תודה שצפיתם בזוועות של הגננת המתעללת

בשביל מה את צריכה את זה, אני שואלת את עצמי פעם ועוד פעם כשאני נתקלת בזוועות הקשות שאנחנו, אנשי התקשורת נאלצים לפרסם לא פעם ולא פעמיים.

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי פשוט חולה, פיזית, אחרי טיפול במקרים שהיו קשים רגשית. כשאני יכולה לא לדעת – אני מעדיפה לא לדעת. ואם יש יום שאני עובדת בו פחות, אני פשוט לא צורכת חדשות. למה? כי בשביל מה להאכיל את הנפש בעוד ייסורים? יש לי מספיק.

והיום, היום כל מקום שאני פותחת, כל אתר, רשת חברתית, קבוצה, אני נתקלת בפוסטים של אימהות ונשים שאומרות: אל תצפו בסרטון של הגננת המתעללת. מצד אחד יכולה להבין כל אישה שמסרבת לצפות בזוועה. מדוע היא צריכה לטמא את נפשה? מדוע לבכות ולהיות מתוסכלת נוכח הזוועה?

ובכל זאת אני רוצה לומר תודה לאלו שכן צפו.

אני נזכרת בימי השואה, עת היינו נוסעים לביתה של סבתי ז"ל, הזדמנות להציץ אל בית שיש בו טלוויזיה, מה שאין בבית. סבתא היתה צופה אדוקה בסרטי שואה ואנחנו ישבנו לידה. היו כאלו, אפילו מבוגרים, שהיו יוצאים מהחדר בטענה שאינם יכולים לצפות בכאלו זוועות. "אני עברתי את זה – אתם לא יכולים לצפות בזה"? היתה שואלת סבתא בתוכחה גלויה ביותר.

המשפט הזה נצרב לי במוח והלך איתי שנים. היא עברה את הסיוט, היא חיה אותו, הוא היה מנת חלקה יום יום, שעה שעה, מי אני שאומר שאיני יכולה רק לצפות בזה?

ואין לי חלילה טענה כלפי אף אישה, להפך, אני אומרת לכל אחת שלא צריכה לצפות – שלא תצפה! אין סיבה סתם. אני כן מצפה מאנשים שיש להם איך לעזור ולשנות, לצפות. ולהם אני גם אומרת תודה. ראיתי חברות כנסת (עידית סילמן לדוגמה) שצפתה ונפגשה עם ההורים וכו'. לה אני אומרת תודה.

לפני שצפיתי התלבטתי קשות – כן, לא, למה, אולי, כל השאלות עברו לי בראש. ואז שאלתי את עצמי את השאלה: אם את כאן כדי להיות לפה ולקול עבור נשים שקולן אינו נשמע – איך את יכולה לשתוק? אם את שותקת, אולי אינך ממלאת תפקידך נאמנה? ובלב כבד הלכתי לצפות. אני מודה, לא הצלחתי לראות הכל. באמצע זפזפתי, העברתי, דילגתי. הבחילה שאפפה אותי, כאב הבטן והאימה שהציפה אותי, היתה קשה מנשוא. גיליתי לחרדתי כי איני מסוגלת לדבר באותו רגע עם איש, גם לא עם ילדיי שלי. זה עשה לי כל כך רע.

ועוד דבר אחד הבנתי: מישהו חייב, אבל חייב! לעשות משהו עם נושא הגיל הרך. לא יתכן בעולם, שאוצרות תמימים וחסרי ישע יופקדו בידיים של שטן כזה או אחר, ויעברו התעללות באופן כזה. בדיוק אתמול אצל הקוסמטיקאית פגשתי אישה צעירה שסיפרה על עבודתה הקודמת עם ילדים. "עם ילדים אפשר לעבוד רק מתוך אהבה. מי שעושה את זה בשביל כסף, שלא תעבוד עם ילדים", אמרה לי האישה ואני הנהנתי.

אני צופה בבחורה ההיא, כבת 25, צעירה חצופה וברוטאלית שלא ברא השטן, ובא לי לטלטל אותה בצורה כזאת שהראש יעוף לה מהמקום. נכון, אני משתמשת בביטויים חריפים, אבל אחרי צפייה במעשיה, אין לי משהו פחות נורא לומר עליה.

מישהו צריך לאפשר תנאים הרבה יותר מחמירים עבור מי שהולך לטפל בילדים. אני כבר לא מדברת על הבחורות הנוספות שהסתובבו שם והסתכלו על מעשיה כאילו הן מחכות בתור למנת פלאפל. אני מזועזעת עד עמקי נשמתי, אני לא יכולה לדמיין את ההורים של הילדים האלו, ובא לי לחבק שנה שלמה ילד שעבר מה שעבר תחת ידיה החולניות.

אני צופה, אני כותבת, אני זועקת ודורשת: לא נעבור בשתיקה ולא ניתן לדברים האלו להמשיך לקרות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!