אמא בלי אמא: ליבי שני בטור פתיחה

אני מאלו שהאמהות תפסה אותן מאוחר.

בת 35, עם ילדה אחת בת 6 וקצת.

את האמת? לא תכננתי שהילדה שלי תגדל בלי סבתא.

ועוד יותר לא חשבתי שאצטרך להיות אמא שאין לה אמא.

אבל לכי תביני חשבונות שמים.

 סליחה, לא הצגתי את עצמי.

אני ליבי שני, אמא בלי אמא כבר שנה וחצי (שמרגישה לפעמים הרבה יותר ולפעמים הרבה פחות).

וכמו כל אחת אחרת בסיטואציה דומה, יש ימים בהם אני בסדר עם זה, ויש ימים שאני ממש לא.

ויש לי את הרגעים האלו בהם זו ממש התמודדות.

 אז בחרתי, בשביל כל אלו שחברות במועדון הזה, לכתוב קצת מהגיגיי ומההרגשות שלי בעניין.

ואם יש לכן תוספות או סיפורים משלכן אתן ממש מוזמנות להגיב או לכתוב לי למייל (שמופיע למטה).

 לפני שאני אתחיל בסיפורים על עצמי, הנה טיפה על אמא שלי, כדי שתבינו.

יש המון סוגים של אמהות, אני לא יודעת איך שלכן הייתה אבל שלי הייתה האמא הזו שהתמונה שלה צריכה להופיע מתחת להגדרה במילון.

כי היא הייתה אמא בכל מובן אפשרי.

החל מהנשיקה על הלחי כשהיא מעירה אותי בבוקר, המשך בחביתות שלה שלא יודעת איך, תמיד היו הכי טעימות בעולם. סירי הדייסה הסמיכים בערבי חורף קרים ליד התנור (כי מי אמר שרק תינוקות אוהבים דייסה?) שפע של צמחים ופרחים שהיא טיפחה (אצלי כל צמח מת בתוך חודש בערך מרגע שהוא דורך בבית).

אמא שלי, הונגריה אמיתית, היתה המלכה של המטבח. רוב הזמן הייתי מוצאת אותה שם, מזמזמת לעצמה איזו מנגינה קלאסית או פרק חזנות והידיים טבולות בעיסת הבצק או בבלילת הדגים.

היא אף פעם לא הכינה רק עוגה אחת, תמיד היו לפחות 8.

ועם שני מקררים ומקפיא איכשהו אף פעם לא היה מקום לכל מה שהיא הכינה אז היא תמיד חילקה לנו. אפילו אחרי שהיא נפטרה, נהנינו (או התעננו, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה) מעוגות מעשה ידיה.

אבל מעבר להכל, אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי.

באש ובמים, בקור ובחום, מקרוב ומרחוק. היא תמיד הייתה שם בשבילי.

אוהבת, מבינה, מכילה, מחבקת. ומאפשרת לי, בכל פעם מחדש, לחזור להיות, ולו לרגע, הילדה הקטנה שמתכרבלת בידיים של אמא.

כשאמא שלי נפטרה היה דבר אחד שחיזק אותי, הידיעה שעכשיו היא נחה, שטוב לה, שהיא לא סובלת יותר.

אבל אני אגיד לכן את האמת? ביני וביניכן. כעסתי! כעסתי על שהיא השאירה אותי עם כל כך הרבה חורים בחיים. איבדתי בבת אחת אמא, חברה, אוזן קשבת, מטפלת רגשית וכן, גם אופה ומבשלת, מה לעשות...

ועכשיו, בכל פעם שאני עוברת ליד המקום בו היא קבורה, ואני עוברת שם הרבה, אני מתלבטת אם לתת לגעגוע להתפרץ ולעצור, רק לרגע, לדבר אליה (או יותר נכון לאבן שנמצאת שם במקומה) או להמשיך בשגרה שלי ולדחוק הצידה את הצורך הזה שממילא לא באמת יבוא על סיפוקו.

מה אתן אומרות? ללכת לבית הקברות עושה לכן טוב? מקל? או רק מחמיר את הכאב?

אשמח שתכתבו לי. ליבי: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!