרה.

טוב, ברור שגם קודם ידעתי מי האיש. אני חושב שאין ישראלי, אולי אפילו אין יהודי, שלא נחשף במשהו לעולמו של הרב. אם זה לפסיקה שלו, או לספרים שלו, לדרשות שלו, להתבטאויות שלו, לכתב היד שלו, למפלגה שלו, לצ'פחות שלו, לגלימה שלו, לחרצוף שלו. כל אחד כפי השגתו. וזה בדיוק העניין, שפתאום, באיחור גדול מבחינתי, במהלך דרשה שהרב נתן באזכרה, קלטתי כמה התפישה שלי אותו מוטעית.

וזה לא שלא חונכתי על גדלותו בתורה. אני בפירוש זוכר שכשביקרתי פעם בביתו של הרב עובדיה, עוד כנער, אמר לי מי שהיה איתי: אתה רואה את כל הספרייה הענקית פה? (ומי שביקר שם, או אפילו רק ראה תמונות מהבית הזה, יודע כמה הוא עמוס בספרים. קורח היה פוטר אותו בלי שום פקפוק ממזוזה), אתה רואה את כל אלפי הספרים על המדפים כאן? הכל זה בעצם רק "ספריית גיבוי". כי המקור נמצא בראשו של בעל הבית.

אז הגילוי המסעיר שלי השבוע לא היה קשור להיקף ידיעותיו. מה כן? קשה לשים את האצבע. פתאום היתה לי תחושה שעבדו עליי כולם. מהעיתונאים הקטנים שכבר שנים שולים פנינים ועיזים עיוורות מדרשותיו השבועיות במוצאי שבת, ועד לחלק מהח"כים של ש"ס שלעתים גורמים לי כאדם דתי להתבייש.

2.

איך מראים לנו תמיד את הרב עובדיה? יושב על כיסא גדול, מאחוריו איזו פרוכת מוזהבת של ארון קודש, והוא אומר משהו על החילונים/שופטי בג"צ/שולמית אלוני/המן/יוסי שריד. בואו נניח לרגע לציטוטים עצמם, ונדבר רק על הוויזואליה. אני חושב שכבר כאן מתחילה הטעות. בשביל להבין את ההקשר המלא צריך להתחיל לא בדרשה אלא בדרך אליה. הרב עובדיה מדדה צעד אחר צעד מהרכב עד לבימה, כשכל הקהל מלווה אותו במין שתיקה של יראת כבוד. זה מאוד בולט מול ההתנהלות הקולנית לעיתים בחצרות אחרות. אינספור שמשים, מלווים ודוחפים מקצועיים שפועלים מטעם עצמם סביב גדולי תורה.

את הרב עובדיה מלווה בסך הכל אברך צעיר אחד, צבי חקק, אבל ההופעה של הרב כל כך הדורה שלא צריך לצעוק "נו" או "שששש" כשהוא עובר. כולם משתתקים לבד.

ואז מתחילה הדרשה. סיפור רודף סיפור, משל מתחבר לנמשל, אי אפשר בכלל להוציא משפט אחד מייצג מהמכלול הזה, כי הכל חלק מפסיפס שלם של תנאים ואמוראים, יהלומים ומרגליות, שדים ומלאכים, שקמים שם לתחיה. במהלך הדרשה, שהתקיימה, אגב, בשעת אחר הצהריים של יום העצמאות, יכולתי לחלץ כארבע-חמש כותרות "עיתונאיות" מהדברים. משפטים שהיו יכולים לעורר סערה ולגרד בצ'יק צ'ק גינויים של זהבה גלאון.

רוצים אחת? הנה, בבקשה: "הרב עובדיה: מי שלא עושה מצוות הוא מסכן, כמה הוא יתבייש בעולם הבא" (בתגובה תנועת חידו"ש פנתה ליועץ המשפטי בטענה לאיומים וקללות, וכמו כן מחתה על עצם העובדה שהרב משתתף באזכרות ודורש ביום שאמור להיות קודש למנגל).

3.

אבל עזבו אתכם מכותרות. באירוע הזה קיבלתי לראשונה את הרב עובדיה כמו שהוא, בהקשר הנכון והמלא, בלי מתווכים. "והלך לפניך צדקך", מצטט הרב את הפסוק, ומסביר: "כל העושה מצווה אחת, היא הולכת לפניו. כשאדם נפטר, לא מלווים אותו לא כסף ולא זהב, לא אבנים טובות ומרגליות. מי מלווים אותו? תורה ומצוות ומעשים טובים שעשה. הגמרא במסכת סוטה אומרת: כל העושה מצווה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר 'והלך לפניך צדקך'. וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה – מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, ולוקחת אותו לשאול תחתית.

"למה במצווה כתוב 'הולכת לפניו' ובעבירה 'מלפפתו', למה? מה ההבדל? אם שוטר הולך ברחוב, יש לו אלבום כזה עם תמונות של כל מיני פושעים ועבריינים, ספרם של רשעים גמורים, ואז פתאום הוא רואה פושע מבוקש. הוא מיד ניגש אליו: אתה פלוני? השוטר לוקח אזיקים וקושר אותו. למה? כי הפושע לא יבוא אחריו למשטרה ברצון. לא, אתה מנוול, אתה תברח. אז הוא קושר אותו באזיקים. אבל אם יש רב גדול, צנוע, חכם, שבא אצלו בן אדם זקן ואומר: אדוני, מחר אני מחתן את הנכד שלי, עשה עמי חסד ובוא לעשות שבע ברכות. זה בבית שלי, אני אבוא בעצמי ואקח את כבודו. אותו יהודי בא למחרת עם פנס, והולך לפניו ומראה לו את הדרך. הוא לא מפחד שאולי הרב יברח. למה יברח? עושים שבע ברכות, עושים לו כבוד, הוא הולך לפניו ורק מראה לו את הדרך. זה ההבדל. כשהוא עבריין, העבירה מלפפתו ואומרת לו: בוא הנה, תן את הדין! אבל העושה מצווה אחת – הוא בדרך לגן עדן, הוא רק לא יודע את הדרך, אז בא מלאך להראות לו את הדרך. כבוד מלכים עושים לו בשמיים. רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. כל המלאכים באים. והלך לפניך צדקך".

4.

מה היה שם שכל כך נכנס לליבי? אולי עשן המנגלים של יום העצמאות שראיתי בדרך להר-נוף, בגן סאקר, שגרם לי לתהות אם הקמנו מדינה כדי שאייל גולן יתחרה בעצמו (כל משפחה שמעה אותו בקולי קולות מרמקול פרטי אחר), או אולי זו היתה הנימה. הדיבור הרך, האיטי, המתנגן. שנים ידעתי שהרב עובדיה "מחזיר עטרה ליושנה", שש"ס הקימה אלפי בתי כנסת, תלמודי תורה, סמינרים, אוסלו א', אוסלו ב', מקוואות וכו', אבל פה ראיתי פתאום לראשונה את המנוע בפעולה.

רצה הרב עובדיה לזכות את ישראל, לפיכך הטריח את עצמו בגיל 92 לכתת רגליו מדרשה לדרשה, מאזכרה לאזכרה. כל מילה בשיחה הארוכה שלו היתה בעצם קריאה אישית ואכפתית לכל מי שישב בקהל – החל מבן התורה הספרדי שסיכם את השיחה במחברת, דרך הסבתא המבוגרת עם המטפחת בעזרת הנשים והנכדה שלה שיושבת עליה ומשחקת באייפון, ועד לאיש הסאונד שאחראי על הרמקולים: "בוא, בוא חביבי, תהיה יהודי יותר טוב, מה אכפת לך?". אל תצא בחוץ, תיכנס בפנים.

ועוד נקודה:

והנה עוד נקודת מבט על הרב עובדיה יוסף: נסו לנחש מי הישישים החביבים בתמונה הזו, שקלטתי לפני כמה חודשים באחת השמחות של משפחת יוסף. האיש בכובע ובחליפה הוא נעים עובדיה, אח של הרב. כן, האח של נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס הוא לוחם אצ"ל לשעבר, שניהל במשך עשרות שנים מכולת בשכונת מקור ברוך בירושלים. לידו, בכיפה הלבנה, אליהו עובדיה. גם הוא לחם באצ"ל, ואחר כך היה קצין בצנחנים. הוא גר במושב שדה ורבורג, ובן אחד שלו הוא נווט בחיל האוויר שהשתחרר לאחרונה בדרגת אל"מ. סבא של נעים ואליהו דווקא לא היה רב, אבל אח שלהם כן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!