הליכודניק שהפך למנהיג השמאל: המהפך וההתרסקות הכואבת

אבי גבאי, ליכודניק לשעבר, ממייסדי מפלגת כולנו, השר להגנת הסביבה לשעבר ויו"ר מפלגת העבודה בהווה. בפוליטיקה הישראלית רוויות הטלטלות, התככים והמזימות, המהפך המדהים שעשה גבאי במפלגת העבודה אך לפני כשנה וחצי, נשכח כמת מלב ונראה כאילו התרחש לפני שנות דור.

התחיל ברגל ימין

גבאי נולד ב-1967. בילדותו אובחן כמחונן. בניגוד לגנץ ולפיד, גבאי הנו מנהיג שצמח מלמטה. הוא הגיע ממשפחה שהורתה ולידתה במעברות וטיפס במעלות השכר עד לתפקיד היוקרתי והנחשק של מנכ"ל בזק - שם גרף לכיסו בחלוף השנים כ-52 מיליוני שקלים. 

את דרכו החל כפקיד במשרד האוצר ב-1994, וכמה שנים מאוחר יותר, ב-1998, עבר לחברת בזק שם החל כעוזר בכיר למנכ"ל, המשיך לתפקיד מנכ"ל בזק בינלאומי ב-2003 וב-2007 הפך למנכ"ל בזק למשך כשש שנים.

את הצעד הראשון בפוליטיקה עשה גבאי ב-2014 במפלגת 'כולנו' של כחלון והוא נמנה על מייסדיה. ההיכרות בין כחלון לגבאי נוצרה על רקע עבודתם המשותפת, בעת שהאחרון שימש כמנכ"ל בזק וכחלון שר התקשורת.

גבאי אמנם לא הוצב ברשימתו של כחלון כח"כ, אולם בהמשך שימש כשר שאינו ח"כ במשרד להגנת הסביבה. אלא שבצוק העתים, השניים שהיו ידידים גדולים הפכו ליריבים מרים וכיום הם לא מחליפים מילה ביניהם. 

ב-2016 פרש גבאי מהממשלה על רקע מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון. וכאן צריך לזכור, למרות שהיה שר בשלב הזה ועל אף הרקורד העשיר שהיה לו - בכל הזמן הזה גבאי היה מועמד די אלמוני בפוליטיקה הישראלית. בוודאי בהשוואה להיום.

גבאי התפקד למפלגת העבודה חודשים ספורים לאחר פרישתו והחליט להודיע על התמודדותו. רבים ראו בו מועמד שלא יצלח את הבחירות, אולם כנגד כל הסיכויים, גבאי עשה מהפך וניצח שועלי קרבות ותיקים ממנו, כעמיר פרץ ואיתן כבל.

ההתרסקות בסקרים

בימים שריח המהפך עוד היה באוויר קיבל גבאי בין 20 ל-24 מנדטים וכמעט נשק למפלגת הליכוד בכוחו האלקטורלי, ממש כמו גנץ של ימינו.

איתרע מזלו, ומפלגת העבודה בראשותו הלכה מן הפח אל הפחת וכיום היא מקבלת בין 6 ל-10 מנדטים בסקרים השונים.

ניתן לייחס מספר גורמים לכישלון ולהידרדרות המפלגה. למשל העובדה שגבאי היה צריך לנהל מלחמות חרמה חריפות כנגד אויבים קשים ועיקשים מבית; מלחמות שהקשו עליו את ניהול המפלגה השוטף במישור הפוליטי הכללי.

גבאי נאלץ להתמודד עם ציפי לבני, שמאחורי הגב שלו ניהלה משא ומתן עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וקיימה פגישות תכופות עם יאיר לפיד, אויבים פוליטיים שלו מס' 1 שלה. הקרב הזה עלה לו בדם, ולבסוף הוא הוא בחר להרחיק אותה בזעם מהמפלגה בשידור חי.

בנוסף, לא רק עם מס' 2 שלו ויו"ר התנועה נאלץ גבאי להתמודד, אלא גם עם בכירים במפלגתו שלו דוגמת איתן כבל ועמיר פרץ, שלא היססו להטיח בו האשמות ולסמן אותו כגורם שאחרי להתפוררותה של העבודה, קריאות שכללו גם דרישה להתפטרותו.

מי שעמדה לימינו של גבאי מאז כניסתו למערכת הפוליטית היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שמאז שלבני עזבה את העבודה קיבלה לידיה את תפקיד יו"ר האופוזיציה הנחשק כמתנה מגבאי על הנאמנות. בשלב זה גבאי לא יכול לקבל את התפקיד בשל העובדה שאיננו ח"כ.

יאמר לשבחו של גבאי, כי בניגוד ללפיד ולגנץ, מפלגתו נחשבת לדמוקרטית יותר והח"כים מתבטאים חופשי את אשר על צקון לבם, גם כשמדובר על ביקורת חריפה.

לעומת השניים הראשונים, גבאי בהחלט לא נמצא במפלגה של איש אחד. וכאמור, הדבר מסב לו נזק לא מועט.

ניתן לשער כי גם לעובדה שזוהרו של גבאי, "מוביל המהפך בעבודה", דעך עם התרגלותו של הציבור ל"כוכב החדש" של השמאל, יש השפעה על מצב המנדטים; בוודאי ביחס לאלו שקיבל עם בחירתו לראשות העבודה.

אבל הברוך הגדול של גבאי הוא דווקא בני גנץ, החדש והנוצץ, ששאב ממנו ומלפיד - שכבר לא ממש נוצצים - מנדטים רבים עליהם בנו למערכת הבחירות הקרובה.

מאבק עיקש על לב הימין

גם לעובדה הבאה יש השפעה ישירה על מצבו העגום של גבאי: מפת הימין שולטת בישראל בכל קונסטלציה אפשרית. בנוסף, נתניהו הפך את המילה "שמאלן" למגונה וכיום לאף פוליטיקאי בכיר אין אומץ להודות בעובדת היותו שמאלן.

גנץ מתרחק מתדמית ה"שמאלן" ומנסה לייצר לעצמו הילה של איש מרכז עם נטייה קלה לימין (צירוף בוגי למשל י.א), דבר שהתבטא בקמפיין שלו שגורס כי "אין יותר ימין ושמאל", וביתר שאת בנאום הראשון שנשא השבוע ובו ניסה להלך בין הטיפות.

כמו גנץ, גם לפיד מהרגע הראשון שנכנס לפוליטיקה מתחזק תדמית של איש מרכז ולא מוכן להיפרד ממנה בעד שום הון שבעולם. שניהם יודעים שאין להם סיכויים לראות את משרד ראש הממשלה בתפקיד לו יניחו את דעותיהם האמתיות על השולחן.

בניסיון להישאר על המגרש, גבאי משתדל גם הוא לא להתרחק מנושאים שנחשבים שמאלנים מידי ומנסה להתקרב למרכז, למרות שמפלגתו היא מפלגת מפא"י ההיסטורית שהשמאל נוצר בצלמה ובדמותה.

ייתכן גם שריחוקה של לבני מהמפלגה, שנתפסת כיום בציבור כאשת שמאל מובהקת, היה חלק ממהלך של בניית תדמית מתונה יותר ומרכזית יותר למפלגה.

וכך הפכה מערכת הבחירות למאבק עיקש על לבו של המרכז הישראלי. שלושה שחקנים בכירים נלחמים על אותו קול, כאשר בכל רגע נתון שחקן אחד נמצא למעלה ואילו האחרים למטה. במצב הנתון, גבאי נמצא בצרה גדולה והוא בתחתית המדרג מבין השלושה.

מה יהיה עד הבחירות? אין לדעת. אולם מעידה קלה של כל אחד מהשחקנים תשנה את המפה מחדש ותעביר את הכדור לידי שחקן אחר מהשלושה, זה יקבל את הכדור לידיו וישמור עליו מכל משמר בתקווה שלא ייקחנו אחר וחוזר חלילה. 

קמפיין שטחי למדי; פגיעה במסורת ישראל

למן הרגע הראשון הבטיח גבאי שלא ילך על הראש של נתניהו כקודמיו, אולם בסופו של דבר לא עמד בזה והמסר המרכזי של הקמפיין שלו זה "רק לא ביבי". יתירה מכך, גבאי מנסה לאתגר את גנץ ולהוציא ממנו הבטחה שלא ישב עם נתניהו.

גבאי הבין כי בטווח הקצר, אם הוא רוצה פרסום וחיבוק בתקשורת הוא חייב מה שיותר לתקוף את יושבי בלפור. בטווח הארוך מדובר בטעות פטלית עליה ישלם מחיר כבוד מאוד, בדיוק כפי ששילמו קודמיו.

בנוסף, גבאי אכזב מאוד בכל מה שקשור לענייני דת ומיהר להצהיר כי הוא בעד חילולי שבת ובעד תחבורה ציבורת בשבת ועוד. אין ספק כי הדבר פוגע קשות בכוחו האלקטורלי, וכי הדבר הרחיק אלפי מצביעים שאכפת להם ממסורת ישראל סבא.

האכזבה הגדולה נובעת דווקא על הרקע שבו צמח. גבאי, בטח בהשוואה לנתניהו, גדל בבית מסורתי שהיה אכפת לו מקדושת השבת. קל להניח כי הוריו היו מתפלצים לשמוע כי בנם מתכוון לפגוע בסטטוס-קוו ובקדושת השבת בפרהסיה הציבורית.

> פרק ראשון - בני גנץ 

> פרק שני - גדעון סער 

> פרק שלישי - אהוד ברק 

> פרק רביעי - אביחי מנדלבליט

> פרק חמישי - יאיר לפיד

> פרק שישי - אלדד יניב

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!