האתגר של הונדה קרוסראנר: שילוב בין אופנוע שטח לספורט

נקבעה לי פגישה בירושלים, ברחוב אגריפס, ליד השוק. הסיכוי היחיד להגיע לשם בזמן היה על אופנוע. אז קפצתי לסוכנות הונדה בתל אביב ולקחתי את הקרוסראנר החדש.

אני עכשיו על כביש תל אביב-ירושלים, וכל הזמן מעסיקה אותי המחשבה מה יקרה אם איהרג פתאום בתאונה. מה יהיה עם הילדים, ואמא שלי, וכל זה. אני אומר לעצמי שאני צריך להפסיק לחשוב על תאונות כי זה מסיח את דעתי מהכביש ואני עלול להיקלע לתאונה.

כבר אמרתי לעצמי שאני יורד מאופנועים. משום מה אני ממשיך לרכוב עליהם מדי פעם. הודעתי כבר לבן שלי, על אף שהוא עדיין די צעיר, שאופנוע זה רק על גופתי המתה. אבל אם הוא ממש יתעקש, אתפשר אתו על אופנוע שטח - לשטח בלבד. בשטח אתה מקסימום שובר ידיים ורגליים, אבל אף טנדר מיצובישי לא דורס אותך ומשאיר אותך להתגלגל חסר ישע על האספלט.

במקום לחשוב על תאונות, אני מתחיל לחשוב על האופנוע. יש לו מנוע של ארבעה צילינדרים שמסודרים בצורת V. הנפח הוא כמעט 800 סמ"ק. התחושה היא רעידות, כאילו האופנוע לא התגלח שבועיים. ואם אני מחזיק חזק בכידון, נועל את הברכיים על גוף האופנוע ועובר את ה-6,000 סל"ד, האופנוע מתפרץ פתאום קדימה תוך כדי השמעת קול נעירה של חמור טורבו. מדובר במנגנון VTEC שכבר פגשנו פעמים רבות במכוניות של הונדה.

המנוע הזה לקוח מהקלאסיקה של אופנועי הונדה, דגם VFR. גם חלק נכבד מהשלדה כאן לקוח מה-VFR. סליחה אם אני נכנס עכשיו ליותר מדי פרטים טכניים. המשמעות היא שהרגליים מקופלות כמעט כמו באופנוע ספורט. מצד שני, החזה והגב זקופים והזרועות פשוטות לרווחה, כמעט כמו באופנוע שטח. הקרוסראנר הוא אופנוע קרוסאובר, מין הכלאה של שני סגנונות. האם הם תפסו את הטוב משני העולמות או נפלו בין הכיסאות?

אני כמעט בשער הגיא. כלל מספר אחת: חייבים להתקדם כל הזמן בקצב מהיר קצת יותר מהמכוניות - כך האופנוען בעמדת יוזם ולא בעמדת מגיב.

הגב הזקוף בסדר. מגן הרוח הקטנטן עושה עבודה טובה. התנוחה המקופלת של הרגליים מציקה. יש כאן ABS ובלמים מעולים. במכונית אין לי בעיה לתת בעיטה בדוושה האמצעית ולנעול את האמ-אמא של הברקסים. באופנוע זה הרבה יותר מפחיד. אני רוכב עם שתי אצבעות על הידית הימנית, מסתכל כמה שיותר רחוק קדימה, לא בא לי למות עכשיו.

קל לתמרון בעיר

רחוב אגריפס. מאז הרכבת הקלה, פקוק כאן בתהלוכה של אוטובוסים. כאילו כל האוטובוסים התאספו להלוויה של האוטובוס הזקן החשוב. בטח הוא היה אוטובוס קומותיים.

אפילו עם אופנוע אי אפשר להתקדם פה. אני מחנה ליד המעורב הירושלמי ועולה ברגל. הפגישה עוברת בשלום, אוכל קציצת דגים חריפה וחוזר לאופנוע. אף אחד לא גנב אותו. הוא לא כזה יפה, אבל מאוד בולט. יש לו נוכחות. אני מסתובב לאחור ומתחיל להשתחל בתנועה הצפופה. למרות משקל של רבע טונה, האופנוע הזה קל לתמרון בעיר, בטח לעומת הב.מ.וו 1,600 שעליו רכבתי לפני חודש.

הסיבובים בירידות לשער הגיא עוברים בלי אף התהפכות. אני מצליח לא לחשוב על המוות עד מחלף לטרון. אחר כך פוגש את הצלם בצומת בני עטרות. אחרי הצילומים אני מקפיץ אותו בחזרה לאור יהודה. בדרך נהג משאית אחד סוגר עלינו את הנתיב וכמעט הורג אותנו. ברמזור הבא הוא אומר לנו באדישות, "אה, לא ראיתי אתכם". עוברות עוד כמה דקות ואני מגיע לתל אביב, מחזיר את האופנוע, קצת עייף, קצת רעב, לסוכנות הונדה ברחוב שוקן.

בעד: יש לו אופי.

נגד: קצת מוזר.

שורה תחתונה: יש לו אופי קצת מוזר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!