אליטות סוחטות, ועדים, בנקאים וטייקונים

מדוע פרצו המהומות בכיכר תחריר במצרים בשנה שעברה? מדוע מצרים, בעלת היסטוריה ועבר מפואר, נותרה אחת המדינות העניות בעולם? האם זאת הגיאוגרפיה של המדינה - המדבר ותנאי האקלים הקשים? האם זאת התרבות המצרית? האסלאם? או שאולי קברניטי הכלכלה המצרית פשוט לא השכילו לנקוט מדיניות מקרו כלכלית נכונה?

עם השאלות האלה פותחים הפרופסורים דרון אסמוגלו וג'יימס רובינסון את ספרם "מדוע אומות נכשלות"*, שזכה לתגובות נלהבות בעולם האקדמי ומהדהד בעיתונות הבינלאומית.

מתברר שהתשובה שנתן המצרי הפשוט שיצא לכיכר תחריר טובה יותר מכל מה שידעו להציע רוב הכלכלנים והאקדמאים. הכישלון הכלכלי המצרי נובע מאותה תחושה בסיסית ופשוטה, מאותה זעקה שעלתה מתחריר ונשמעת כיום במקומות רבים אחרים בעולם: אליטה קטנה תפסה את המדינה בגרונה וניהלה אותה בעיקר לטובתה האישית.

"המצרים שיצאו לכיכר תחריר הם הצודקים. מצרים ענייה מפני שהיא נשלטה על ידי אליטה קטנה, שאירגנה את החברה לטובתה האישית על חשבון המוני אנשים. הכוח הפוליטי רוכז בידיים מעטות שהשתמשו בו כדי ליצור לעצמן עושר עצום", כותבים השניים.

שני הפרופסורים, המרצים ב-MIT ובאוניברסיטת הרווארד, מבקשים להסביר בספרם שההבדל העיקרי בין המדינות הנכשלות למצליחות הוא קיומה של אותה אליטה, שהם מכנים "אליטה סוחטת" (Extracting Elite). ברוב מדינות המערב קיים מבנה פוליטי מכליל (inclusive) יותר וריכוזי פחות - וזה ההסבר העיקרי, לטענתם, להבדל בין השגשוג של המערב לעוני השורר במדינות רבות באפריקה, במזרח התיכון ובדרום אמריקה.

אבל העיתוי שבו יצא הספר - ארבע שנים לאחר פרוץ המשבר הפיננסי בארה"ב ובעיצומו של משבר החוב של מדינות אירופה - הוביל לדיון ציבורי שונה בעליל: האם גם במדינות מפותחות ומערביות יש אליטות סוחטות? האם קיומן של אליטות כאלה מסביר את הכישלון הכלכלי והפיננסי של חלקן בשנים האחרונות?

ל"אקונומיסט" הבריטי אין ספק בעניין: גם במערב, גם במדינות מפותחות, אפשר למצוא את האליטות הסוחטות. העיתון, שבדרך כלל אוהב מאוד את הקהילה הפיננסית והעסקית הגלובלית, מפיק גם הוא מסקנות מאירועי השנים האחרונות ושואל בקול רם: האם ייתכן שהמערכת הפיננסית המערבית היא סוג של אליטה סוחטת?

לכאורה, כותב "אקונומיסט", המערכת הפיננסית קריטית כדי להקצות הון ולפתח עסקים - אבל הרווחים העצומים של ענף הפיננסים ושל הפיננסיירים נובעים בפועל מפעילויות אנטי תחרותיות של גביית עמלות ומרווחים שהם בעצם סוג של מיסוי על שאר הכלכלה.

ול"אקונומיסט" יש רעיון נוסף, לא מהפכני במיוחד אבל בהחלט מעורר מחשבה, לאליטה סוחטת אחרת במערב: המגזר הציבורי בחלק המדינות, כמו יוון, שידע לסחוט מהפוליטיקאים משרות ותנאים שאין לרוב העובדים במגזר הפרטי. ועדי עובדים חזקים, המונעים גמישות בשוק העבודה, הם אחד החסמים העיקריים לשינויים מבניים שייצרו מקומות עבודה חדשים.

אסמוגלו ורובינסון אינם הראשונים לזהות את הקשר בין אליטה קטנה וחזקה השולטת בכלכלה לבין כישלונות כלכליים: הפרופסורים רנדל מורק וברנרד יונג עמדו כבר לפני יותר מעשור על הסכנה שבריכוז כוח כלכלי בידי מעטים. הם הגיעו גם למסקנה מעניינת לגבי האליטות של המגזר העסקי: ככל שיש דרגה גבוהה יותר של אמון וסולידריות בתוך האליטה הכלכלית הקטנה השולטת - כך סיכוייה של הכלכלה לצמוח ולהתפתח נמוכים יותר. אמון גבוה בתוך אליטה כלכלית קטנה מאפשר לה להשיג רווחים מונופוליסטיים שעוצרים את הצמיחה. "מתן שליטה בחברות הגדולות לקומץ משפחות עשירות יוצר את דרגת האמון הגבוהה הזאת בתוך האליטות", מסבירים השניים.

עכשיו צריך לעצור ולהסביר שכל הכלכלנים המצוטטים כאן הם חסידי השוק החופשי, הקפיטליזם והיוזמה הפרטית. ברשימת הממליצים והמתלהבים מהספר על האליטות הסוחטות אפשר למצוא את חתני פרס נובל קנת' ארו, גארי בקר, פיטר דיימונד, מייקל ספנס ורוברט סולו.

עד לא מזמן, כל זה נראה לקורא הישראלי כמשהו שלא קשור אלינו: כמה מהעיתונים המקומיים האביסו את קוראיהם בסיפור המופלא על הכלכלה התחרותית והמבוזרת שיש לנו - מצד אחד "אומת הסטארט-אפ" הישראלית הידועה של ההיי-טק, ומצד שני הקבוצות העסקיות הגדולות שעושות הכל למען העובדים, הצרכנים ומשלמי המסים הישראלים.

אבל מתברר שהזעקה שעלתה בשנה האחרונה מהרחוב הישראלי נגד האליטות הסוחטות אינה כה פופוליסטית, מתלהמת ופרימיטיבית: הכלכלנים המתקדמים ביותר מאשרים את מה שהציבור הבין באמצעות האינסטינקטים הבסיסיים שלו - קיומה של אליטת הון ושלטון קטנה המרכזת בידיה כוח רב, מונופולים, קרטלים והטבות הוא אכן בעיה כלכלית קשה, לא רק ליוקר המחיה ולשוויון אלא גם לצמיחה ולהתפתחות הכלכלית.

ומה עם מדינות כמו סין או רוסיה, שצומחות בשנים האחרונות על אף שהן נשלטות על ידי אליטות קטנות של הון-שלטון? אסמוגלו ורובינסון מציעים לנו לחכות: זה לא יחזיק מעמד. כשכוח רב מצוי בידי אליטה קטנה, הצמיחה היא לא בת קיימא.

האליטות העסקיות והפוליטיות הישראליות, בסיוע חלק מכלי התקשורת, מנסות למצב את החרדים והערבים כשורש הבעיות הכלכליות המדינה. אין ספק שההשתתפות הנמוכה של שתי אוכלוסיות אלה בשוק העבודה מושכת את הכלכלה מטה. אבל השאלה החשובה יותר היא מה עושה המדינה, מה עושה החברה האזרחית ומה עושה המגזר העסקי כדי לשנות את המצב ולייצר תנאים שיאפשרו לאוכלוסיות האלה לצאת לעבודה.

הדיון בחרדים, בערבים - ואם אתה שמאלני גם במתנחלים - מסייע לטשטש את קיומן, מעשיהן, עלותן ונזקיהן של האליטות הסוחטות הישראליות: כל מקורבי השלטון במגזר הפרטי והציבורי - המוסדות והארגונים שמונעים תחרות, יוזמה, פריון וזרימה כדי לשמר את מעמדם, כוחם ועושרם. השגשוג שלהם הוא העתיד העגום של כל השאר.

קחו לדוגמה את מערכת הבנקאות הישראלית: מדי שנה היא סוחטת מהציבור 5-10 מיליארד שקל ב"מס בנקאי", המחולק ברובו כהוצאות שכר עודפות לעובדיה ולמנהליה. נגיד בנק ישראל, פרופ' סנטלי פישר, מגן על הבנקים בעיקר משום שהוא חרד ליציבותם. פישר צריך להציע פתרון אחר: מעורבות ממשלתית מסיבית להכנסת תחרות במערכת הבנקאות שתאלץ אותה להתייעל באופן דרמטי.

יש מוסדות שבהם כל מה שנסחט מהציבור מחולק לבעלי המניות, כמו חברות הסלולר עד לפני שנתיים; יש כאלה שבהם הסחיטה מועברת לעובדים ולבעלי המניות, כמו הבנקים; ויש חברות שבהן העובדים לקחו הכל, כמו באל על - שהסיפור שלה מובא בכתבת השער של גיליון זה.

אבל בענפים רבים הנזק הכלכלי הגדול לא מתמצה במה שסוחטים הבעלים או העובדים, אלא במבנה המפגר, המאובן והלא תחרותי שהאליטות הסוחטות מצליחות לשמר בשוק באמצעות כוחן הפוליטי. במקרה של אל על, לדוגמה, הרגולציה על שוק התעופה, שמשפיעה באופן דרמטי על מחירי הטיסות, על הפעילות בתעשיית התיירות ועל המגזר העסקי, היא בת ערובה של עודף כוח האדם בחברת התעופה הישראלית.

האליטות אוהבות לצייר את העוינות הציבורית כלפיהן כצרות עין, קנאה או פופוליזם. הניתוח הכלכלי המתוחכם שמתפשט כיום בכל העולם מראה שהן טועות ומטעות. המדינות שנהפכו לעשירות בהיסטוריה של העת החדשה הן אלה שאזרחיהן הדיחו את האליטות הצרות ויצרו חברה שבה הזכויות הפוליטיות מבוזרות, הממשלה שקופה וקשובה לאזרחים, והציבור הרחב יכול לקחת חלק בהזדמנויות הכלכליות.

מה קרה לאלפיון הישראלי?

ממידע בלעדי שהגיע ל-Markerweek עולה, כי האלפיון העליון של ישראל כולל קבוצה של 650 איש, 150 מתוכם הם מנהלים ב-13 הקבוצות העסקיות הגדולות. בהגדרת האלפיון העליון, נכלל כל אזרח שמשתכר מעל 450 אלף שקל בחודש.

אין זה מקרה שהדוגמה הראשונה שה"אקונומיסט" מציג לאליטה סוחטת היא מערכת הבנקאות: בעשור האחרון זינק השכר במגזר הפיננסי בארה"ב בשיעורים מבהילים, והרים תרומה מרכזית לפער העצום שנפתח בין ה-1% העליון לבין שאר 99% האזרחים.

ומה בישראל? כאן יש פחות נתונים גלויים והפערים עדיין אינם כה מבהילים - אבל המגמות דומות. ב-2003-2010 גדל שכר הברוטו הממוצע של גברים בני 25-55 בכ-20% בעשירונים הראשון עד התשיעי. האקשן מתחיל בעשירון העשירי, שם גדל שכר הברוטו ב-27%, נמשך במאיון העליון - שם הוא גדל ב-38%, והחגיגה הגדולה היתה באלפיון, ששכר הברוטו שלו גדל ב-60%.

לא פחות מעניין הוא מה שקרה לשכר הנטו. הרפורמות שהורידו את מס ההכנסה הביאו לכך ששכר הנטו בעשירונים הנמוכים גדל בכ-25% ובעשירונים האמצעיים ב-27%-30%. ומה קרה לשכר הנטו בעשירון העשירי? הוא זינק ב-43%. במאיון העליון הוא גדל ב-52%, ובאלפיון העליון ב-70%.

נו טוב, אלה התסמינים של הכלכלה החופשית - תגמולים גדולים למצליחים. לא בטוח: בדיקה של הרכב האלפיון הישראלי בתקופה הזאת מגלה דברים מעניינים. אם ב-2003 היה ההיי-טק - הענף הכי תחרותי במשק - 17% מהאלפיון העליון, הרי שב-2010 ירד חלקו ל-6% בלבד. ומה גדל? ענף הפיננסים, כמובן, שחלקו קפץ מ-17% ל-27%.

ומי הקבוצה הגדולה ביותר כיום בקרב האלפיון? כמובן: המנהלים הבכירים בקבוצות של הטייקונים הגדולים, שמהווים כיום 23% מהאלפיון העליון בישראל - גידול של 50% בנתח שלהם בהשוואה ל-2003.

במלים אחרות: הקשר בין תחרות, שוק חופשי, כישרון ויוזמה לבין התגמולים והשכר בישראל קלוש ביותר. נתח הולך וגדל מהעושר בישראל מתרכז אצל המנהלים ובעלי השליטה בפיננסים, במונופולים ובקרטלים - וכנראה שגם אצל בעלי המקצועות החופשיים המקורבים לקבוצות אלה. מישהו הרי צריך להגן, ליחצ"ן, לכבס, להלבין, לשווק, לאשר ולהלל את השיטה הזאת - וצריך לזרוק גם לו כמה עצמות.

* "מדוע אומות נכשלות: מקורות העוצמה, השגשוג והעוני". מחברים: דרון אסמוגלו וג'יימס רובינסון. בהוצאת Crown Publishing Group

הכישלון הכלכלי המצרי נובע מהזעקה שעלתה מתחריר ונשמעת כיום במקומות רבים אחרים בעולם: אליטה קטנה תפסה את המדינה בגרונה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!