טור שערי יושר

משירים את הנושרים

בבית הספר למפקדים בצה"ל – בה"ד 1 יש רס"ר. שמו טאיטו.
טאיטו הוא דמות חינוכית, איש ערכי האחראי על חינוכם של דורות של מפקדים בצה"ל.
גם הרמטכ"ל הנוכחי היה חניכו של רס"ר טאיטו – הנצחי – כמעט.

בבה"ד 1 יש כרזה שאומרת: אין חייל לא טוב, יש מפקד לא טוב.
בהשאלה לכך, אין ילד לא טוב, יש הורים לא טובים. אין חניך לא טוב יש מורה לא טוב. ואולי גם אין עובד לא טוב, יש מעביד לא טוב.

בעת שירותי כרב בה"ד 1 שאלתי את ידידי רנ"ג טאיטו רס"ר בית הספר, מנין לקחת לך מיימרות שכאלה, האם אין זו יומרה?

על כך ענה לי טאיטו: הכל מהמקורת, ליצחק ורבקה היו 2 בנים, האחד יעקב, והשני עשיו. איך זה שמבית אחד יצאו 2 דמויות קיצוניות באופיים ובהליכותיהם?

הגר"א עונה באופן ברור בפירושו לפסוק, כפי שכותב בהמשך: "וזה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו – לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה, אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה כי אי אפשר לו לשבור מזלו".

חובתו של המחנך/ ההורים, לזהות מבעוד מועד על רגישותם ונטיעותיהם של כל אחד מילדיהם. תכונות טובות כאלה, וטובות יותר, כשרון לתחום כזה וכישרון לתחום אחר. יש כאלה אף נטולי כשרון כלל.

כמו שאחריותו של הורה לגבי בריאותו של בנו, לדאוג לו גם כאשר הפעוט רגיש לחלב, או לרוח מצוייה או לכל דבר אחר, להתאים את הסביבה לרגישות הילד. כך גם לגבי דברים שברוח ובחינוך.

מבחנו האמיתי של מורה והורה, הוא לא במתן אכסניה נוחה וטובה לתלמיד מן השורה, כזה שאיננו זקוק לכל תשומת לב מיוחדת.

המבחן האמיתי הוא בעצם ההתמודדות של המורה וההורה, עם הבן והתלמיד שכה זקוק לתשומת הלב המיוחדת, לעיתים זה רק להקשיב לילד, לעשות 'הערכות מצב' מחודשות מדי יום ביומו, על עתיד הילד. בשינוי הסביבה והתנאים לפי המשתנים.

הורה ומורה שאינם עושים כך, הם ההורים והמורים לא טובים.

כדי להמחיש את מה שעובר על אותם אומללים שנזרקו וראשם הוטח בקיר הישיבה, נמשיל את הדברים לתחום הבריאות.

הבה נדמיין לעצמנו, שלמי מאיתנו יש ילד רגיש לקור ולמשב רוח. ההורים חמי המזג, לא מסוגלים לעבור את הקיץ מבלי שמכוון המזגן בבית יראה על 20 מעלות.

נו החום, אפשר להבין, הממה, הילד הרגיש הגיב מיד בשיעול, שהפך לנביחות ובשלב מאוחר יותר אף קיבל דלקת ריאות. הדלקת ריאות הפכה לכרונית.

בבית המזגן נותר ונשאר על 20 מעלות.

הבן עבר לטיפול בבית חולים, ומשם לשיקום.

בשיקום החליטו לשקם את שם המשקם, ובמקום שיקום, הם רוצים להיות מחלקה רגילה שנותנת שירותי רפואה מתקדמים בעלי שם עולמי.

מה עשו, זרקו את כל המשתקמים כאבן שאין לה הופכים, כאלה כאילו היו נטל על המשפחה, על הישיבה ואולי אף על החברה. וכך למעשה קבעו את גורלם של אותם משתקמים חולניים – למוות.

או, אל נשכח, כי במקום משקם היושר, תוקם מחלקה מתקדמת שתיתן שירותי בריאות מקובלים בציבור הרחב, ולא רק לאלו שבשוליים – אלו המשתקמים.

בעלי ומפעילי המחלקה החדשה, יזכו למדליות עולמיות, על פיתוח רפואי מתקדם ושירות אישי מהשורה הראשונה. שרים ממונים, וח"כים במקטורנים יופיעו חדשות לבקרים, יצטלמו ושיאירו תקציבים ראויים להמשך הדרך.

בכלל יותר נעים לעבוד ולהציג טייטל שכזה מאשר טייטל של מטפל במשוקמים.

רק בעיה אחת קטנה – 20 בחורים נזרקו לרחוב, ונגזר עליהם מוות רוחני. להם לילידיהם - לדורותיהם.
אבל מה הם חייבים, מספיק הם עשו במשך למעלה מ – 2 עשורי שנים. הם לא חייבים כלום.

שהקב"ה ידאג להם, לא אלמן ישראל. אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.

תפארת לעמוסי בטן


הסיפור הזה מזכיר לי סיפור:

פעם היה יהודי שקראו לו פנייה, פנייה שלנו היה איש טיפש, באידייש קוראים לזה 'נעהר' – בעיירה קראו לו כולם 'פנייה נעהר' - פנייה הטיפש.

פנייה שלנו הזדקן כדרך על האדם, ולפני מותו הוא ציווה את בניו לאמור: שימו לב, בכל מצבה בבית הקברות, רשום בפסגתה פ"נ – כוונה, פה נטמן.

אצלי אני מצווה אתכם לכתוב במפורש – פה נטמן ולא בראשי תיבות. כי אם תרשמו בראשי תיבות פ"נ. כולם יהיו בטוחים שהכוונה 'פנייה נעהר'. פנייה היה חרד שהכינוי הלא מחמיא הזה ירדוף אותו לנצח, לדורי דורות, ומזה הוא רצה לברוח.

בניו אכן קיימו צוואתו: הממה, מזלו של פנייה ומבוקשו הפכו לו לרועץ. כי מאותו יום ואילך, היו הבריות משוחחים ואומרים, מדוע שונה קברו של הלה מכל הקברים שבבית החיים? למה רק אצלו רשום פה נטמן בכתיב מלא, ולא בראשי תיבות, הרבו השואלים.

והתשובה לא איחרה לבוא, פה טמון לו יהודי שקראו לו פניייה, פנייה שלנו היה טיפש מופלג, וכינויו היה 'פנייה נער'. פנייה חשש מאד לשמו הטוב שלאחר ה – 120, ולכן הוא בקש שיכתבו עליו פה נטמן.

כך שמאז ועד היום, אין מי שישכח שפנייה הוא היה הטיפש של העירה, וסימיך: 'פנייה נעהר'.

דוק ותשכח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!