העיתונאי החרדי עזב את האולפן וכתב טור 'גזעני'

ביום השואה שודרה בערוץ 2 תוכניתו של אלון גל 'להסתכל לגזענות בעיניים'.

מטרת התוכנית, שעסקה באחד הנושאים הנפיצים ביותר בחברה הישראלית - גזענות בין מזרחים לאשכנזים, הייתה לחשוף תוצאות מזעזעות הקשורות לחיי היום יום בקרב הציבור במדינת ישראל.

גל, בשיתוף עם ההפקה, כינס קבוצה של 30 אנשים ממוצא עדתי שונה.

ביום הצילומים חולקו המשתתפים לשתי קבוצות בנות 15 משתתפים - קבוצת כחולי עיניים וקבוצת חומי עיניים. אך אחד המשתתפים בתוכנית, העיתונאי החרדי אשר מדינה, שכמו רוב משתתפי התוכנית לא ידע קודם איך תתנהל התוכנית, התקומם לנוכח החלוקה, לחץ את ידו של גל ויצא מהחדר.

ראשיתו של הסיפור מספר שבועות לפני כן, כאשר צוות ההפקה החל לגבש את משתתפי התוכנית. אשר מדינה הוזמן להשתתף בתוכנית, ונאמר לו כי מדובר בתוכנית שעוסקת בנושא חברתי.

בתחילת יום הצילומים הוא הגיע יחד עם שאר המשתתפים, אז כאמור חילקו את המשתתפים לקבוצות והם הופרדו לחדרים שונים. המנחה הסביר למשתתפים חומי העיניים כי בעוד דקות ספורות ייכנסו שאר המשתתפים, והוא מתכוון להטיח בהם האשמות קשות, הקשורות לגזענות במדינת ישראל. וכך גם יהיה ההפך.

מדינה, שישב בחדר חומי העיניים, התקומם והסביר לגל כי עם כל הכבוד לבעיית הגזענות בישראל, אין צורך לחפש אשמים אלא יש צורך להתמודד עם הבעיה השורשית. הוא גם זרק לעברו דוגמא, וטען לו: "יש גם אשכנזים שאין בידם כסף כדי לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטאות".

לאחר מכן לחץ את ידו של גל ויצא מהחדר.

מחוץ לחדר הוא התבקש להתייצב בפני המצלמה, שם הוטחה בו ביקורת קשה, כי הוא ההוכחה שהחרדים מנסים לטייח את בעיית הגזענות בין האשכנזים והספרדים במדינת ישראל. מדינה ענה באופן גאה ונחרץ והותיר את ההפקה בפה פעור.

בימים שאחרי התוכנית, התיישב מדינה לכתוב מאמר, אותו הפיץ בקרב חבריו, ובו הסביר מדוע עזב את התוכנית:

אל תזוז מכיסא המקופח - מאמרו של אשר מדינה

מבטו הקשוח של אלון גל הכה בי מיד. הוא עמד שם במלא קומתו התמירה, תוך שהוא מסנן קינטורים לעבר שורת ה'אסירים' שעמדו מולו בחשש. החדר היה מעט אפלולי ואלומת האור היחידה בקעה מפרוז'קטור רב עוצמה של צוות הצילום. מעל האירוע ההזוי הצטייר כל העת סימן שאלה גדול ומהדהד: מה בעצם אנחנו עושים פה? והאם יצר הפרסום הוביל אותנו לסמטה שלא רצינו להיקלע אליה? שהרי, במסגרת ה'ניסוי החברתי' מהות התכנית נשמרה בסוד – גם ממשתתפיה עצמם.

כשנכנסנו ל'חדר הניסויים', ונחשפנו לכרזות הבוטות בדבר סגולותיהם המיוחדות של 'כהי העיניים' שהתנוססו על הקירות – התחיל האסימון להתנדנד. מסביבי ראיתי נציגות נאמנה של ישראל השנייה בואכה השלישית. מזרחיים מוחצנים, אתיופים, תימנים, ושאר מסורבי מועדונים. ניסינו לתהות להיכן נעלמו קבוצת 'כחולי העיניים' שבילו איתנו את הבוקר, אבל שיערנו שההפקה המתוחכמת והמסתורית ייעדה להם משימה חשובה.

על הכיסאות החומים ניצבו פתקים עם השמות שלנו. הכול נערך בתכנון קפדני. אין מקום לתזוזות. כשאלון גל נכנס לחדר עם נאום הפתיחה שלו, הכיסאות בערו תחתינו. דומה כי הגזענות העדתית מעולם לא צוירה באזמל חד שכזה. "האנשים שיושבים בחדר הסמוך נולדו לאבא והאמא הנכונים, עם השם הנכון, עם שורשים במדינה הנכונה", הוא ירה. בדקות הבאות, מגובה בנתונים סטטיסטיים מהנעשה באוניברסיטאות ובציוני הבגרות, הוא נתן לנו להבין שהאנשים הלבנים ההם - הם אלו היוצרים את תקרת הזכוכית מעל לראשינו. הם אלה המונעים מאיתנו לפרוץ קדימה ולהגשים את כישורינו.

תחילה התמרדתי. פחות התווכחתי עם הנתונים שהוצגו, יותר התקוממתי מול המסקנה. בעיני, היה זה ניסיון מגושם לצייר 'אויב' מוחשי לבעיה כה רגישה, כאובה ומורכבת. אבל גל המשיך לדהור. הוא דרש מאיתנו להתייצב מאחוריו לקרב דמים אותו הוא 'ינהל עבורנו'. "אני הולך להטיח בהם דברים קשים והם לא ישתקו", אמר, "אני מצפה מכם שתסייעו לי במלחמה, תטיחו בהם את האמת שלכם".

הס הושלך החדר.

הכיסא שעליו ישבתי נראה לי פתאום נמוך יותר מכיסאו של השגריר הטורקי. הנה כך, שנים של עבודה עצמית וכיבוש פסגות מקצועיות התנדפו. מישהו, בעל עיניים ירוקות, טרח להגדיל את תעודת הזהות שלי ולהטיחה בפניי. אתה מזרחי, זוכר? קשה לך בחיים, זוכר?. בתוכי געשה מהומה. רצפת חדר העריכה מלאה בקולות שלי, מנסה להסביר היכן הכשל הלוגי של הסיפור.

דווקא עורכת דין בעלת מראה אירופאי החלה להתמרד. "לא מוכנה לשבת באגף המסכנים", אמרה. לידה ישב צעיר שרק המתין לרגע בו יוכל לשחרר כמה שדים על 'האשכנזים'. נו, את מפקפקת בתחושותיו? הוא מדמיין אותם? קרא לעברה. היא השתתקה.

גל ביקש לראות ידיים מורמות כהסכמה למסע הציד. היו שם 15 איש. היד שלי היחידה שנותרה למטה. מה איתך? הוא שאל. פתחתי במונולוג ששוסה מיד: אתה מוכן או לא? "יש לי קושי בזה", אמרתי. גל קרא לי ולעיני כולם השליך אותי החוצה. את הבעיטה עטף בעטיפת צלופן, מלווה בלחיצות ידיים חמות ובאמירות על שהוא "מעריך את היושר שלי". המסר הדהד בחדר – מי שלא יתיישר עם הקו שהוכתב ימצא את עצמו בחוץ.

רק אחר כך הבנתי שמדובר בתכנית שרקחו כחולי העיניים עבור חומי העיניים. הם יצרו עבורם את התבנית, ציירו את הסטריאוטיפ במלא הדרו, ודחסו למשבצות הללו את המזרחיים המוכרים להם. עם כל הכבוד לניסוי החדשני, אין מקום למזרחי שמתקשה לחיות בתבנית הישנה. אם אתה לא חש מקופח מספיק – מקומך לא איתנו. התכנית שזקוקה לדלק הרייטינג מחפשת זעם ספרדי ישן וטוב.

אם כבר מסתכלים לגזענות בעיניים, נכון היה יותר להציג גם את המזרחים שעברו את כברת הדרך הארוכה, מהבלוקים של שכונת המצוקה אל 'סביוני הרצליה'. אלה שהבינו, שהתרופה האמיתית לדעות הקדומות איננה הצפתם ולעיסתם במסגרת פסטיבלי הלקאה עצמית, אלא יצירת דעות חדשות על ידי הצגת מודלים של מזרחים מוצלחים. אלו שצחקו ל'שיטה' בפנים והמשיכו קדימה. אלו שרתמו את כישוריהם לאמביציה הטבעית והתעלמו לחלוטין מרעשי הרקע העדתיים. רק אז הם גילו להפתעתם, כיצד 'חומת המזרחיות' עשויה מקורי עכביש מת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!