כשאתם רוצים להיטיב עם האחר – חשבו עליו ולא על עצמכם

זה היה ביום רביעי. בבית משפחת אלנתן, צלצל הטלפון ללא הפוגה. נאוה ניגבה את הידיים היטב. קשה היה לה לעזוב את עיצוב העוגה עליה עמלה בשעתיים האחרונות. היא רק בתחילת דרכה כלומדת, שתהפוך לקונדיטורית מקצועית, וכל ניסיון חדש מצריך ממנה אנרגיות בלתי מבוטלות.

"מה שלומך נאווה"? נשמע קולה הצווחני של יהודית, חברתה הטובה מארגנטינה.

"אני יודעת שזה בהפתעה ולא הספקתי לעדכן אותך שהקדמנו את הנסיעה לישראל, בכל מקרה יוצא שמחר אנחנו כבר מגיעים ואנחנו קופצים לביקור קצר אצלכם – לפני הכל. כמו תמיד"!

לרגע חשה נאווה סחרור קל בראשה. כל התכנונים שלה לשבוע הבא לאירוח המושלם, התנפצו אל הסלע. אם כי מהר מאוד התעשתה. אין לה ברירה, היא תעבוד קשה ותצליח לארח גם מהיום למחר ובצורה המושלמת.

גלגלי המוח שלה נכנסו לפעולה מידית והיא בחרה באחד המתכונים המסובכים ביותר שלמדה עד היום. בשעת לפנות בוקר, כשעיניה טרוטות, בחנה את התוצאה, ולא יכולה היתה שלא להתרגש מהמחשבה על אורחיה, כשהיא מדמיינת אותם מתפעלים ומתמוגגים מכל ביס קטן.

הרגישה כמו ילדה קטנה שלא יכולה לחכות יותר.

סוף כל סוף הגיעה השעה, ויהודית ובני משפחתה דפקו בדלת. לאחר שוך ההתרגשות הראשונית של החיבוקים והנשיקות, הגישה נאוה ביראת כבוד והתרגשות בולטת, את עוגת חלומותיה עליה עמלה שעות. אלא שיהודית הביטה בה במבט מוזר...

"יש בעוגה הזו ביצים"? שאלה בחשדנות?

"ברור שיש", צחקה נאווה. "כזאת עוגה גדולה וגבוהה, לא יכולה להיות בלי ביצים".

"כך חששתי, לכן שאלתי", הגיבה יהודית וניסתה לרכך את התגובה, אבל לא הצליחה.

"את יודעת שאנחנו למעשה סוג של טבעונים, בגלל האלרגיה של נחמי. היא יכולה למות רק מלהריח עוגה כזאת".

נאוה עמדה שם והרגישה שרגליה מאבדות אחיזה בקרקע. אחרי כל ההשקעה שלה...

"אבל יקרה שלי", ניסתה יהודית להיות אמפתית, כי כאב לה על חברתה. "את הרי איתי בשיחות טלפון על בסיס כמעט יומי. כמה פעמים עודדת אותי כשהייתי באשפוז איתה, כמה פעמים דאגת איתי בחרדות שלנו מפני הסכנות, זה משהו שאת יודעת אותו כל כך טוב..."

בשעת לילה מאוחרת, כשנאוה לא הצליחה להירדם על אף העייפות הכבדה, היא לא יכולה היתה שלא להרהר בסיפור העוגה. "אם הייתי עוצרת רגע הכל, וחושבת על האורחים שלי ולא עלי, כנראה לא הייתי מכינה כזו עוגה", הבינה סוף סוף. "כשהם הודיעו על בואם, אני רק חיפשתי במה אוכל להשוויץ כשאארח אותם, ורציתי את העוגה הכי מושקעת שלמדתי להכין. רציתי לקבל מחמאות, להראות את עצמי. אבל אם הייתי חושבת על האורחים שלי, הייתי נזכרת מהר מאוד בנחמי המתוקה, שבגללה אין בבית הזה ביצים כבר שנים. העוגה המדהימה שהכנתי, מיוחדת וטובה, אבל עבורם היא אסון, וזה ממש לא הרשים אותם ולא כיבד אותם, כי זה למעשה רק הוכיח שלא חשבתי עליהם".

וככה אנחנו צריכים לשבת ולהרהר בחיים שלנו, כשאנחנו עושים למען השני. האם אנחנו עושים למענו? או עושים למען עצמנו? מה אנחנו רוצים להשיג בנתינה שלנו, ואיך צורך היא ממלאת לנו? אם זה צורך פרטי שלנו, ניקח שם אחריות, ואם זה צורך אמיתי של השני, אנחנו נחשוב מה יעשה לו טוב ומה יעזור לו, ולא לנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!