פרשת דרכים עם המצלמה: מה תהיה הכיתה החדשה שלי?

רוצה להיות כמו תהילה. תמיד כשמתעוררת היא מחייכת, כשאני קוראת לה היא צוחקת ממרחק, לקראת שינוי היא נרגשת והמבט שלה תמים ומופתע כמו שיה.
למה אני פתאום כותבת את כל זה? כי נפלאות הרשת גורמות  לכל "זה" - למשפחה שלי, לבית, לחופשה, לפרנסה ובכלל... להראות כמו קסם.
אבל כולנו יודעים שבחיים האמיתיים אנחנו כל כך לא.
אז גם לי יש את הימים האלה של הכישלונות וה'לבד', וחוסר ההצלחה שמחלחל לכל פינה בלב.
הילדים שלי בחופש ופתאום כל הקשיים גלויים יותר, המורכבות גדלה - התמונות שלי מלאות בצבע ובחיים, אבל הלילות, תאמינו לי, לפעמים רוויים באנחה. (הכל בסדר. כמו אצל כולם...)

ואז אני מבינה שהנה הנה נגמרת לה עוד שנה עוד מעט, ותכף כמו הילדים שלי, יגמר גם אצלי החופש הגדול ועונת המעבר בין תקופות ההצלחה ושוב אעלה כיתה. כי אנחנו כאן גם כדי "לעלות כיתה" בכל שנה מחדש, וזה כל כך כואב, וכל כך קשה. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!