"האדמה זועקת את דם הנרצחים"

לעיתים, חורבן הבית נשמע לנו דבר רחוק קמעה. החיים בגלות נראים לנו וורודים משהו, מחייכים. האומנם?

אדל ביטון הי"ד נפגעה בפיגוע בשנת תשע"ג ונפטרה מפצעיה בשנת תשע"ה. אמה, ד"ר אדוה ביטון, פרסמה היום - צום תשעה באב, פוסט ובו היא מספרת על החורבן הפרטי שלה כדי להסביר לנו, ולו במעט, חורבן מהו.

בפוסט תחת הכותרת 'החורבן הפרטי שלי', היא כותבת "אחת לשנה אנו מוציאים את הספרון הזה שנקרא 'קינות' מהספרייה. אחת לשנה אנו מנסים להתחבר למילים. אחת לשנה אנו נאלצים להצטער על משהו שמעולם לא פגשנו. אחת לשנה אנו מנסים להוריד דמעות על משהו שמעולם לא הרגשנו. אחת לשנה, אחת לשנה, אחת לשנה.

ואני, אני מבכה על החורבן הפרטי שלי. אין יום שעובר ואני לא נזכרת בדם הזה, שהותז לכל עבר, על המושב, על כיסא הבטיחות, עלי. הדם הזה שמסמל עבורי את הקשר בינינו לבין הארץ הזו.

אני לא צריכה יום של חורבן, אני צריכה יום שכחון. יום בו אשכח לרגע את מה שאיבדתי. יום אחד של מנוחה. אבל אין לי יום שכזה, ולעולם לא יהיה.

המקדש כולו היה מלא בדם הקורבנות. מסתבר שבהקרבת הקורבן, אנו קובעים את הקשר עם הקב"ה. קרבה דורשת קרבן.

ריבונו של עולם
כמה קורבנות !
האדמה זועקת !
את דם הנרצחים .

והחורבן מכה בנפשם, של כל כך הרבה משפחות, משפחת השכול שגדלה מיום ליום . מציאות כואבת, מציאות שהגעגועים מתעצמים, בכל שנה שעוברת. מציאות בה אנו רוצים להרגיש, להריח וללחוש: "אני אוהבת אותך ילד שלי", מציאות של חלום בלהות!

הליכתה בטרם עת, של אדלי שלי, מייצרת אצלי בכל יום חשבון נפש תמידי על משמעות החיים ועל העשייה שלי כאן. הכאב מנותב לעשייה.

ואני רק מבקשת מכם, אנא שמרו על כל מה שאלו שנרצחו ונהרגו הורישו לנו: את הזכות להיות עם חופשי בארצנו. בתפילה לבניית בית מקדשינו במהרה בימינו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!