למה לי פוליטיקה עכשיו? סיפור ההצלחה השביר של יפו

ביום-יום אתה לא מרגיש את זה. העסקים טובים והשוק מלא בחנויות מעצבים, במסעדות חדשות ובתיירים. אולי שם, בהמשך רחוב יפת, היכן שעומד המאהל של מחוסרי הדיור, איפה שהיו ההפגנות, מרגישים את זה יותר", אומרת בעלת עסק ביפו שגרה בסמוך. ברחובות המשגשגים של העיר המעורבת אין זכר לכך שרק כמה ימים קודם לכן הושחתו מצבות בבית עלמין מוסלמי, אירוע שפגע בעצב חשוף ולרגע איים להצית תבערה ולגרום נזק כלכלי משמעותי.

תושבי יפו משתדלים לא להתעכב על האירוע המתריס שהתרחש בערב יום הכיפורים, ולאמץ את הסברה שמדובר בילדים פוחזים, אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה. חותמת ארגון "הקופים הירוקים", המזוהה עם מועדון האוהדים של הקבוצה, שרוססה לצד כתובות "מוות לערבים", מהווה עבורם הוכחה מספקת. הארגון אמנם פירסם הכחשה, אבל התושבים מעדיפים להימנע מכל צעד נמהר שיפגע במומנטום החיובי שממנו הם נהנים בשנים האחרונות. הם מעוניינים להמשיך ולפתוח לציבור הרחב את רחובותיה ואת נכסיה ההיסטוריים של יפו, על כל המשמעויות העסקיות הנלוות. בהתאם לכך, תגובת הנגד של הציבור המקומי הסתכמה בהפגנה מאופקת שכללה פחות מ-200 מפגינים, והחיים שבו למסלולם.

שלושה ימים אחרי, נראים רחובות צפון יפו כמו אידיליה - דוגמה חיה לכך שהכלכלה חזקה מפוליטיקה ומדת ושעסקים טובים הם מפתח לדו קיום. כל בית עסק שנפתח כאן מחזק במסמרות נורמליזציה כלכלית ודוחק כל גורם שלילי - פוליטי או חברתי - שעלול לערער אותה.

יפו נמצאת בעידן של פריחה כלכלית. בשוק הפשפשים, בין חנויות של עתיקות, מעצבי בגדים, רוכלים ובתי אוכל, יש תנועה בלתי פוסקת של מבקרים. הפעילות באזור שוק הפשפשים כמעט חוצה את הגבול הדק בין אותנטיות מקומית לתיירות מתקתקה לתושבי חוץ, אך מקפידה לשמר את החספוס והפשטות לטובת הקהל המקומי.

מתחם השוק מסמל יותר מכל את השינוי הדרמטי, אבל הוא אינו היחיד. התכונה התיירותית והמסחרית מורגשת היטב ביפו העתיקה ובנמל המתחדש, וזולגת לרחובות מרכזיים כמו שדרות ירושלים ויהודה הימית. היא נמתחת על פני שעות רבות יותר ביממה ופונה לקהל אנין ואמיד. אופיים של בתי העסק מעיד גם הוא על שינוי באוכלוסיה: חנויות טבע, וטרינרים, מסעדות סושי ועוד.

הנתונים הכלכליים הרשמיים של עיריית תל אביב-יפו ושל גופים נוספים לא מאפשרים לבודד את סיפור ההצלחה של יפו מזה של שאר חלקי העיר, ולתרגם אותו למספרים, אבל על פי הערכות, בשנתיים האחרונות בלבד נפתחו בה מאות בתי עסק חדשים. לא כולם רושמים הצלחה מסחררת, והמהלך מאופיין גם בתחלופה. אבל רשימת ההמתנה ארוכה - וכל בית עסק שנסגר מפנה את מקומו לבא אחריו.

הביטוי הישיר לכך נמצא במחירי הנדל"ן המסחרי. "הגל הראשון של השינוי ביפו התחיל לפני חמש שנים והתאפיין בעיקר בזינוק של מחירי הנדל"ן למגורים. אבל בשנתיים האחרונות נרשם גידול פנטסטי במחירי הנדל"ן המסחרי", טוען אריה שפר, הבעלים של נדל"ן הים התיכון, שמתגורר ביפו זה 25 שנה. "עד לפני כמה שנים חלומו הגדול של כל בעל עסק ביפו היה להפוך את הנכס שלו לדירת מגורים ולהוציא אותה לשוק. כיום התמונה שונה לגמרי, ויש עניין מסחרי גדול בעיר". לדבריו, הביקוש הגבוה לשטחי מסחר במרכז העיר גרם בחלק מהמקרים לעלייה של פי ארבעה בדמי השכירות תוך שנתיים. טענה זו נתמכת גם על ידי בעלי העסקים.

האזור הפסטורלי לא התגלה לציבור הרחב באורח פלא. קדמה לכך השקעה גדולה מצד העירייה בפיתוח תשתיות ובקידום מיזמי תיירות, מסחר ובילוי, דוגמת חידוש כיכר השעון בכניסה הצפונית לעיר, פרויקט המשך טיילת הרברט סמואל דרומה (פארק מדרון יפו) וחידוש נמל יפו הישן והפיכתו לאזור בילוי. לכל אלה שיוועו ביפו שנים רבות, ואלה הגיעו לבסוף. הכסף הרב - הציבורי והפרטי - שמושקע במתחמים המתחדשים באזור הוכיח שמיתוג נכון של "אותנטיות ערבית" הוא בעל ערך כלכלי רב.

אבל גם מה שנראה ברור במבט הראשון אינו חזות הכל, וגם אחרי שעות ארוכות של שיחות עם בעלי עסקים שונים, ערבים ויהודים, קשה לגבש תמונה ברורה על השפעת האירוע המתסיס בבית הקברות. לכל אחד יש את האינטרס ונקודת המבט שלו. "אחרי כל בלגן הכי קטן שקורה ביפו אנחנו מרגישים ירידה במספר הלקוחות, וכך היה גם לאחר מה שהיה בבית הקברות. הם פוחדים להגיע ולא מבינים שזה לא מה שהיה פעם", מעיד מאייר פיאן, מבעלי מאפיית סולטן ובניו שברחוב יפת - עסק משפחתי שקיים יותר מ-30 שנה.

לא רחוק מהמאפייה של פיאן נמצאת מסעדת אבו אלעבד, שנוסדה ב-1949. ג'רי סאבא, הבעלים של המסעדה, רואה את הדברים אחרת ומסרב להתרגש מהאירוע בבית הקברות. "חלק מבעלי העסקים כאן יגידו לך שאין עבודה, אבל אני אומר שזה תלוי באופי שלהם. הסיטואציות האלה הן חלק מהחיים כאן, ואנחנו יודעים להתמודד עם זה. תמיד יהיו בעיות, בין אם זה ביפו ובין אם זה בעזה. ביפו גרים ביחד יהודים, מוסלמים ונוצרים, אז אם קם מישהו ומחליט להעניש את האוכלוסיה הערבית, בעל העסק שבנה על אותם אנשים עשה החלטות שגויות. ביום ההפגנה היו אנשים שאמרו 'אני לא נכנס ליפו' והיו אחרים שבאו לתמוך. יש כאלה ויש כאלה".

למחאה יש מחיר כבד

לציבור היהודי בישראל יש מערכת יחסים לא יציבה עם יפו, והוא אינו מהסס להדיר את רגליו מרחובותיה ומעסקיה בכל פעם שהמצב נהפך לרגיש. האירוע המשמעותי האחרון שצרוב בתודעה המקומית הוא מהומות אוקטובר 2000, שסימנו את פרוץ האינתיפאדה השנייה. סוחרי יפו שילמו מחיר כבד על ימי הפורענות ההם: חלקם טוענים שהדבר הוביל לקיפאון מוחלט למשך חודשים רבים, אחרים זיהו חרם צרכנים אגרסיבי ששרידיו נמשכו עד 2007. לטענת ברוך דניאל, סוחר רחוב בשוק, האירועים הובילו לירידה של 50%-60% בתנועת הלקוחות ובפדיון, ואחרים מדברים על יותר מכך.

הפעם חוקי המשחק ברורים, וכך גם המחיר הכלכלי. במסגדים ובמוסדות הקהילתיים נושכים שפתיים, וממשיכים הלאה. גם הם, כמו הסוחרים ובעלי העסקים, מרגישים שלמחאה ולפורענות יש מחיר כלכלי כבד, ושבמלחמה על תדמיתה של יפו קשה מאוד להשיג ניצחון מכריע.

"הפוטנציאל הכלכלי של העיר טמון בעיקר בתיירות", אומרת שרון בנד, מנהלת השיווק במישלמה ליפו, הגוף האחראי על פיתוח האזור מטעם העירייה, שאחראית על הפעילות המסחרית בשוק הפשפשים, במושבה הגרמנית-אמריקאית ובנמל יפו המחודש. "כשסיימו ב-2007 את השדרוג הפיסי של המרחב התיירותי, היה ברור שצריך לפתח דברים נוספים, מאחר ששדרוג תשתיות לא מביא את האנשים. עברנו מהפך מבחינת תמהיל העסקים, וכיום הם מוטי תיירות - כמו חנויות תכשיטים, בתי קפה, מסעדות ופאבים. לפני חמש שנים היו כאן רחובות שלמים שלא היו פעילים מבחינה מסחרית, וגרמנו לאזור להתעורר לחיים. אג'נדה נוספת היתה למתוח את שעות הפעילות: ראינו שהשוק פעיל עד 17:00-18:00 ואז מתרוקן מפעילות מסחרית. היה לנו חשוב לשנות את זה".

למרות הפוטנציאל הגדול של סמטאות השוק, שכיום כבר גלוי לכל, בתחילת הדרך נתקלו במישלמה בלא מעט קשיים בניסיון לשווק את השוק המתחדש לציבור הרחב ולהפוך אותו למוקד משיכה מסחרי, על אחת כמה וכמה כשהערב יורד. "אחד הספיחים מאירועי אוקטובר 2000 היה שלעיר נוצר דימוי של חוסר ביטחון במרחב הציבורי. שמענו על זה במפגשים עם הקהל הרחב ועם הסוחרים וראינו את זה בנתוני המשטרה, שהראו שיש פערים בין מה שקורה בשטח לבין מה שהציבור חושב. אחת המטרות שלנו היתה לחזק את עסקי המסעדנות ולהפוך אותם ליותר בלייניים. עד אז, חוץ ממאפיית אבולעפיה ועוד שני עסקים וחצי, לא היה כאן כלום. אני זוכרת שהסתובבתי באזור עם גדולי השפים והם עשו לי פרצופים. מהר מאוד נפל האסימון, נוצר מומנטום וכולם הבינו את הפוטנציאל. כמו בכל דבר בישראל, גם כאן זה עבד בשיטת ה-me too, ועכשיו אנחנו צריכים להיזהר שהגולם לא יקום על יוצרו וייפתחו יותר מדי מסעדות. אף על פי שמהר מאוד מגלים שגם כאן, כדי שמסעדה תצליח היא חייבת להיות טובה".

ההיכרות הלילית עם השוק תפסה תאוצה עם אירועי ה"פשפשוק" שמקיימת העירייה בחודשי הקיץ מאז 2007, עד שהצליח להתחבב על הקהל גם בשגרה - וגם על היזמים. בשעות הערב נהפך שוק הפשפשים למתחם בילוי עמוס: מסעדה לצד בית קפה מול גלידרייה, ששוכנת במרחק של דקת הליכה ממסעדת סושי. עשרות שולחנות עומדים על המדרכות, ומי שמתעקש לעמוד ולהמתין לתורו עושה זאת עם כוס משקה ביד.

לפני חצי שנה נפתחה במתחם השוק מסעדת סיפו, מסעדת דגים, השף עידן מצנר, אחד הבעלים, מסביר: "התנופה של שוק הפשפשים הרימה את המתחם, והגענו הנה לאחר שהכל התחיל. הבחירה לפתוח מסעדה דווקא כאן היתה החלטה אסטרטגית של השותפים, מפני שראינו שאין במתחם מסעדת דגים".

המסעדנית פועה לדז'ינסקי מכירה מקרוב את התפתחותו של מתחם השוק לאורך השנים. עד לא מזמן, מסעדת "פועה" שבבעלותה היתה מקור האור היחיד בחשכה של סמטאות השוק. המסעדה, שנפתחה בסוף שנות ה-90, שיקפה כבר אז את רוח השוק, רוהטה ועוצבה בצלמו ובדמותו. "הפתיחה של מסעדת השרקוטרי ב-2008 סימנה את השינוי", היא אומרת. שמה של מסעדת הבשרים היוקרתית, שפתח וינס מוסטר, הבעלים לשעבר של מסעדת "וינס ותמר", יצא למרחקים וזימן למתחם קהל חדש ואמיד. תוך זמן קצר התבררה השפעתו של המהלך על אופיו העסקי של המתחם, שמאז נפתחו בו כ-20 בתי אוכל שונים. לדברי לדז'ינסקי, "הגיעו לפה הרבה אנשים עם אינטרסים ורצו להפוך את השוק למקום בילוי בלי לחשוב על המהות של השוק. מהרגע הזה המקום השתנה. השינוי הביא הרבה אנשים חדשים שלא נהגו לבוא לשוק, אבל הוא הרחיק ציבור מסוים, שיכול היה לבוא ולקנות כאן ריהוט בזול - וכיום לא יכול לעשות את זה".

דמי שכירות בשמים

המרקם המשתנה של השוק גובה מחיר מחלק מהדיירים. שלטי "להשכרה" על החנויות אינם דבר נדיר, וחלק מבעלי העסקים טוענים כי השינויים הפיסיים והכלכליים שעברו על השוק הפרו סוג של איזון שהתקיים בו שנים. "מחירי השכירות באזור חרגו מכל פרופורציה, וזה מקבל ביטוי גם במחירים", טוענת לדז'ינסקי. "פעם היה כאן 'שוק פרא'. סוחרים היו יכולים להביא הרבה סחורה ולשפוך על הרצפה. משאיות היו יוצאות מכאן לעזה ולכל מיני מקומות עם תכולות של בתים שלמים שנמכרו כיד שנייה, וזה היה מרכז המיחזור הגדול באזור. יורשי בתים ועיזבונות היו פורקים כאן סחורות בכמות גדולות. מאז שסימנו קווים על המדרכות והגבילו את מקומות אחסון הסחורה, דמי השכירות עלו".

לדברי לדז'ינסקי, המסעדות אחראיות לקפיצה המשמעותית ביותר במחירי השכירות. "פעם היו כאן רחובות שלמים של רפדים וסוחרים. כיום זה מסעדה ועוד מסעדה, וברים שסגורים במהלך היום ופתוחים רק מ-19:00. נכון שהשוק הומה ויש הרבה תיירים, אבל מעקרים את המנטליות של המקום. לדעתי, זה לא הסוף. בניגוד למה שנדמה, לא קל להצליח כאן, ותנועת הקונים לא תמיד מצדיקה את מחירי השכירות".

תשומת הלב שקיבלו האזורים הצפוניים של יפו וההצלחה העסקית שבאה בעקבותיה הפכה אותו לאחד האזורים היקרים בעיר, גם בהשוואה למתחמי עסקים ותיירות אחרים. דמי השכירות לחלל מסחרי בשטח של 80-100 מ"ר יכולים להגיע ל-15 אלף שקל בחודש, לפני אגרות ומסים, מה שמעמיד את בעלי העסקים הקטנים בסכנה. "מחירי השכירות כאן הם כמו ברחוב דיזנגוף בימים הטובים שלו", מעידה מעצבת האופנה נעה אורון, בעלת חנות האופנה Ulla באזור השוק. "פתחתי את החנות לפני שנתיים, אחרי הנהירה הגדולה של המעצבים מגן החשמל ומנווה צדק. מבחינה כלכלית השכירות הגבוהה משתלמת לי - יש לקוחות מגוונים, תיירים ומקומיים, ואני לא מרגישה מתיחות או שינוי".

את תהליך המיחזור הטבעי והלא ממוסד של סחורות יד שנייה החליפו חנויות בעלות אג'נדה חברתית וסביבתית, שמספקות עבודה לקהילות יוצרות ומוכרות מוצרים ועבודות יד מחומרים שמוחזרו, אם כי במחירים עדכניים ולא ממוחזרים בעליל. ברחוב רבי יוחנן, מול המסעדה שבבעלותה, פתחה לדז'ינסקי יחד עם ניר זעירי את החנות "מעשיה", שבה נמכרות עבודות יד שנסרגו משאריות בדי טריקו על ידי נשים אריתראיות במקלט בדרום תל אביב, סנדלים עשויי חבל ועוד. האג'נדה החברתית והסביבתית של החנות לא מקנה לה יתרון כלכלי, והיא נאבקת לעמוד במחירי השכירות ולייצר רווח.

היזמים דווקא מושכים לכיוונים אחרים: ברחוב יפת, סמוך לשוק הפשפשים, משווקים בימים אלה 2,500 מ"ר של שטחי מסחר בפרויקט "הרובע". 33 חנויות חדשות ייפתחו שם, ובעלי העסקים ישלמו דמי שכירות חודשיים של 180-200 שקל למ"ר. "ייעדנו את כל שטחי המסחר במתחם לחנויות מעצבים כחלק מה'סוהו של תל אביב'", מספרת ריבי גלעד, המשווקת את המתחם. "אנחנו מקדמים שיתופי פעולה עם מעצבים צעירים, ופנו אלי גם מותגים ומעצבים מוכרים".

למחירי השכירות הגבוהים יש קשר לאבולוציה העסקית שעובר השוק. בעלי עסקים רבים הגיעו למסקנה שההכנסה הקבועה המובטחת מדמי שכירות גבוהים עדיפה על מכירת מקררים או מכשירי חשמל משומשים. חלקם מפנים לגמרי את חלל המסחר היקר, אחרים מצמצמים את בית העסק שלהם ומשכירים חלקים ממנו. וכשזה המצב, סוגיות של פוליטיקה או גזענות נדחות ליום המחר.

רז קובו עובד זה עשר שנים בחנות העתיקות המשפחתית, שפועלת בשוק מאז 1949. המציאות הכריעה גם אותו והוא מעמיד להשכרה מחצית משטח החנות, לאחר שהבין שהנדל"ן שלו שווה יותר מהסחורה שהוא מציע. "כבר שנתיים לא הבאנו קונטיינר של סחורה, ויש לא מעט ימים שאנחנו מסיימים עם הכנסות של 50-100 שקל. הכל מסביב נהפך לפאבים ולמסעדות, והמתחם בדרך ליהפך לשינקין. בתי עסק כמו שלי, שהם חלק מהאופי של השוק, נסגרים. זה קורה גם בגלל האינטרנט: פעם היו מגיעים לכאן אספנים, ואילו כיום הם מוצאים הכל ברשת. מגיעים לכאן רק סקרנים, לא קונים ממש". לדבריו, נוכחותם של סוחרים ערבים מידלדלת ונדחקת לאזורים דרומיים יותר מחוץ לשוק, ואת מקומם תופסים לרוב יהודים. "זה עניין של כלכלה, של ביקוש והיצע".

"יפו היא כבר לא מקום זול"

דבריו של קובו נוגעים בתופעות הלוואי של העידן החדש שמתרגש על האזור. היחס הישיר בין ההיצע לביקוש לא מביא בחשבון בעיות עמוקות ומחמירות יותר שעדיין לא טופלו, וחושף פערים כלכליים קיצוניים שקשה לדמיין עיר שתחיה עמם בשלום עוד זמן רב. "יפו היא לא מדינת רווחה", אומר שפר. "יש כאן פערים גדולים שמרוכזים בתא שטח קטן. בשכונת עג'מי מתגוררות במרחק של 30 מטר זו מזו משפחה מהעשירון התחתון ומהעשירון העליון - וזה משפיע".

באופן פרדוקסלי, דווקא ההצלחה המסחרית ושיפור פניה של יפו פועלים לרעתם של רבים מהתושבים, בעיקר הערבים שבהם. "יפו היא כבר לא מקום זול, וזה מקרין על הכל - גם על מוצרי בסיס ועל הלבשה", טוענת אשה ערבייה מרחוב יפת. "אני נכנסת לסופר, משלמת 100-150 שקל ויוצאת כמעט בלי כלום. אני מרוויחה 120 שקל ביום. יש דברים שאני כבר לא קונה ביפו".

לב לבה של הבעיה נמצא בתחום הדיור: מחירי הדירות הגבוהים ביפו הם פצצה חברתית מתקתקת, שלא ברור מתי ואיך תתפוצץ. העלייה במחירי הנדל"ן בתל אביב, יחד עם שיפור מעמדה ותדמיתה של יפו, הפכו אותה למוקד עלייה לרגל לנדל"ניסטים ואת קו החוף שלה למעוז נובורישי מבוקש. דירות שלושה חדרים בשדרות ירושלים, שלפני חמש שנים לא נמצא להן קונה, נמכרות ב-1-1.2 מיליון שקל. דירת ארבעה חדרים חדשה באחד מפרויקטי הנדל"ן החדשים בשכונת עג'מי עולה כ-3 מיליון שקל, והבתים היוקרתיים הנושקים לנמל נמכרים ב-10 מיליון שקל ויותר.

היזם איציק אמסלם, הבעלים של חברת הנדל"ן אלמוג כ.ד.א.י, ביצע באחרונה שתי עסקות מרשימות: הוא מכר לתושבי חוץ צרפתים דירה בפרויקט היוקרה Loura שהוא מקים בשכונת עג'מי תמורת 7 מיליון שקל. הדירות בפרויקט, שתיכנן האדריכל אילן פיבקו, נמכרות ב-25-45 אלף שקל למ"ר. כשבוחנים את שוק הנדל"ן היפואי של השנים האחרונות לא מדובר במחיר נדיר. בשנה האחרונה אמנם נרשמה יציבות במחירי הדירות והאטה במכירות, אבל היא הגיעה לאחר ארבע שנים של זינוק במחירים.

"ההשפעה של חילול המצבות בבית הקברות לא הורגשה", אומר אמסלם, שנולד וגדל בשכונת עג'מי. "אם קורה משהו, ההשפעה היא לטווח קצר. זה מעולם לא הגיע למצב של דממת אלחוט במשרדי המכירות. ההצלחה של יפו היא הצלחה רוחבית - נדבך אחד מחזק בה נדבכים אחרים".

לדעתו, ההתעניינות הנדל"נית ביפו מבורכת גם עבור תושביה הערבים. "זה סוג של צדק חברתי. כשמתעסקים בפרויקטים של פינוי-בינוי, מעבירים ביקורת ותוהים איך האוכלוסיה באזורים נחשלים תתמודד עם עלויות האחזקה של בניין מודרני בן 30 קומות. במקרה כזה אפשר למכור את הדירה ולגור במקום אחר. לאוכלוסיה של עג'מי יש אלטרנטיבות, כמו שכונות יפו ג' ויפו ד', רמלה ולוד. משפחה שלא מעוניינת מקבלת כאן הזדמנות למכור את הדירה, לקבל את הכסף, לקנות דירה במקום אחר וסוף סוף להרים את הראש, לעזור לילדים או לדאוג לפנסיה".

"מחוסרי דיור ייצאו לרחובות"

ככל שנוסעים דרומה על רחוב יפת הארוך, שחוצה את העיר מצפון לדרום, נותרים מתחמי התיירות מאחור ומתגלה היום-יום. במאהל מחוסרי הדיור בגן השניים מתגוררות זה שלושה חודשים 11 משפחות, רובן המכריע ערביות. וופעה אבו-שמס חיה בגן עם בעלה ושלושת ילדיה, אחרי שלא עמדו עוד בתשלום דמי השכירות - 3,500 שקל עבור דירת שני חדרים. על ספסל בגן יושב אברהים ג'מילי, המצויד בקביים, שגם הוא לא עמד בדמי השכירות - 2,500 שקל לדירת חדר.

"לפני חמש-שש שנים היית יכול לקנות בעג'מי דירה ב-80 אלף דולר, וכיום המחירים הם 1.5-2 מיליון שקל", אומרת אבו-שמס. לטענתה, כיום יש בשכונה יותר מ-700 משפחות שבהן גרים ילדים בעלי השכלה עם הוריהם מחוסר ברירה. "אמרו לנו לעבור לרמלה, ללוד, לעכו, אבל אנחנו לא מסכימים. נולדנו וגדלנו פה".

אברהים אבו שינדי, מנהל המרכז הערבי-יהודי ביפו, מכיר היטב את הבעיה וחרד מהאופן שבו הדברים עלולים להתגלגל. "הבעיה הגדולה ביותר היא יוקר הדיור. אני מכיר מישהו שחיפש דירת פנטהאוז של 125 מ"ר ורצו ממנו 3.5 מיליון שקל. לפני 10 שנים היית קונה דירה כזאת ב-100 אלף דולר. משפחות יהודיות וגם ערביות לא יכולות להרשות לעצמן לגור כאן, אבל הבעיה של הערבים קשה יותר, כי יהודים יכולים לעבור לבת ים, לחולון ולערים אחרות.

"המשפחה שלי כאן מ-1673, המסגדים והכנסיות שלנו כאן, ואין לך איפה לגור - ואז נוצרת צפיפות אדירה. זוג מבוגר עם שניים-שלושה ילדים שמתחתנים לא יכול לקנות להם דירות. זה יוצר מצב שבו צעירים מתחתנים ונשארים לגור עם ההורים, ואתה נתקל בשלוש-ארבע משפחות שגרות בדירה אחת. כשבנימין בן אליעזר כיהן כשר השיכון הוא הבטיח לתת לאוכלוסיה הערבית 400 יחידות דיור כדי לתקן את העוול - ועד עכשיו זה לא התקדם".

מחירי הנדל"ן ומצוקת הדיור מחזקים בקרב הערבים בעיר את התחושה שדוחקים אותם בכוח החוצה. דבר נוסף שאינו תורם לתחושת הביטחון שלהם הוא הקמת הגרעין התורני במרכז עג'מי. ההתעניינות של הציבור הדתי בשכונה החלה ב-2008, עם פתיחת ישיבת "מה יפו פעמיך" ברחוב טולוז. מאז הולך ומתרחב הגרעין התורני, ומשפחות נוספות רוכשות דירות בשכונה. "בתפילות של יום שישי הם עושים לנו חינגות ורעש רק בשביל להפריע בתפילה", מספרת תושבת השכונה.

לטענת אבו שינדי, "יש הרבה קרקעות במחירים מטורפים, ובאים מתנחלים, יושבים בחוף טולוז וקונים דירות בסיוע כספי תורמים אמריקאים במטרה לייצר פרובוקציה. חיים כאן 35 אלף יהודים ו-20 אלף ערבים. אין לנו בעיה עם דתיים, אבל כאן מדובר באנשים מקריית ארבע, מישיבת 'אני יהודי' ו'עטרת כהנים', שלא באו להתיישב כאן מתוך אהבת האוכלוסיה הערבית. מינהל מקרקעי ישראל פינה את שוק עג'מי וחשבנו שנקבל את הקרקע לטובת צעירים ערבים, אבל הם קונים כל קרקע שמתפנה. הם משתלטים על הקרקעות, העשירים קונים דירות במיליונים, ואם לא יימצא פתרון - המצב יהיה גרוע מאוד.

"אני איש חינוך ואני מנסה לטפל במצב בכלים שלי, אבל לא ברור כמה זמן זה עוד יחזיק. לאחר האירוע בבית הקברות ישבנו עם כל הקהילה והחלטנו שבמקום לקיים עצרות, נלך וננקה את המצבות. אין לנו בעיה שיבואו הנה עשירים ושיהיה פיתוח, אבל אם לא ישתנה משהו, מחוסרי דיור יתחילו לצאת לרחובות להפגנות אלימות. אם הממשלה ומינהל מקרקעי ישראל לא יתעשתו, כל ההשקעה והרצון להרוויח כסף מדירות יירדו לטמיון. יפו היא עיר מיוחדת ורב-תרבותית, וכדי לשמור עליה חייבים לפתור את בעיית הדיור".

ההרמוניה שבירה

התגובה המאופקת נוכח ההשחתה של בית הקברות המוסלמי מעידה על סגולותיו הפייסניות של האינטרס הכלכלי, אך לא בטוח שאלה יעמדו לעיר גם באירוע הבא. כך או כך, במישלמה של יפו כבר שוקדים על המשך פיתוח התיירות בעיר ומטפחים את בעלי העסקים החדשים.

על פי התוכניות, בשנים הקרובות יעמדו לרשות התיירים כ-400 חדרים במלונות החדשים שייבנו ביפו. במתחם תחנת המשטרה לשעבר, שליד כיכר השעון, מקימה משפחת נקש את "פאשה הוטל" מרשת אורכידאה, שיכלול 125 חדרים. בבניין בית החולים הצרפתי שבכניסה ליפו העתיקה יוקם מלון בן 120 חדרים ודירות נופש, שיופעל על ידי רשת W האירופית - שזהו בית המלון הראשון שלה בישראל. עוד שני מלונות בוטיק, בני 40-50 חדרים כל אחד, יוקמו ברחוב האשל ובבניין מינהלת הנמל הישן. "היזמים חויבו לספק עבודה לאוכלוסיית יפו, כך שהפעילות המסחרית תחזיר משהו לקהילה, ובכלל זה ספקים מקומיים", מסבירה בנד.

במישלמה מתכננים לפתח גם את התיירות הביתית בעג'מי על הים, תוך יצירת מקורות פרנסה נוספים לאוכלוסיה המקומית. "יש כמה פורמטים של אירוח ביתי שחשוב לחזק", אומרת בנד. "אחד המיזמים הייחודיים הוא של לילה ומחמוד חבשי - 'בית מספר 3' שברחוב עמיעד. בני הזוג חבשי מבשלים ארוחות גורמה ומארחים בביתם. ללא קשר לעסק שלהם, הם לקחו את החנות והפכו אותם למקום של ה'מאמות' של יפו. הם אוספים אליהם עקרות בית בשלניות, מספקים להן את המצרכים והן מבשלות למסעדת טייק אווי. כל הרווח הולך למבשלות".

זהו רק חלק מהחזון של בנד ואנשי המישלמה ליפו. תוכניות יש, גם לוחות זמנים ותקציבים, אבל גם הם מבינים שהחזון נבנה על שכבת קרח דקה שעלולה להתבקע. "לגיטימי שהציבור ישמיע את דברו, וזה לא שונה מכל הפגנה בתל אביב. תפקידנו לדאוג שהדברים לא ייהפכו לנפיצים. הציבור הערבי מוטרד מזה, אבל הוא גם לא רוצה שיתרחשו מהומות. תושבי יפו מלאי גאווה, ואם תשאל מישהו מהם איפה הוא גר הוא יאמר לך 'אני יפואי', לעולם לא תל-אביבי. בסך הכל כולם כאן משתדלים, יש תסכולים ומתחים, אבל גם רצון של שני הצדדים שתדמיתה של יפו לא תינזק יותר ושההרמוניה השבירה תמשיך להתקיים. בעלי העסקים הערבים חרדים לכך, והם הראשונים להרגיע את המצב".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!