האמת הנסתרת מאחורי עקרונותיו של ליברמן

מסופר על יהודי שהגיע להצגה עם כובע רחב שוליים. פנה אליו האדם שישב מאחוריו, וביקש בנימוס: "אנא, הורד את הכובע, שכן הוא מסתיר לי את ההצגה". השיב לו בעל הכובע בנחרצות: "מצטער, אני לא יכול להסיר את הכובע, זה עקרוני אצלי". לאחר מספר דקות פנה אליו שוב היהודי וביקש בתחינה: "אנא, תעשה לי טובה, תוריד את הכובע". שוב הביט עליו בעל הכובע במבט חמור סבר וטען: "מצטער מאוד, יש לי עיקרון לא להוריד".

כשהשכן לספסל הבין שאם ברצונו לצפות בהצגה, יש רק דרך אחת לעשות זאת, הוא הניף את ידו והפך את הכובע לצלחת מעופפת. הו, אז התגלה לו העיקרון במלוא הדרו – מתחת לכובע התנוססה לה קרחת נוצצת ומרשימה. מה שהוכיח כי מאחורי כל עיקרון מסתתרת... קרחת.

ומדוע נזכרתי בסיפור הזה כעת? מסתבר שישנו יהודי במדינת ישראל, שמוכן ממש בגבורה לעמוד על עקרונותיו. עד כדי כך חשובים לו העקרונות, שהוא מוכן להוציא עבורם את כל עם ישראל לסחרחרת מיותרת של בחירות, עם כל המשתמע מכך, שהרי הוא איש עקרונות כמובן.

הקרחת של ליברמן

מהם אם כן עקרונותיו של ליברמן שעומדים ברומו של עולם וכה חשובים לו? הרי לאף אחד אין צל של ספק שחוק הגיוס הוא התירוץ ולא הסיבה לפרישה מן הממשלה. ברור שבמידה והחרדים היו עונים 'אמן ואמן' אחר דבריו, ליברמן היה מתעקש על חקיקת חוק הזוי אחר.

אלא שליברמן יודע היטב שאם ברצונו להיות שותף למשחק הכיסאות בכנסת, ולהבטיח את מקומו גם בעתיד, הוא חייב לאמץ לעצמו כיסא מיוחד. כיסא עם אג'נדה. לפני כעשר שנים הוא עשה זאת היטב, כאשר הכיסא והאג'נדה בהם בחר הסתכמו במשפט אחד: "כשאני אהיה שר ביטחון, איסמעיל הנייה מת בתוך 48 שעות". על הכיסא הזה הוא ישב, אפילו רכב, במשך תקופה ארוכה. עד שהגיע היום הגדול, בו קיבל לידיו את תפקיד שר הביטחון. מאז, כידוע, עברו קצת יותר מארבעים ושמונה שעות, ולצערנו איסמעיל הנייה חי, קיים ובועט.

אך אל דאגה, לא איש עקרונות כליברמן יוותר על האג'נדה, ובבחירות תשע"ה הוא עשה זאת שוב: "עונש מוות למחבלים", כך הכריז כתנאי לכניסתו לכנסת. מיותר לציין שגם כאן התגלתה הקרחת במלוא הדרה. המחבלים ממשיכים להוציא תארים בכלא וליהנות ממלון חמישה כוכבים.

בבחירות האחרונות מצא ליברמן את עצמו בבעיה קשה, כשהוא תוהה בליבו: "על איזה כיסא אשב הפעם?" "אמנם", הוא אומר לעצמו, "יש קהל רוסי שתומך בי, אבל הרוסים הופכים מיום ליום לישראליים יותר, גם המפלגה שהקים נתן שרנסקי נסגרה מחוסר עניין לציבור. זה אומר שהאג'נדה הרוסית טובה להיום, אבל אי אפשר לבנות עליה את העתיד. אני זקוק לכיסא עם אג'נדה שתלווה אותי לאורך שנים". כך מהרהר ליברמן בליבו, ומיד צץ במוחו הרעיון: "הנה, יש כעת כיסא פנוי, כיסא של שנאת דת. עד היום אויש הכיסא על ידי טומי לפיד ובנו, ממשיך דרכו, יאיר לפיד. אבל לאחרונה, התאחד יאיר עם בני גנץ, ששנאת הדת אינה בראש מעייניו. כך שהכיסא החשוב הזה התפנה מעט". ליברמן מרוצה, הרי כיסא שנאת הדת הוא כיסא בטוח ויציב, כך הוכיחו כל אלו שאימצו אותו לפניו.

אך אל דאגה, ליברמן לא באמת שונא דת, הוא פשוט אוהב את הכיסא. כעת מגיע תפקידנו, להוכיח לו, בכל דרך אפשרית, כי שנאת הדת מתערערת ואיש אינו סוגד לה. להצביע בבחירות הקרובות, בכל כוחנו, אך ורק למפלגות החרדיות. לתת להן את הטון והאמירה.

ומי יודע, אולי עוד יבוא יום בו נוכל לראות את ליברמן זועק בגרון ניחר: "נגד הפגיעה האנושה בחור האוזון!".

המאמר פורסם לראשונה באתר הידברות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!