הסיפור המהדהד שגילה את השמש המסתורי

היה זה בעידן חדווה, בזמן אחת הסעודות המקודשות בהן הסבו יחדיו אותם יחידי סגולה שאיש לא עמד על סודם. רק בינם לבין עצמם יכלו לחשוף צפונותיהם, ורק אז היה אפשר להציץ לעולם המושגים בהם חיו.

וכך, תחת אחד השיחים בהם השתעשע הצדיק המקובל רבי יהודה זאב לייבוביץ עם חבריו, ביקש ל'הקניט' את ידידו הקדוש חכם אברהם חי. שאל, "וכלום נגלה אליכם אליהו הנביא?"

וחכם אברהם חי, איש קדוש וטהור שאמר על עצמו כי כל כוחותיו באו לו מחמת הפה הנקי שעבד עליו כל ימי חייו, השיב בתמימות, "כן רבי יהודה, פעמיים נגלה אליי המבשר".

"ככה?!" שאל הגרי"ז לייבוביץ, "ומה כיפה חבש לראשו?"

"אדום. ראשו היה חבוש בכיפה בצבע אדום".

"אמת ידידי. טוב ראית. ומה בגד לבש לגופו?"

נבוך היה חכם אברהם על כי כבודו מתגלה ברבים, אבל על פיו ישמור. "בגד כזה וכזה ראיתיו לבוש".

וידידו מהנהן כנגדו, לוטף את שורש כף ידו בחיבה, "כן, כן רבי אברהם. טוב ראית, אמת ראית" - - -

התעלסו השניים בסתרי תורה ובכבשי דרחמנא, וכאשר הסתיימה ההתוועדות ורבי יהודה זאב שב לביתו, סח לתלמידיו, "הראיתם ענווה ואמת יחדיו? יודע אני על עשרות פעמים שנגלה אליו אליהו הנביא, והוא שקל את מילותיו וסיפר על פעמיים שנגלה אליו, כביכול פעמיים ותו לא".

חכם אברהם חי בחברת שומעי לקחו. צילום: באדיבות המצלם

*

סודו של הגאון הקדוש חכם אברהם חי, חתום וסתום. יחידי סגולה הכירו אותו, וגם זאת בשנותיו האחרונות. רוב ימיו עברו עליו מאחורי הפרגוד עד שההין לפתוח חרך צר.

החרך היה צר, אך אורו עצום. אנשים הגיעו אליו מכל רחבי הארץ, ידעו שאם תצא מילה מפיו הטהור, דברו לא ישוב ריקם. את שנות בחרותו העביר בבתי המדרש של בגדאד, ומכאן ואילך כאילו נסתם גולל על חייו למשך חמישים שנה עד שאורו נגה לפתע בגיל שבעים. הבריות ראו בו צדיק קדוש היודע כל דבר על בוריו ואין נסתר מנגד עיניו.

"במשך עשרים וחמש שנותיו האחרונות, זכיתי להכיר אותו היטב ואף הוא החזיר לי אהבה וקירבני אליו", מספר ל'תור הזהב' הגאון רבי שבתי לוי שליט"א, רב שכונת רמת אהרן בבני ברק וראש כולל הליכות משה. "ראיתי דברים למעלה מגדר הטבע, מופתים נוראים כמותם שמענו רק אצל הבבא סאלי ולמעלה בקודש.

"לא פעם שאלתי אותו, רבי, מהיכן הכוח הכביר הזה? כיצד זה מה שאתם גוזרים כאן מתקיים מיד? איך כבודו מצליח להקים שכיב מרע, אדם השוכב על ערש דווי שהרופאים נותנים לו שעות אחדות?

"כתשובה סימן לי על פה סגור. הסקתי שלא רוצה להשיב, עד שאמר לי במפורש – 'כל מה שאני יכול, זה בגלל הפה הסגור שלי. סבלתי מרורות בימי חיי ושתקתי. אנשים רדפו אותי ושתקתי. כמה בזיונות חוויתי, כמה הפסדי ממון הפסדתי, ותמיד תמיד שתקתי. הארתי פנים לאויביי, לא הוצאתי מילת גנאי, לא הוצאתי מילת טרוניה כלפי שמיא, בוודאי לא לשון הרע או רכילות, לא שקר ולא חנופה. גם כשהקניטו וגם כשהזיקו. תמיד שמרתי על פה נקי!'

"ובעינינו ראינו, כל אותם שנים שחיינו בצלו, ראינו את קדושת הדיבור והרוגע כערך עליון בחייו. מעולם לא כעס ולא רגז, לא החמיר פנים ולא לקח פחד. נזהר בכבוד בין אדם לחבירו עד קצה הגבול. בעצמו סיפר לי שהעבודה הזו באה לו בקושי גדול. בטבעו היה אדם קפדן ובנקל היה אפשר להכעיס אותו. את הסיגריות היה מעשן בזה אחר זה להרגיע את עצביו, ורק לאחר עבודה מאומצת מלאת אתגרים, הצליח להפוך את אופיו להיות אדם נוח ומאיר פנים. שוב לא היה צריך לסיגריה ולא לניחוח הניקוטין. השלווה באה אליו באורח קבע".

המופת הראשון – כך מספרים ברחובות פרדס כץ עיר מגוריו – התחיל בכלל באקראי. רבי אברהם היה שמש בבית הכנסת הבבלי 'יוסף חיים' ברחוב נורדאו בעיר. שבת אחת, לאחר תפילת מוסף, סידר את השולחנות, מתח את המפות, החזיר את החומשים והסידורים שנותרו, ואז גילה אותו.

היה זה אברך שחור זקן, ראשו מונח על זרועו וכתפיו רוטטות. אין ספק, האיש בוכה, בעיצומה של שבת קודש. רבי אברהם ניגש בחמלה לאיש, הניח יד אוהבת על שכמו והתיישב לצדו. "שבת היום, חכם, למה זה יבכה כעת?!"

האיש הרים עיניים אדומות, מבויישות, ושתק. אם רבי אברהם לימד כל חייו את לשונו לשתוק, כנראה שגם לימד אותה לדובב שתקנים. שמע שהאיש נשוי כבר עשר שנים ועדיין לא זכו להיפקד. "כבודו מבין, הבית שלנו כמו עיר מתים. האישה עצובה, מכונסת בתוך עצמה, רק מחשבות לא טובות עוברות לה בראש, ואני לא יכול לעמוד מולה. עשינו הכל ולא נושענו, וכנראה לא נוושע לעולם. אינני יכול עוד!" והבכי שב לשטוף את פניו.

חכם אברהם לא הסכים עם הקביעה. "מי אמר שלא תוושעו לעולם. שמע מה אני מבטיח לך, כאן מול ארון הקודש. לשנה הבאה אתם חובקים בן זכר והברית שלו תהיה בשבת הזו בדיוק. רק תבטיח לי שאני אשב סנדק!"

היה משהו אמיתי במילותיו של השמש המסתורי. עובדה, האיש נרגע לחלוטין ומיהר לבשר את הבשורה לפלוניתו. אבלם נהפך לששון ובשנה הבאה, באותה שבת בדיוק, נערכה הברית באותו מקום ובאותה שעה. המונים נהרו לבית הכנסת, חלקם להשתתף בשמחת ידידם וחלקם לראות מי הוא הזקן שיכול להבטיח ברמת דיוק של יום ושעה.

מאז, במשך עשרות שנים, נהרו אליו יהודים רבים. כולם מצאו אצלו אוזן קשבת. אחד מתלמידי החכמים בעיר סיפר על חששות שעלו לפני לידת אשתו. לא משהו משמעותי, אבל בהחלט גורם לתהיות ולמתחים. היה זה בערב פסח, וחכם אברהם פוסק את פסוקו "בליל הסדר האישה תסב איתכם בשולחן ליל הסדר, גם היא וגם הבן החדש בעזרת השם". אותו תלמיד חכם ביקש לברר האם התינוק יהיה בן או בת, הרופאים לא בטוחים. "בן יש לכבודו, בן. כלום לא אמרו לכם הרופאים?"

ופעם אחרת – כך מספר אותו תלמיד חכם – נודע שקבלן בניין באלעד פשט את הרגל. את רוב מחיר הדירה שילמו כבר לאותו קבלן, ועכשיו התברר שהכול עורבא פרח. מיהר בחשש לבית הרב, ורבי אברהם מניף ידו בביטול, "לא תדאג. יש דירה ויש קבלן. אין שום הפסד".

ולאחר יומיים התברר כי אמנם הקבלן פשט את הרגל, אבל חברת בנייה אחרת הקדימה לרכוש את הפרוייקט לפני הנפילה. הדירה שלהם ניצלה ברגע האחרון.

סיפורים כאלה יש למכביר. אני יושב כעת במחיצתו של הגר"ש לוי, הסיפורים קולחים מפיו, מופת רודף מופת, ואין אני אלא יושב וכותב. על הסיפורים ששמעתי לא אוסיף מאומה, הכי הוה עובדא;

*           *           *

הפעם הראשונה שהכרתי את חכם אברהם, הייתה לפני עשרים ותשע שנה. אז עמדתי בראשות כולל 'אוצר החיים', ומדי יום בשעה שתים עשרה, הצטרף חכם אברהם לבית המדרש.

פעם באתי לתת לו שלום, והחזיר לי שלום. הביט בי לרגע ושאל, "מה שלום אמך?", השבתי ששלומה ברוך ה' מצוין. הוסיף ושאל, "ומה שלום היד, היד השמאלית?" תהיתי לרגע על השאלה ושוב השבתי לחיוב, לא ידוע לי על משהו מיוחד ביד השמאלית. "אם כך", הפטיר, "שתהיה לה רפואה שלמה".

לא ייחסתי חשיבות מרובה לדבריו, ובהמשך היום נכנסתי לבקר את אמי, דורש בשלומה. ואמא מספרת לי שהיום כאבה לה היד השמאלית, אבל בשעות הצהריים הכאבים החלו להיחלש ולהיעלם...

הבנתי שיש דברים בגו והתחלתי להזכיר לפניו שמות של חולים וכדומה ואת הישועות שראיתי בעיניי ושמעתי באוזניי, איש לא ימנה.

אולם מתמלא ורביעיית תינוקות

לפני עשרים ושתיים שנה ערכתי מסיבת התרמה לטובת הכולל. היה זה ערב שתוכנן להתקיים במושב אחיסמך והושקעו בו הרבה זמן, כסף וכוחות. דאגנו להיערך לכל הפרטים מראש, ממיקום וחניה בשפע ועד מזכרות ותוכנית מסודרת. כאורח הכבוד הזמנו את חכם אברהם, הוא יישא את המשא המרכזי ולאחריו תחל ההתרמה. דבר אחד שיבש את התוכניות – באותו ערב התקיימה חתונה של אחד מנכבדי המושב, יהודי בעל מעמד שכל בעלי היכולת נסעו להשתתף בשמחתו, ואלינו הגיעו עשרה מזקני המושב. אכזבה קשה שאין לתאר במילים.

עודני אובד עצות, נזכרתי שכעת אמור לבוא חכם אברהם. בושות גדולות עוד יותר, כיצד אני מטריח את הצדיק עבור עשרה פנסיונרים, מאין יבוא עזרי.

מה' מצעדי גבר. בדיוק כשהגיע חכם אברהם, החל המקום להתמלאות, אנשים זרמו והגיעו כאילו בהתראה מראש ועד שנכנס לאולם, כבר התמלא מהמון אדם. תהיתי ושתקתי.

חכם אברהם נעמד לדבר, זה היה האירוע הציבורי הראשון בו השתתף כאורח כבוד. הלהיט את הלבבות בזכות הגדולה להחזיק תורה, דרבן את האנשים לתמוך בעמלי התורה ואנשים האזינו ברוב קשב.

הייתה לו השפעה מאוד עוצמתית על שומעיו. אני זוכר מקרה שאדם נכנס באקראי לכולל וראה אנשים מבקשים ברכה מרבי אברהם. למרות חזותו החיצונית – שערות ארוכות ומגודלות – עמד בין האנשים וביקש גם הוא להתברך.

הגיע תורו והרב מסרב לברך. "מה זה הדינים על ראשך? איך אפשר לברך עם כל ה'דינים' האלה?"

למחרת מגיע אותו אדם בפנים חדשות, ראשו מגולח לחלוטין, רק שתי פאות לצדי אוזניו. סיפר שהיה מחובר מאוד למראה הקודם, עם כל הררי השערות. אבל ברגע ששמע משפט אחד מחכם אברהם, שבה את לבו והחליט להסתפר.

בקיצור, באותו ערב, בעוד אנשים מרותקים למשאו של חכם אברהם, נטל בקבוק שמן שהוצב על השולחן. התחייב שמי שיקנה אותו, יתרפא ממחלתו. הייתה שם אישה בעזרת נשים וביקשה לשאול את הרב אם השמן יועיל גם לפקידת עקרות. היא נשואה שמונה שנים ולא זכתה לפרי בטן. בו במקום שלח לה הרב, "אם תחתמי הוראת קבע לכולל, אני מבטיח לך, בתנאי שלא תדרשי ברופאים בשום צורה עד הלידה!"

מה אגיד לכם. עדיין לא יצאה שנה מאז שההבטחה יצאה מפיו, ולאחר עשרה חודשים נולדה רביעיית תינוקות לאותה אישה, בריאים ושלמים. בלי שביקרו אצל רופא אפילו פעם אחת. לא ייאומן כי יסופר.

ברכותיו לא שבות ריקם. צילום: באדיבות המצלם

*           *           *

ועוד סיפור על בקבוק שמן. בא אליו בחור רווק כבן שלושים, שמיעתו החלה להידרדר ובצילומים התגלה שעור התוף נאכל לגמרי. הרופאים טוענים שהוא חייב לעבור ניתוח, אבל ייתכן שהניתוח ייכשל ואותה אוזן תיחרש לחלוטין.

בצר לו, ביקש את ישועתו מחכם אברהם. אם עד עכשיו לא מצא את זיווגו, לאחר מום שכזה עוד יותר יקשה עליו להתחתן.

שאל אותו, "למתי קבעו לך את הניתוח?"

סיפר שהתאריך הוא ביום ראשון בעוד חודשיים ימים. "אם כך", הורה לו, "תבוא לאכול איתי סעודה רביעית במוצאי שבת לפני הניתוח ולה' הישועה".

האיש הגיע, כמובן, וחכם אברהם לקח שמן, טפטף מה שטפטף, לחש מה שלחש ושלח אותו לדרכו.

למחרת הגיע מוקדם לבית החולים, וצילומים לקראת הניתוח נערכו. הדוקטור מקבל את הצילום ופניו מתעננות. הבחור נחרד, איזה עוד ממצא התגלה כעת?

שתיקה מתוחה.

שוב נערכים בדיקות, מכשירים ארוכים נשלפים, לבסוף פותח הרופא את פיו ותוהה, "אתה יכול להסביר לי את ההבדל בין שני הצילומים? בראשון רואים עור אכול, ובשני רואים שזו רק דלקת"! הבחור צוחק, סיפר לו על ה'ניתוח' שערך לו אמש חכם אברהם. לא התקררה דעתו של אותו רופא עד שביקש ללכת בעצמו ולבקר בהיכלו של אותו צדיק.

אחת דבר אלוקים, שתים זו שמענו

הנה סיפור שסיפרה לי הרבנית עליה השלום;

"בליל שבת חכם אברהם יושב בסלון ולומד עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני ישנה בחדר שינה. לילה אחד אני מתעוררת, שומעת אותו לומד בסלון ויש איתו קול נוסף שמדבר עמו. התפלאתי מי זה הגיע בשעה כזאת מאוחרת, קמתי מהמיטה, נעלתי נעלי בית והצצתי בשקט מבעד למשקוף. אבל לא היה שם אף אחד, רק הרב יושב ולומד זוהר לבדו.

"חשבתי שחלמתי, חזרתי למטתי והנה שוב אותו קול. אני ערה לחלוטין, והקול מדבר עם בעלי, והרב עונה לו בחזרה, אני שומעת היטב מה הם מדברים, דיבורים ברורים. זה לא חלום. קמתי שוב, יצאתי לסלון ושוב בעלי הצדיק לבדו, רק הוא והספרים שלו. תגיד לי אתה, הרב שבתי, זה היו מלאכים שלמדו עם בעלי, נכון?!"

מה אני יכול לענות על כזו שאלה? באתי לרב וסיפרתי לו מה ששמעתי מהרבנית. פניו התכרכמו כששמע זאת, הניח אצבעו על פיו ולחש בערבית, 'איסקוט אחסן', לאמר 'תשתוק ולא תדבר יותר טוב'. כל ימיו שהיה חי לא סיפרתי על כך, ורק לאחר הסתלקותו העזתי להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר.

צילום: באדיבות המצלם

*           *           *

ועוד סיפור אחד מהרבנית עליה השלום, סיפור שלא האמנתי לו עד ששאלתי אותו. החכם לא הכחיש, שהרי התרחק משקר עד הקצה, רק הזהיר אותי לשתוק ולא לספר. לאחר הסתלקותו אני מרשה לעצמי להיות הולך רכיל מגלה סוד, יראו שיש אלוקים בישראל, וזה דבר המעשה;

ליל שבת חנוכה אחד, התעוררה הרבנית בשעת לילה מאוחרת והריחה ריח עשן. הקיצה בבהלה וראתה את ההול עולה בלהבות. נרות החנוכה עם נרות נוספים שנהג הרב להדליק, נאחזו זה בזה והבערה ללהב יצאת.

השעה הייתה מאוחרת, הרב כבר עלה על יצועו והיא נגשה להעיר אותו. החכם מביט באדישות ולא נוקף אצבע. שואלת הרבנית, "נזמין מכבי אש?!"

תמה הרב, "שבת היום!"

אמרה, "אנחנו לכודים, אין יציאה אחרת!"

והרב שב על תמיהתו, "שבת היום!"

נואשת הביטה סביבה, והרב קם ממיטתו, נטל את ידיו ויצא לסלון. אם כיבוי האש אסורה בשבת, יש דרכים אחרות. הביט בלהבות, ואז – ככה מספרת לי הרבנית מיד לאחר שקרה המקרה הזה – הניף הרב את ידו על הדליקה, גער בה מה שגער וסב לחדרו. באותו רגע דעכה האש בשניות אחדות.

עד כמה שהרבנית מכירה את כוחו של בעלה, כזה מופת לא ראתה מעולם. ניגשה למקום בו בערו הנרות, שום נזק ושום כליון. רק מעט שחרורית סביב הקירות לפרסם את הנס ותו לא.

כמו שאמרתי קודם, הדבר ציער את הרב על שידעתי את העובדה הזו, שתקתי כל ימי חייו ולא סיפרתי אלא לאחר הסתלקותו.

'איש קדוש'

אחי הגדול, הגאון רבי משה לוי זצ"ל, בעל ה'מנוחת אהבה', היה אדם חקרן ומתבונן מיסודו. מרוב גדולתו בתורה, לא העריך סתם אנשים, אלא היה מצביע על מעלותיהם ומגדיר את גדולתם. היה רגיל לומר לי "אל תתפעל מאנשים שיודעים מה שכתוב, תתפעל מאנשים שיודעים מעבר למה שכתוב". לעתים היה לומד איתי תשובה ביביע אומר רק בשביל להראות לי את עומק המחשבה וההתבוננות של מרן רבינו זי"ע בדרך לימודו. איך בניית הסוגיה והבאת השיטות ערוכים מעשה אומן ועד כמה צריך עיון והתבוננות לרדת לעומק כוונתו, בין בדברים שכתב וביותר בדברים שלא כתב.

ועם כל זאת, ביחס לחכם אברהם היה נרתע לאחוריו, מכנה אותו בפשטות 'איש קדוש' ומחזיק ממנו כמלאך משרת.

בתקופת מחלתו הקשה של אחי זצ"ל, היה חכם אברהם מברך אותו שוב ושוב, אך לא מבטיח מאומה. היה מבקש ממני שאדאג לכך שיזכיר אותו בתפילותיו, והיה אומר שמרגיש לפי הכאבים שכעת חכם אברהם מעתיר בעדו. כל תפילה כזו הביאה הפחתה בעומס הכאבים.

וכאשר הסתלק אחי הגאון זצ"ל, נחרד חכם אברהם עד עמקי לבבו. כאב לו כאדם שאיבד בן יחיד, היה הולך אחר מטתו וגונח "כל התורה הלכה, עמוד התורה הלך מעמנו".

חכם אברהם חי נואם. צילום: באדיבות המצלם

אב המון גוים

כוחו של חכם אברהם בריפוי חולים ופקידת עקרות היה למעלה מגדר הטבע. דברים שלא רק אנחנו, הקרובים אליו, ראינו. אלא גם בבתי החולים ידעו הרופאים שאם הוא מגיע למחלקה, הולכים להתרחש ניסים גלויים.

היו תקופות שהגיע לבית החולים יחד עם ידידו הצדיק המקובל חכם יעקב אצלאן שליט"א, אחרון תלמידיו של הגאון הקדוש חכם יהודה פתייה. השניים היו בקשר הדוק ומסתורי, וביחד הושיעו רבים מעם ישראל.

אמנם לרב עצמו לא היו ילדים ביולוגיים, אבל כל כך הרבה אנשים חיים בעולם בזכותו. רק בשנים האחרונות ישב סנדק במאתיים בריתות של אנשים שנפקדו מברכותיו והבטחותיו. ואם ניקח בחשבון שלא ישב סנדק אצל כל מי שנולד מברכותיו, ואת השנים הקודמות לפני שתלמידיו ספרו את הבריתות, ואת הבנות שגם כן נולדו במאמר פיו, נגיע למעלה מאלף ילדים. ועדיין לא דיברנו על כל החולים שנרפאו בזכותו, וחלקם התחתנו והביאו עוד ילדים לעולם, ואלה שזכו להתחתן בגיל מבוגר לאחר הבטחותיו.

עם כל החישובים האלה, רבי אברהם זכה להביא לעולם אלפי ילדים וצאצאים ברוכי ה'.

עם הגר"ש לוי. צילום: באדיבות המצלם

למה מרן עומד לכבודי?

השפלות של רבי אברהם הייתה אמיתית. בכל לבו היה בטוח שאנשים מכבדים אותו לחינם. לא החזיק מעצמו לכלום, התבטל בפני כל אדם עד עפר, וממילא גם כשפגעו והעליבו אותו, לא הרגיש צורך להיפגע כי נפשו כעפר לכל הייתה, ומי מצינו עפר נעלב?

יש חידוש יפה של ספר 'גלילי זהב' שחיבר לפני שמונים שנה רבי דוד מושקוביץ. הוא שואל איך מרים התירה לעצמה לדבר על משה אחיה, וכיצד לא חששה ללשון הרע. ותירץ תירוץ נפלא (סוף פרשת בהעלותך): מרים הכירה כל כך טוב את אחיה הצעיר, ידעה שהוא מרגיש עצמו ככלום באמת, ברור היה לה שמשה לא ייעלב ולא יחוש לכל מה שתאמר אודותיו! זו הדרגה שהרגשנו במחיצתו של חכם אברהם, אני כלום באמת, לא יודע מה רוצים ממני.

פעם שאל אותי בתמימות, מדוע מרן רבינו זי"ע עומד לכבודו בכל עת שעובר לידו. "הוא באמת חושב שאני תלמיד חכם?!" זו הייתה שאלה אמיתית וכואבת, למה גדול הדור 'טועה' בו ועומד לכבודו.

והאמת היא שלא היה חסר לחכם אברהם במה להתגאות. יודע אני בו שהיה בקי בכל הש"ס כמעט מילה במילה, את כל עיתותיו הקדיש לעסק התורה ביום ובלילה. בעיקר בלימוד הזוהר הקדוש ובעיון הש"ס, ועדיין הרגיש עצמו ככלום.

מה שהאישה רוצה...

כמובן שהיו מקרים בהם לא רצה לברך וכל שכן להבטיח. היו לו הרבה דרכים להתחמק בצורה עדינה מאנשים, לעתים כתשובה היה אומר להם רעיון יפה או איזו חקירה שמובאת באחרונים ומתחיל לדון איתם עליהם. היו מקרים שהיסב את פניו בלי לשמוע בכלל, היו מקרים שדחה בקש. הכלל, מתי שידע שאין השעה כשרה לברך, לא היה מברך כלל.

אני מכיר אדם קרוב שביקש ממנו ברכה לבן זכר, הרב בירך ונולד, כמובן. פעם אחר פעם בא אליו לבקש ברכה לבן זכר ונענה. חמשה בנים נולדו מברכותיו. בפעם השישית אני רואה שהרב שוחק לעומתו. "אני רוצה ברכה לבן זכר", ביקש. וחכם אברהם עדיין שוחק, "הפעם יוולד לך מה שאשתך רוצה..." וכדבריו כן היה, הלידה השישית הייתה של בת!

תמיד כשבאו אליו לבשר בשורות טובות, היה מודיע מראש מתי תהיה הלידה והאם יהיה זה בן או בת. לא משנה אם באו אליו בחודש השלישי או התשיעי, היה מונה באצבעותיו מה שמונה, ולבסוף פוסק את פסוקו, "הלידה תהיה ביום שלישי או ביום שישי, וזה יהיה בן!" תמיד קלע אל השערה.

אפשר למנות כאן סיפורים עד שיתמלא ספר עב כרס – חותם רבי שבתי את שיחתו – אבל אנו למדנו דבר אחד, אדם ששומר את פיו בחותמות של פלדה, לא משיב חורפו דבר ולא עונה על ריב, נזהר בכבוד בין אדם לחבירו, בשמים מתחשבים ברצונותיו, מקבלים בכובד ראש את בקשותיו, כי הפה שלו, הכלי בו הוא מבקש, הכלי נקי ומצוחצח!

פורסם השבוע במוסף התורני 'תור הזהב' של עיתון 'הדרך' ע"י הרב אביאל חיים חורי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!