הורים ששכחו ילדים ברכב: "השכול שלנו הוא בתחתית הסולם"

מתוך 800 מקרי שכחת ילדים בעשור האחרון, 31 נגמרו במוות. הורים רבים אינם מצליחים לחזור לחיות כבתחילה, וחיים עם רגש אשמה כבד שאינו מרפה מהם.

בכתבה שמתפרסמת בכאן - תאגיד השידור הציבורי, מביאים את סיפוריהם של הורים שאיבדו ילדים, או שכחו אותם, ומוכנים לדבר על התופעה בקולם – כדי לגרום לאנשים בחוץ, לשפוט אותם פחות.

רק לפני שבועיים שוב קרה מקרה של שכחת ילד ברכב, שהסתיימה באסון. האמא, שנזכרה בשעה 13:00 שהתינוק שלה ברכב, הזדעקה ועולמה חרב עליה.

בכתבה ב'כאן' עולים הקולות של ההורים ששכחו ילד ברכב ומה שהם מבקשים זה רק מעט חמלה: "זה בהחלט יכול לקרות לכל אחד. בסולם השכול בארץ אנחנו בתחתית. זה שכול שאני צריך להסתתר ממנו ולא יכול לשתף אחרים והופך את ההתמודדות להרבה יותר מורכבת", סיפר אב ששכח את בנו ברכב. וכך עולה כי הורים ששכחו ילדים ברכב, עוברים תחושות של בדידות, הכאה מצד הסביבה והרבה שפיטה.

"זה היה לפני חמש שנים, יומיים לפני יום העצמאות. החלטנו שאני אקח את הקטן למעון ואסע משם לעבודה. תוך כדי נסיעה מישהו שעובד איתי התקשר אלי והציע שניסע ביחד לעבודה. כשהגעתי לאזור המעון, ראיתי את הרכב של חבר שלי, חניתי ליד השער של המעון, ירדתי מהרכב ולא הורדתי אותו".

האם תיארה את רגעי האימה כשהיא גילתה שבנה נשכח באוטו. היא סיפרה שהלכה למעון כדי להחזיר אותו הביתה. כשהגיעה למעון, המטפלת השיבה כי הילד לא הגיע בבוקר. "אמרתי שזה לא יכול להיות. התקשרתי לבעלי, והוא אמר לי ללכת לבדוק באוטו".

האב ששכח את בנו ברכב סיפר על ההתמודדות עם הטרגדיה: "שבועיים אחרי זה קיבלנו מכתב אנונימי עם כל מיני קללות. חשבתי לברוח וללכת למקום אחר שאף אחד לא יכיר אותי. בסוף החלפתי מקום עבודה שאף אחד לא ידע. במשך כל השבעה חשבתי על הנושא של אחריות – איך אני יכול לחיות עם הדבר הזה שעשיתי".

בשיחה עם 'בחדרי - נשים', משתפת א', שמסיבות מובנות אינה רוצה להעלות את שמה כנושא בדיון, בתחושות שלה, מספר שנים לאחר הטרגדיה: "כמה שאצלנו החלק של האמונה חזק ותמיד נוכח - אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו למעשה בידיים שלנו חרצנו גורל של ילד. המחשבות אף פעם אינן מרפות ואינן עוזבות לשניה. גם כשכבר נולדו לנו עוד ילדים, ואנחנו כמובן זהירים באלף אחוז יותר, יש תמיד חשש ויש פחד, וכמובן רצון לתקן את העוול שאין לנו אפילו על מי לכעוס. אנחנו מאמינים שהכל בידי שמים וזו היתה הדרך בה היינו צריכים לאבד את הילד, ובכל זאת כשמישהו שומע את הסיפור שלנו, קשה שלא לראות את המבט השופט בעיניים. אני לא כועסת על מי ששופט, אני יכולה בהחלט להבין אותו, כי גם אני קודם הייתי שופטת. אני כן יכולה לבוא ממקום של כאב אמיתי ובקשה מלב שבור, שתנסו לשפוט פחות, ובעיקר משום שאיש אינו יודע מהיכן זה יכול להגיע חלילה אליו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!