גפני, למה לא מנעת את התרת-דמנו? • זעקה נוקבת

מתי קרה לך גפני, שהתעוררת בלילה עם דפיקות לב מואצות וכאב בחזה? למה? כי אתמול קיבלת מכתב נקי ומסודר בעל שורות ספורות: "ועדת הקבלה החליטה, בצער רב, שלא לקבל את בנכם לתלמוד תורה. הצלחה מרובה בהמשך הדרך".

הרגשת פעם כזה דבר? חשת מעט מהעלבון הנורא והצורב? ולא לילה אחד, אלא לילה אחר לילה? טעמת מעט את צערו של הורה שהתעורר בוקר אחד, וגילה כי הפך למוקצה מחמת מיאוס? לא רק הוא, אלא בעיקר ילדיו. שנוקמים בו, מצרים את צעדיו ומשליכים אותו לאבדון – וזאת, דרך הילדים הקטנים שלו?

אני, ועוד רבים כמוני, חשים אפילו כעת למקרא השורות הללו שוב את טעמו הנורא של העלבון, הדמעות עולות וצפות. תגיד, חשת פעם כך? אני בטוח שלא, ואם כך אין לך בכלל זכות דיבור!
בגלל שאתה, כן, גם אתה, אשם במצב שנוצר.

אתה וחבריך אמורים הייתם, ועדיין אמורים, למנוע מקרים כאלה. למנוע שלא תתבצע התרת-דמנו בראש כל חוצות, בעיתון רשמי ומפלגתי.

כן, זהו רצח עם!

ואני מדבר לא רק על המקרה שלי, אלא של רבים אחרים, שהתעוררו יום אחד והבינו שגנבו להם את המוסדות החינוכיים. כן, גנבו לנו את השכונה, את הקהילה ואת המוסדות. כי עד לפני כמה שנים, קיבלו את ילדינו בשמחה ובחפץ לב. מעולם לא עשו לנו בעיות, מעולם לא עשינו אנחנו בעיות. הכל היה נאה ומתוקן.

נחשבנו למשפחות טובות בקהילה, לחלק מהקהילה, וכמובן לחלק בלתי נפרד ממוסדות החינוך. עד שצמחה ולבלבה לה תופעת "האברייכים" (כן, גם לנו יש שם כולל לקבוצה הנוראית הזו). תופעה בה אברייכים משתלטים על בניין ועוד בניין, על רחוב ועוד רחוב, ודוחקים לא-רק את החילונים, אלא גם ובעיקר את אלה שלא נראים בדיוק כמותם.

הילדים הקטנים שלנו כבר אסורים לבוא בקהל

וכך קורה, יום בהיר אחד, שכולנו הופכים למוקצים מחמת מיאוס. לא, אנחנו לא אלה שהשתנינו. נותרנו אותו דבר כמו פעם, כשקיבלו את ילדינו ואף חיזרו אחרינו. כי אנחנו באמת משפחות טובות. ילדינו מחונכים ומקפידים על בין אדם לחבירו, קצת יותר מאותם אברייכים המבצעים השמדת-עם בשיטתיות.

כן, גם אנחנו יודעים לטעון ולהביא ציטטות מהגמרא. כי גם אנחנו למדנו ועודנו לומדים אותה. נתחיל מימי ספירת העומר, שלא נהגו כבוד זה בזה, מוכר לך? וכמובן המקורות הרבים על כך שרצח הנפש חמור הרבה יותר מרצח הגוף.

וזה מה שעושות קהילות האברייכים באופן יעיל וממוקד, תוך התרת כל רסן ופגיעה אנושה בשמנו הטוב ובחיינו המשפחתיים והקהילתיים. פשוט רוצחים.

רוצחים וגנבים. כי את המוסדות הללו אנחנו הקמנו. לפני שהאברייכים הגיעו והחלו להרים ראש (בעידוד העיתון המפלגתי), אנחנו אלה שעלינו ועימנו נוסדו המוסדות הללו. אנחנו היינו עוד בקרוואנים ובראשית הדרך.

והנה, באו האברייכים וגנבו לנו את המוסדות. הילדים הבוגרים יותר שלנו עדיין לומדים במוסדות אלה (להעיף אותם, עדיין לא העזו. עדיין), ואילו הילדים הקטנים שלנו כבר אסורים לבוא בקהל.

ויש מספיק מקרים בהם גם הצליחו לסלק משפחות שלמות ולעקור אותן ממקומן, מהמקום בו חיו שנים רבות. כי ישנן משפחות עדינות (כן, עדינות) שלא מסוגלות היו להילחם ולא עמד להן כוחן להתמודד עם ההשפלה והבושה. הם פשוט עזבו את מקום מגוריהם הוותיק והמוכר (שהפך לקר ומנוכר) ועברו לשכונות ולאזורים אחרים.

פשוט שוד לאור היום.

ועל כך, תדע לך ותדעו כולכם, אין סליחה, אין מחילה ואין כפרה. וגם לא תהיה.

כי אמא ואבא שבוכים בלילה (כן, גפני, אתה לא מכיר את זה), בגלל שלפתע הם הפכו לא-רצויים ומנודים, זה רצח. כי הורים שתוך יום הפכו למושלכים אל מחוץ למחנה, זו השמדה וסיכול ממוקד. אם היית בוכה, מרגיש את הלב הדופק, את הראש הסחרחר ואת חלישות הדעת והגוף – אולי היית מבין.

אבל אתה לא מבין. אין סיכוי שתבין. אתה רק מבין קולות ומנדטים. רק כסאות ושררה. עזוב, חבל לך על המאמץ. אתה לא היית איתנו כשרצחו לנו את הנפש, אז תבין, אנחנו כבר לא קיימים מבחינתך.

אבל לא נורא, הוציאו כבר מספיק מאיתנו אל מחוץ למחנה, כדי שנתגבש למחנה בפני עצמנו.

אבל נציע לך בכל זאת להוכיח את טוהר כוונותיך. אם אתה באמת רוצה אותנו עמך, בבקשה: הכנס נציג מטעמנו למפלגתך לכנסת. במקום ריאלי...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!