מה לימדה אותי החתולה במכסה המנוע

איכשהו היום שלי התחיל בלחץ ובבלגן. ידעתי מראש שמחכה לי טירוף, והחלטתי להיערך נפשית בהתאם.

לא ויתרתי על כושר בבוקר, עיכוב קל, רופא עיניים עם הילדה ויצאתי לבני ברק ליום עבודה שחיכה לי.

מהמשרד בו עבדתי, יצאתי באיחור של שעה, אחרי שדאגתי למצוא סידור לקטנה שלא תישאר בגן עד יום למחרת.

כולי לחוצה, ממהרת, מחכה לי עוד עבודה רבה וכמויות שיחות טלפון שהבטחתי לאנשים שאחזיר בדרך חזור...

הספקתי לנסוע שני רחובות ולסדר את הראש, ואז שמעתי אותן, יללות קטנות ודקות של חתולה קטנה ואומללה.

טוב, אולי זה היה חתול - אם כי אין לי מושג, אז החלטתי שזו חתולה וכך זה יישאר.

תחילה חשבתי שאני מדמיינת, אבל היללות המטורפות לא הותירו מקום לספק. בעיצומו של רחוב חזון איש בבני ברק, עצרתי את הרכב.

יצאתי, שמעתי יללות חזקות מכיוון מכסה המנוע ודוממתי אותו מיד - שלא אקבל צלי חתולים. לא כשר גם ככה...

טלפון ראשון לארלה, ברור... בן הזוג שנמצא בקצה אחר של הארץ, אבל מה לעשות? אחרי 15 שניות של שיחה, הבנתי שאני זו שצריכה להתמודד עם הסיפור - הרי אני עם הרכב והחתולה!

לנהוג אני יודעת היטב - לחלץ חתולים, קצת פחות. אז טלפון ל'ידידים'. ביקשתי מישהו עם קצת אומץ שיגיע לחלץ את האומללה.

ניסיתי להרים את מכסה המנוע, אבל אולי כי קצת חששתי, או שלא היה לי כוח בידיים (למי היה זמן לאכול היום?) פשוט לא הצלחתי.

ואז התחיל המסע שלי.

עמדתי ליד הרכב וצפיתי ברכבים שעברו שם. אנשים רבים המשיכו לנסוע ולא התייחסו. לא מעט אנשים עצרו, שאלו אם אני צריכה עזרה, כששמעו במה מדובר, התנצלו והמשיכו.

חלקם יצאו מהרכב, ניגשו, עשו קולות של עזרה ואיחלו בהצלחה.

היו גם עוברי אורח שעצרו לידי. איש מקסים, חסיד גור עם שני ילדיו הקטנים, הודה בפניי שהוא די פוחד אם כי ינסה להרים את המכסה. הערכתי אותו ממש.

הזמן עבר - החילוץ טרם הגיע, ואני כבר הספקתי לספק סקרנותם של עשרות אנשים.

בינתיים טלפונים לחוצים מהבית של אמא איפה את? והבכור שומע את היללות ומבקש: תני לה מים, היא חייבת לשתות... נו באמת, אם יכולתי לחלץ אותה גם הייתי מציעה לה קפה ועוגה - רק שתצא!

"מה קורה לי"? חשבתי לעצמי. עברה הרי שעה, כל התוכניות שלי נדחו, כל הכתבות מתעכבות, כל השיחות אינן מתקיימות, הילדים מחכים, הבטן מקרקרת לי. מה יהיה?

ואז הם הופיעו. שני גברים במראה אברכי, חסידי וליטאי. הם פשוט לא ויתרו. ניסו פה, ניסו שם, העלו רעיונות - הביעו אמפתיה, ובעיקר נשארו שם כדי להצליח באמת.

אז הגיעו שני מתנדבים יקרים ומקסימים מארגון 'ידידים', ובמאמצים כבירים ניסו לאתר את הגורה הקטנה שהחלה במסע אקסטרים ביונדאי הקטנה שלי.

הצדיקים שלא רצו פרסום - אז צילמתי אותם באופן בלתי מזהה. אני רוצה להודות לכם מכל הלב. הייתם שליחים נהדרים מאת ה'

אחסוך מכם את השעה הזו, כי היא לא מה שמשנה.

התובנות הן העיקר, נכון?

ראשית, הבנתי שאם הקב"ה הכניס לי חתולה למכסה מנוע, הייתי צריכה להתעכב שעתיים מעבר למה שתכננתי. יש כאן משהו.

בעברי, מן הסתם הייתי שופטת יותר מ 80% מהאנשים שעברו ולא עצרו. "זה הלימוד שלך, שיפי", אמרתי לעצמי.

"בואי נראה אותך מלמדת זכות על כל אדם ואדם שעובר כאן ולא מציע עזרה, או מציע עזרה כדי לצאת ידי חובה".

וכך עמדתי לי שם בכל הזמן הזה וחיפשתי נקודות זכות על כל אדם שעבר שם. כל אחד שלא עצר, וכל שכן כל אחד שעצר.

למדתי שאם אני צריכה "לבזבז" זמן על כלום, אני אעשה איתו משהו מועיל. אני אלמד, אני אפנים, אני אדון לכף זכות.

ונשארתי רגועה, שמחה, לא חשבתי על שום דבר שהתעכב לי, מלבד על החתולונת הצווחת, והתמלאתי בים של ברכות על האנשים שהגיעו לשם ונשארו

ולא ויתרו, וחילצו מכל הלב.

אני מאמינה שיש לי עוד שיעורים מהסיפור הזה, ומאמינה שייפלו לי עוד תובנות. אבל כרגע הסיפור מאוד טרי. הגעתי הביתה ומיד התיישבתי לכתוב.

אז בחרתי להודות לה' בדרך זו של פרסום הסיפור, של תודה לאנשים המקסימים, תודה מיוחדת לשני אנשים שאיני יודעת את שמם ולא רצו להצטרף לתמונה,

תודה לשני ה'ידידים' המקסימים שעזרו מכל הלב, מקווה שניפגש רק בשמחות!

לחתולה, אגב, אני מקווה ששלום - אחרי שברחה מהרכב שלי אל תחת גלגלי אוטובוס ענק שחנה מאחוריי.

תודה לשני הצדיקים, הידידים שנענו לבקשתי והצטלמו כדי שאוכל להודות להם כמו שצריך.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'