זעקת האם: "תפגינו בלי להרוס לנו את החיים"

מחאת יוצאי אתיופיה מציפה את הרשת. אנשים אינם שותקים, ובצדק. מגיבים ומתלהטים, וכמו בכל דרמה, מגיעים עם הצדדים האישיים שלהם. סיפורים על אנשים שהיו תקועים עם תינוקות, חולים, יולדות ועוד זוועות בכבישים, התקבלו ברגשות מעורבים, והרבה אנשים איבדו את האמפתיה כלפי המפגינים.

אחת הנקודות שמצאתי ברשת היתה של מרגלית לב טוב, אמא המתמודדת עם ילד מיוחד, שסיפרה כיצד נראית המחאה מתוך הרכב הפרטי שלה, כשהיא בנסיעה עם ילדיה, כולל הילד המיוחד.

אין לי ספק שזהו קול שצריך להישמע, לפחות כמו קול המחאה.

וכך כותבת מרגלית:

על מה את חושבת? סליחה מראש על האורך. אני חושבת על ההפגנות האיומות שאיבדו את טעמן, וחוץ מלהראות את האמת העצובה על חלקים מיוצאי העדה האתיופית, לא יצא מזה כלום. 

אתמול נסעתי עם ארבעת ילדי מהרצליה הביתה. נסיעה שאמורה לקחת בזמן ממש פקוק חצי שעה, לקחה שעה ו-20 דקות. וזה למזלנו עוד נחשב לקצר. ניצלנו בנס כי היינו ממש בתחילת זמני היווצרות הפקקים ולא ממש קרובים למוקד ההפגנה.
 
בתחילה עמדנו בפקק, הדלקנו מוזיקה בקולי קולות כשכולנו שרים ורוקדים לפי הקצב באוטו. ואז אחד עם קשיי נסיעה ביקש להשתיק, זה עושה לו בחילה. השתקנו ושרנו בשקט.

הזדחלנו לאטנו בפקק כשהרמזור מתחלף הלוך וחזור, ועם ההתחלפויות שלו אני מתחילה לפחד על אברימי. כשיוצאת איתו לנסיעה מחוץ לעיר זה תמיד עם עצירות בצד. כי תמיד קורים נסים.

מנסה למשוך את הזמן כשהוויז מוסיף כל הזמן עוד 6 או 7 או 8 דקות לעיכוב. 
מתחילים משחק אישיות ואופס אברימי צמא.

איי נגמרו המים. "אבל אני צמא, אמא אני צמא, אני צמא, אני רוצה לשתות עכשיו".
בוא תעזור לי לדחוף את הרכבים (בהומור כן?!) ומיד שנראה חנות אני קונה מים. מבטיחה! 
צחקנו וזה עזר לכמה דקות.
מתקדמים עוד כמה מילימטרים והנה זה בא... 
הרכב במצב קופצני למדי. "אברימי אתה צריך לשרותים?"

"לא, אני לא צריך".
"אז למה אתה קופץ?"
"אני לא קופץ, זה רק נראה לך"
וכל הרכב מרגיש במקפצה.

אמא, במילא אי אפשר לעצור באמצע הכביש. והוא קופץ וקופץ וכשהוא קופץ כל הרכב זז איתו יחד. 

אני בתוך הקפיצות מנסה לחשוב מה לעשות. מימין מכוניות, משמאל מכוניות. כולם במצב תזוזה של מילימטרים. לעצור או לא? "רגע אברימי, תנסה להתאפק, אני יודעת שקשה לך". 

הרכב קופץ והאחרים מתעצבנים. די, זה עושה לי כאב ראש, תפסיק לקפוץ כבר והקטנה מתחילה לבכות.

בכל אופן לשבת במכונית בלי באמת לנסוע זה לא ממש נחמד, אז שכל הרכב קופץ כתוספת זה עוד יותר לא נחמד.

איכשהו עברו ככה 5 דקות. התקדמנו קצת קדימה ועצרתי בצד. 

מחילה אנשים שצפצפתם לי שזה לא בסדר. צודקים. אבל אם לא הייתי עוצרת, היינו במצב פקק מהפגנה ורכב רטוב. 

ב"ה המשכנו לדדות בנסיעה עם מוזיקה וכיף ולכולם שלום.
אז מה אני רוצה להגיד?

אני עם הילד שלי זה היה עוד יחסית קצר. אני רק מנסה לדמיין משפחות עם ילדים מיוחדים שנתקעו איתם שעות בפקקים וליבי מתכווץ. 

אף אחד לא בנוי להיתקע בפקקים של הפגנות - בפרט בפרט לא ילד מיוחד! 

ועוד יותר בפרט שאין להפגנות שום ערך מוסרי.

איבדתם את המסר שרציתם להעביר. אני מבינה שאתם מוחים ובצדק, אבל ככה לא מפגינים. 

אף בן אדם או רכוש שלא קשור - אינו אשם במוות הזה.

זה כואב ועצוב ומזעזע. ואני כואבת איתכם יחד.

אתם מוחים? בצדק. אבל בצורה של בני אדם. אתם רוצים להפגין? תפגינו מול המשטרה ומול בתי המשפט ומול הגורמים המתאימים. 

אבל תהיו בני אדם, ותפגינו בלי להרוס לאנשים אחרים את הרכוש והחיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!