כולם מושחתים ורודפי שלמונים / גרשון פרוש

אילו היה נוחת על כדור הארץ חיזר מהחלל החיצון וקורא את העיתונות בישראל, היה מן הסתם נתקף ברגשי רחמים וחמלה על האנשים האומללים שחיים כאן תחת שלטון אימים נורא שכזה. כל אדם שנמצא בעמדת השפעה, מראש הממשלה ועד יו"ר איגוד עובדים, מראש עיר ועד אחרון חברי הכנסת, כולם ללא יוצא מן הכלל בורים מוחלטים, שוטים גמורים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, מושחתים עד היסוד, עושקי הקופה הציבורית, לוקחי שוחד ורודפי שלמונים, אדישים לחלוטין למצוקות חולים וקשי יום, חשודים על כל דבר תועבה ומדרדרים את המדינה אל פי פחת.

לתחושה זו שותפים כנראה גם רבים מאד מאזרחי מדינת ישראל. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהם דווחו על כך שיצביעו למפלגתו החדשה של בני גנץ, אדם שעדיין לא אמר מילה לגבי המצע שלו, לגבי הצוות שהוא מקים או לגבי כוונותיו לאחר הבחירות? ולא תהיה זו הפעם הראשונה. מפלגות כאלה הופיעו כמעט בכל מערכת בחירות ב-20 השנים האחרונות: "הדרך השלישית", "מפלגת המרכז", "יש עתיד", "כולנו", וכנראה שכחתי כמה נוספים. חלק מהמפלגות הללו הריצו גם אג'נדה אקטואלית, ביטחונית, כלכלית או חברתית, אבל התבססו בעיקר על המיאוס של ציבור גדול בהנהגה הקיימת שנתפסה כחסרת תקנה לאור הביקורת הקטלנית עליה. אנשים פונים שמאלה וימינה, רואים בכל מקום רק טיפשות, רשעות ושחיתות ומקווים שהנה הנה מגיע האדם ישר הדרך שיצליח היכן שכל קודמיו נכשלו: הוא יביא שלום וביטחון, יוזיל את מחירי הדיור, יפעל תמיד לטובת הציבור, יוריד מיסים, יוסיף תקציבים, ישמור על יושרה, יאחה את השסעים בעם, יגור בדירה צנועה, יעמוד תמיד בדבורו, יטוס לחו"ל במחלקת תיירים ויאכל רק חסה ונבטים.

מדובר בדפוס הצבעה מחאתי שמנוצל על ידי אנשים המחפשים מסלול מהיר לצמרת ההנהגה, במקום הדרך הארוכה העוברת דרך הצטרפות למפלגה וחתירה לעמדות השפעה. כך מפציעות גם כעת על הבמה הפוליטית מפלגותיהם של בני גנץ, אורלי לוי ומפלגת הנכים החדשה (שמקווה לשחזר את הצלחתם של הגמלאים בבחירות 2006). כולם בונים על תחושת הקבס שמעלה ההנהגה הקיימת אצל רבים מהבוחרים.

ביקורת ציבורית היא מרכיב חיוני. אף אחד לא רוצה לחזור לימי ראשית המדינה בהם זכו מנהיגיה להילת קדושה ולהערצה בלתי מסויגת שבחסותה נעשו מעשים אשר לא יעשו ונרשמו כשלים חמורים. הביקורת נצרכת ומועילה, אבל נהפכת לרועץ כאשר היא נעשית מטרה בפני עצמה ומרעילה את האווירה הציבורית שלא בצדק.

שלא בצדק? כן. שלא בצדק. מדינת ישראל היא היום מעצמה אזורית, הכלכלה פורחת, דירוג האשראי של ישראל עלה בחודש אוגוסט האחרון לרמתו הגבוהה ביותר אי פעם, המדינה מצליחה לקיים מדיניות רווחה משמעותית, וגם המצב הביטחוני סביר בהחלט תחת הנסיבות. אם כל זה לא ישכנע את הספקן המקצועי, הרי שישראל גם מככבת בצמרת "מדד האושר" של האו"ם לשנת 2018 וניצבת בגאון במקום ה-11 מתוך 156 מדינות. תמיד יכול להיות טוב יותר, אבל המצב רחוק מהקטסטרופה המצטיירת. יש הרבה עשייה חיובית, וכל זה לא קורה מעצמו. זה קורה בגלל הובלה נבונה ואחראית של אנשים רבים, ביניהם אותם אנשים הזוכים לקיתונות של בוז מדי יום ביומו.

טועה מי שחושב שלביקורת שלוחת הרסן על אנשי ציבור אין תופעות לוואי שליליות. חברה זקוקה למידה סבירה של אמון על מנת לקיים חיים מסודרים בצוותא, והלך רוח ציבורי לפיו הכול רקוב ומושחת גורם לאנשים להורות לעצמם היתר לפעול גם הם בחוסר יושר. מסה קריטית של חוסר אמון כזה עלול לדרדר מדינה לעבר נורמות מושחתות כגון נהנתנות, ניצול ומתן שוחד. מי שמצייר תמונה לפיה הכול רקוב ומושחת מניע מנגנון של נבואה המגשימה את עצמה. המינון הגבוה של תיאורי שחיתות שלטונית גם יוצרים קהות חושים כלפי תופעות כאלה, ובנוסף, ביקורת חסרת פרופורציה גורמת לכך שכאשר באמת יש צורך בביקורת, היא איננה מתקבלת מפי מי שצועק השכם והערב "זאב זאב".

עצה קטנה למי שרוצה להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין קיטור כרוני, ואקדים אנקדוטה ממקום העבודה שלי. בישיבת הנהלה הועלתה תלונה על אחד העובדים, ומנהל המחלקה התבקש על ידי הנוכחים לשוחח אתו על העניין. המנהל הרהר מעט וענה: "קשה לי. לא שבחתי מספיק את העובד כאשר היה על מה לשבחו, וכעת אינני מרגיש זכאי למתוח עליו ביקורת". אני מציע לנו לנקוט בדרך דומה. כאשר נשמע ביקורת ממאן דהוא, נבדוק אם הוא גם שיבח אי פעם את מושא הביקורת. אם הוא יודע גם להחמיא לפעמים, ראוי לקבל ממנו גם ביקורת, אבל אם הוא תמיד רואה רק את הרע, אז לפחות את האוזן שלי הוא איבד.

בני גנץ עשוי להיות פוליטיקאי מעולה. הוא איננו פחות טוב ממועמדים רבים אחרים. אבל הלך הרוח הציבורי שעליו הוא רוכב איננו נכון ואיננו בריא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!