"ומתי יתקנו את החוק? רק כשיפגעו בשר" • תחקיר

את התחקיר הזה ערכתי לפני כחמש שנים, בתקופת עבודתי בעיתון 'בקהילה' (תחת שם העט 'שרה גל'...).

השבוע, קראתי אותו והבנתי, על רקע סיפורו של הרוצח דהאן, עד כמה הוא עדיין אקטואלי.


יום חמישי, י''ט טבת תשס''ו, ועד היום...

"הדובר של המשיח"

ראשיתו של הסיפור המזעזע לפני כשש שנים בתאונת-דרכים בה נפצע קשה הגאון רבי לוי ביסטריצקי ז"ל, רבה הראשי של צפת. חקירה קצרה העלתה שכוונה זדונית עמדה מאחורי האירוע. מישהו התכוון לדרוס את הרב.

מיהו האיש?

15 שנים חלפו מאז עבר הוא עצמו תאונה. מאיר ברנס היה אז במהלך שירותו הצבאי בצנחנים. במשך כחודש ימים שכב בבית חולים, פגוע בראשו וללא הכרה. בשלב הבא הועבר ל'בית לווינשטיין' לשיקום. מיד לאחר שחרורו החל מסלול חייו להתפתל באופן מוזר. הוא חזר בתשובה, אבל זמן-מה אחר-כך החל מתאר 'גילויים' שונים להם, כביכול, זכה. חסידי חב"ד בצפת, במחיצתם השתכן, זרקו אותו מבית הכנסת, לאחר שהשמיע את דעותיו המשונות.

אבל הוא לא התייאש. חדור בתחושת "שליחות שמימית", המשיך לפעול בעיר צפת. הוא תקף את רב העיר במכות, נעצר ושוחרר. לאחר שערך טקס 'פולסא דנורא' נגד האפיפיור יוחנן פאולוס השני נעצר בשנית. במהלך אירועים שונים נוהג היה לחלק דפים מודפסים. לא נחזור על דברי הכפירה וההבל שהופיעו בהם, רק נאמר שהאיש העלה על הכתב דו-שיח שלו עם הקב"ה, וביקש לשתף בהגיגיו את הקהל הרחב. כאשר ניסו מספר צעירים לסלקו מהשטח, הניף אגרוף בפרצופו של אחד מהם. זמן קצר לאחר מכן נידה אותו הרב ביסטריצקי מהקהילה.

אבל דיבורים, מוזרים ככל שיהיו, עדיין ניתן היה לסבול.

הפגיעה הפיזית ברב הפכה את דעותיו של האיש למסוכנות. "נקמה", כך נימק ברנס בבית המשפט את מעשהו הנפשע. "הרבי ציווה עליי לדרוס", הסביר. "לא להרוג, רק לפצוע..."

מה היה העונש, שהוטל על ברנס בעקבות הניסיון לרצוח את רב העיר? כאן מתחילה הפרשייה להסתבך.

ובכן, על-פי החלטת בית המשפט נשלח האיש להסתכלות פסיכיאטרית, במהלכה קבעו הרופאים כי הוא, כמה לא מפתיע, בלתי שפוי, וכי אינו כשיר לעמוד לדין. מוסד לחולי נפש היה מקום המעצר שיועד לו. שם, ב'שער מנשה', סגור במחלקה לביטחון מרבי, ניסו להחזיר לו את בינתו שאבדה.

אבל כמו לכל אשפוז גם לאשפוזו של ברנס הייתה נקודת סיום. והיא הגיעה, לאחר שרופאיו החליטו כי הוא אינו במצב המצריך שהייה בבית-חולים.

לפני מספר חודשים יצא האיש לחופשי. מערכת המשפט נותרה רגועה – היא הרי עשתה את שלה, ערכה משפט וקבעה את גזר דינו של הנאשם – להישלח לטיפול.

בניגוד לנאשמים אחרים, המרצים שנים ארוכות בכלא בגין עבירה דומה, הופכים הנאשמים שהוכרזו כבלתי שפויים לאנשים משוחררים, לאחר תקופה קצרה יחסית. הם חיים בינינו, גרים עמנו ועורכים את קניותיהם במרכזי הקניות שלנו.

האם ברנס יצא מבית החולים "בן אדם חדש"? ממש לא. רק היעד התחדש. הפעם מדובר היה ברב דב קוק מטבריה. "לידיעת הציבור", הודיע ברנס במכתב שהפיץ לאחרונה. "הרב קוק מטבריה ימות בידי שמים בימים הקרובים ולפני מותו יתפרסם קלונו וביזיונו ברבים". על החתום "הדובר של המשיח מנחם ב. פלא' 0508531446". במכתביו, כמו גם במודעות שפרסם, משולבים עוד צרור אמירות של כפירה.

ובכן, שינוי קטן כן חולל הטיפול שקיבל. הפעם ברנס אינו מאיים בדריסה או אלימות. רק על מיתה בידי שמים. הבעיה היא שגם לרופאיו הבהיר ברנס, חזור והבהר, כי מוטלת עליו החובה לציית להוראות שהוא מקבל מ"השמים". ואם רק השמים הם הגבול למה שיכול דמיונו הפורה להמציא, קשה לדעת מי יהיה הקורבן הבא. "אם אקבל הוראה מהמשיח להמית את ראש הממשלה אריאל שרון, אבצע זאת תיכף ומיד", כתב לאחרונה באחד ממכתביו, אותם הפיץ לכלי התקשורת בארץ ובעולם.

מצית סדרתי

ההלוויה הייתה רווית צער וכאב. אלפים השתתפו בה.

היה זה לפני כשנתיים וחצי. לשונות האש, שאחזו בקומה השנייה של בית הכנסת, הותירו לאחר כיבוי השריפה נזק עצום. חמישה ספרי תורה היו למאכולת אש. חקירת המשטרה העלתה מיד כי מדובר בהצתה מכוונת. מישהו שפך חומר דליק אל תחתיתו של ארון הקודש. "כל האשכנזים לגיהינום", רוססה כתובת שנאה על אחד הקירות. "אנחנו נתנקם בכם", "הכול בגלל הפאות הארוכות". על החתום: "המשיח".

למתפללי בית הכנסת 'צא"י' בשכונת רמת אהרון בבני-ברק, כמו ליהדות החרדית כולה, קשה היה לעכל את הטרגדיה. איך יכול יהודי לעולל כדבר הזה?!

עם חלוף הימים התברר, כי הייתה זו רק יריית הפתיחה. לאחריה לא אחרו לבוא מקרים נוספים. בית-כנסת בשכונת 'קהילות יעקב' היה הקורבן השני. ארון הקודש והפרוכת ב'כולל חזון איש' היו המקרה השלישי בסדרה. חמשת ספרי התורה ניצלו לאחר שתלמידי הכולל, יחד עם כוחות הכיבוי, הצליחו להשתלט על השריפה. שרשרת המקרים הלכה והתארכה: 12 מקרים של הצתה וכתיבת כתובות נאצה. בכל המקרים היו הכתובות, כמו גם החתימה, זהים. גם סגנון הפעולה: חומר דליק, שנשפך על ארון הקודש.

בסופו של דבר נלכד אופיר בן ארוש, בן 30, תושב בני-ברק כחשוד במעשי ההצתה. חוות דעת פסיכיאטרית קבעה כי האיש אינו כשיר לעמוד לדין. הוא הסביר בחקירתו, כי במעשיו קיווה לגרום להוצאת פסק הלכה האוסר חבישת פאות. "ואז המשיח יבוא", היה הסברו המלומד. "יש לי את הסיבות שלי למה שעשיתי. בני-ברק הם זבלים. אבל בסוף יהיה בסדר. נחזיר את כולם בתשובה", אמר בעת הארכת מעצרו.

הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש. אבל כמו במאות מקרים אחרים, משך זמן אשפוזו אינו קשור לחומרת המעשה שעשה. הוא תוצאה ישירה של מצבו הנפשי של העצור-המאושפז.

ביום בו ייצא לחופשי, גבאי בתי הכנסת יתחילו לדאוג שוב.

כמו שקרה לאחר שברנס שוחרר.

מודעות ענק שפורסמו בעיתונות הודיעו על הבשורה הגדולה – מאיר ברנס – האיש והאגדה. אפילו בניו-יורק הכילו עיתוני הבוקר את המודעות. "הדובר של המשיח", חתם האיש, והוסיף מספרי טלפון בהם ניתן להשיגו.

בימים הראשונים הוא הוצף בשיחות. עיתונאים רבים ניסו לדובב אותו. והוא דיבר ודיבר. הלעיט כל אחד מהם בשפע רב ממרקחת דמיונותיו.

ואנו, שניסינו להחליף עמו מספר מילים לצורך הכנת כתבה זו, נזכרנו מאוחר מדי. דממת אלחוט נשמעה מן הקווים. במספר הישן שבמקום מגוריו הקודם בצפת, כבר נותק הקו. זה שבטבריה "אינו פועל זמנית". ובנייד- משיבון. ניסינו שוב ושוב, בכל שעות היום האפשריות, אבל התוצאה הייתה זהה. מה שהביא אותנו לעריכת בירור, שבמהלכו גילינו כי האיש נעצר מספר ימים לפני חנוכה בתחנת המשטרה בטבריה. סוף-סוף הדליקו האיומים שלו נורה אדומה אצל מי שהיו אמורים לעקוב אחריו. מה שיכול לגרום לכולנו לנשום לרווחה. האיש בסוגר כלשהו. בהמשך הוא יועבר להסתכלות פסיכיאטרית, ואז יוחלט מה לעשות עמו.

אבל השאלות הקשות עדיין קיימות: איך קורה שהטיפול לא הצליח להשפיע? כיצד שוחרר מי שחזר לסורו כמעט ביום המחרת?

"לא לקח תרופות", יאמרו הרופאים, אולי בצדק. אבל האם מישהו יכול להבטיח, שהאיש לא יממש את איומיו אם וכאשר ישוחרר, ואם וכאשר ישכח ליטול תרופות?

ברנס ובן ארוש. שתי דוגמאות מתוך מאגר עצום של מקרים. לא את כולם ניתן לתאר, מעל במה זו, מסיבות מובנות. המכנה המשותף לכולם: הם חולים, הם מסוכנים - והם בתוכנו.

כמו ילד בן ארבע

פרופ' זמישלני הוא מנהל מרכז בריאות הנפש 'גהה', מקבוצת שרותי בריאות כללית.

האם אתה מודע למצב, לפיו מגדיר בית המשפט נאשמים כבלתי שפויים, שולח אותם לאשפוז, ולאחר תקופה קצרה מוצאת אותם החברה מסתובבים חופשי?

"על-פי חוק, אדם מאושפז בבית-חולים למטרת טיפול. בית החולים אינו בית כלא, אינו הוסטל ואינו בית מלון. וכשם שב'בלינסון' לא ישהה אדם חסר-בית, כך אצלנו המערכת אינה מחזיקה חולים ברגע שאינם זקוקים עוד לטיפול, רק משום שהחברה פוחדת מנוכחותם".

יוצא שהעבריין משוחרר לאחר זמן קצר, זמן שאינו בקנה מידה דומה לזמן אותו היה אמור לרצות בכלא, אילו היה כשיר לעמוד לדין.

"אנחנו מדברים על מקרה של אדם, שנשפט ובחוות הדעת שהוגשה בידי הפסיכיאטר נקבע כי הוא לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה. בית המשפט הוא זה שקובע האם לקבל את חוות הדעת או לדחותה. באם קיבל אותה - המשמעות היא שלמעשה כל עונש אינו מושת על הנאשם, היות והיה בלתי אחראי למעשיו. זה כמו שתטילי עונש של מעצר על ילד בן 4, שאינו מבין מה עשה. מטרת האשפוז בשלב זה אינה כדי להעניש, אלא כדי לטפל ולרפא. תוך כדי האשפוז עוקבת ועדה פסיכיאטרית, שהיא גוף משפטי לכל דבר ומורכבת ממשפטן ומשני פסיכיאטרים, אחר הנאשם. היא זו שמחליטה בסופו של דבר מתי לשחררו. הקריטריון היחיד המשפיע על משך אשפוזו, הוא מצבו הבריאותי של החולה ולא חומרת העבירה אותה ביצע. זה החוק".

אבל הציבור חושש. מסתובבים בתוכו אנשים המשמיעים איומים ברמה זו או אחרת של מסוכנות, והחברה תוהה מדוע הזדרזו לשחררם.

"למעשה נפלת לרובריקה, שרוב הציבור נופל אליה. את שוכחת שגם אדם בריא בנפשו הנכנס לכלא הוא שור מועד. וכי אדם אלים, שהיה מספר חודשים בכלא והשתחרר, אינו מפחיד?! במה הוא שונה מחולה הנפש ששוחרר?

הסטטיסטיקה לעבירות חוזרות שווה בין אנשים שהם חולי נפש לכאלו שאינם. זהו יחס הגדול פי 300 מזה של האוכלוסייה שלא נכלאה בעבר. בנושא זה העבר הוא המנבא הטוב ביותר של העתיד. קחי, לדוגמה, אדם שרצח, נגזרו עליו 16 שנות מאסר ולאחר ניקוי הופחתו מספר שנים. האיש יצא נניח לאחר 12 שנה, ומה אז? וכי הסיכוי לכך שירצח בשנית אינו גבוה מאוד?

"אני מסכים שיש בעיה עם חולי הנפש, מאחר ומשך אשפוזם קצר מהזמן בו היו אמורים להיכלא. הם מאושפזים בבית החולים מספר חודשים, בדרך-כלל לא פחות משנה, ואז יוצאים. אך מה ניתן לעשות? החברה אינה יכולה להמשיך ולהחזיק אותם בתנאי אשפוז, דבר העולה כסף רב למדינה. לכלוא אותם בבתי כלא להמשך השנים גם לא ניתן, שכן הם לא היו אחראים למעשיהם, ולכן לא מגיע להם למעשה כל עונש".

ובכן, הם ייצאו לחופשי, אנו נחשוש אך נדע שזהו החוק ואין מה לעשות. ברגע שימעדו בשנית, יחזור הגלגל על עצמו. משפט, חוות דעת של 'בלתי כשיר' ואשפוז חוזר. עד לפעם הבאה...

"חשוב להבהיר כי בית החולים אינו משחרר את החולה עד הרגע בו בטוחים הרופאים בכך שמצבו התייצב. גם לאחר השחרור, על האיש להמשיך ולהגיע לטיפול מרפאתי, כך שהסיכוי שיחזור על המעשים שעשה נמוך מאוד".

הנה דוגמא של אדם, שאושפז לאחר מעשה אלימות, כאשר המניעים לכך מורכבים מאוסף של הגיגים, אותם הוזה האיש. לאחר שחרורו ממשיך האיש עם אותן דמיונות והזיות, ומפזר איומים לכל עבר. האיש הזה שוחרר מבית חולים על תקן של מי שהבריא - ובכן, איך זה הולך יחד?

"ברור לי שאם שוחרר, עשו זאת לאחר שבדקו ומצאו שמצבו טוב".

כלומר, מישהו הצליח במהלך הטיפול לעקור לו את מחשבות הדמיון וההזיות?

"נכון".

ועם השחרור הם חזרו ונחתו על ראשו במפתיע?
"יכול להיות שהוא הפסיק לקחת את התרופות".

אצלך, בבית החולים, מאושפזים כרגע נאשמים, שבית המשפט שלח לאשפוז?

"כן, בוודאי".

מקרים של עבירות חמורות?

"אלימות לסוגיה. רוצחים ממש איננו מקבלים, הללו נשלחים ל'שער מנשה', למחלקות הסגורות בביטחון מרבי, שם מאושפזים כאלו שיש להגן על החברה מפניהם".

אשם, אבל חולה

הדילמה ברורה. כאשר נמצא אדם בלתי כשיר לעמוד לדין, מעבירה אותו, למעשה, המערכת המשפטית מאחריותה לאחריות מערכת הבריאות. במערכת הבריאות, כמו בכל מערכת בריאות, שולטים חוקי הרפואה, על פיהם חולה מאושפז על מנת לקבל טיפול – ומשוחרר, כאשר מצבו מצדיק זאת. עד כאן היגיון רפואי במיטבו.

הבעיה היא, שמדובר באנשים שעשו מעשה חמור ומהווים סיכון לחברה. בהתחשב בעובדה זו, צריך לחול לגבם ההיגיון המשפטי, על-פיו מאושפז פלילי יכול להשתחרר רק כאשר הוכח מעל לכל ספק כי אינו מהווה עוד סכנה לציבור.

כבר לפני כשלוש שנים יצאה פרקליטת המדינה בקריאה לשנות את החוק. "מזה שנים רבות אנו עדים למקרים בהם אדם שביצע עבירות חמורות ביותר, ואושפז לאחר שנקבע לגביו כי לא היה אחראי למעשיו בשל מחלת נפש, משתחרר מאשפוז לאחר זמן קצר בלבד ויוצא לחופשי מבלי שנתן את הדין על מעשי עבירה שביצע", כתבה במכתב שהפנתה לשר המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה. "ולפיכך לא נותר לנו אלא להשלים עם שחרורו", היא טוענת אך מביעה את התנגדותה לכך: "בשל הסיכון שעלולים להוות נאשמים אלה לשלום הציבור עם שחרורם.. השתלשלות עניינים זו קשה במיוחד במקרים בהם מדובר במי שביצעו עבירות קשות וחמורות", היא מוסיפה.

במכתבה היא מזכירה מספר מקרים של אנשים אלימים ששוחררו. על-פי המלצתה יש לקחת בחשבון מחד את זכויות הנאשם החולה, שביצע את מעשיו בהיותו בלתי אחראי להם, אך מאידך את אינטרס ההגנה על שלום הציבור וביטחונו.
במספר מדינות בארצות הברית קיימת אפשרות לתת פסק דין שתוצאתו: "אשם, אבל חולה במחלת נפש". במקרים אלו הנאשם מורשע, מאושפז כל עוד יש צורך בכך, אך עם שחרורו מבית החולים מרצה את יתרת עונשו. ארבל ממליצה לאמץ את השיטה גם אצלנו.

נשמע הגיוני? לא למחוקקי החוקים במדינתנו...

אל בית החולים 'שער מנשה' מגיעים הנאשמים "שאינם אשמים". שם, במחלקת הביטחון המרבי מטפלים בהם כבכל חולה אחר, עד לרגע בו הם נמצאים כשירים לצאת לחופשי.

שוחחנו עם פרופ' אילן מודעי, מנהל בית החולים, על הנושא. מסיבות מובנות של אתיקה לא התייחסנו למקרה כזה או אחר.

'שער מנשה' מציג באתר הממוחשב שלו מחלקות מפוארות, ברמה המזכירה בתי מלון. האם המחלקה הסגורה, מחלקת ביטחון מרבי, בנויה בצורה דומה?

"מבחינת רמת המחלקה, מגוון הטיפולים וסדר היום של המטופלים אין כל הבדל. החדרים מאובזרים היטב, שירותים ומקלחת צמודים, נוף לשדות, גינת ענק מרכזית, מקום למשחק כדורסל ועוד. גם הפעילות מגוונת והיא כוללת ריפוי בעיסוק, משחקים, גננות ופעילויות חברתיות שונות. השוני הוא ברמת האבטחה. מחלקת הביטחון המרבי בנויה אף היא מביתנים, אלא שהם מגודרים בגדר גבוהה וצפופת עיניים, למניעת בריחה. כמו-כן אנשי אבטחה רבים נמצאים בפתח המתחם, ואנשי הצוות מצוידים בלחצני מצוקה".

איך מחליטים מתי כשיר אדם לצאת מהמחלקה אל חיי החופש?

"קיימת ועדה מיוחדת, המתכנסת מספר פעמים בשבוע, אשר דנה במצבו של כל אחד מהמטופלים. ההחלטה על שחרור אדם לא נעשית ביום אחד. לפניה קיים הליך של מעקב מתמשך, כולל מעקב אחר יציאותיו של החולה לחופשות בנות ימים ספורים. כאשר משוכנעת הוועדה, כי האיש טופל בהצלחה וכי הוא יכול לחיות את חייו מחוץ למסגרת בית החולים, האיש יוצא לחופש".

מה שמפחיד מאוד את הציבור...

"אני מודע לכך, אולם צריך לזכור כי השחרור נעשה לאחר שיקול דעת רפואי".

כדי שלא להתייחס למקרה זה או אחר אקח דוגמה הרחוקה מן המציאות. נניח שאדם החליט שחתול נמצא בבטנו, וכתוצאה מכך הסיק כי עליו להרוג שנים-שלושה בני אדם ורק זה מה שיועיל לו. אדם כזה ביצע את זממו, נלכד, נמצא בלתי שפוי והגיע אליכם. אתם אמורים לעקור ממוחו את המחשבה אודות החתול, זו הנטועה עמוק בראשו. זה נראה לך אפשרי?

"בהחלט. מדובר בטיפול תרופתי, המשולב עם שיחות, ובמהלכו משתנות מחשבותיו של האדם. שינוי כזה אינו מושג ביום אחד, זהו תהליך ארוך, הנמשך מספר חודשים במקרה הטוב, והרבה יותר במקרה הפחות טוב".

נמשיך עם הקו, אותו שרטטתי בדוגמה. הוועדה בדקה את האיש והחליטה כי הדיבוק החתולי עזב את מחשבותיו והוא יכול להשתחרר. היא הגיעה למסקנה שאין כל סיבה שיבצע את זממו בשנית, שהרי המניע נעלם. האיש משוחרר, ואתה שומע לאחר זמן קצר על כך ששוב פוקדות המחשבות החתוליות את ראשו. מאחר ואיננו רוצים לחשוב שהוועדה טעתה בשיקול דעתה, הרי שלא נותר לנו אלא לקבוע שמצבו, שהיה טוב עם השחרור, השתנה משום מה. מה יכולה להיות הסיבה לכך?

"יכולות להיות שתי סיבות לדבר. הראשונה קשורה באפשרות, לפיה הפסיק האיש ליטול את התרופות, הסטטיסטיקה מדברת על כ-60% מהמטופלים המפסיקים ליטול את התרופות לאחר שחרורם. השנייה נעוצה בעובדה, שכאשר האדם נמצא עם עצמו ונתקל בשנית בגירויים השונים, הבעיה מתעצמת. כל עוד הוא מוקף במסגרת של בית החולים, ולעניין זה גם חופשות של מספר ימים אינן משקפות חופש ממשי, שונה המצב. עם השחרור חוזר הכול וצף".

אין דרך חוקית לאכוף נטילת תרופות?

"לא. אפשר לבדוק, לשאול את החולה, אבל לא ניתן לכפות. החולים מוזמנים להמשך מעקב מרפאתי, ובאם אינם מגיעים מוציאים להם הוראה בכתב על כך. המעניין הוא כי למרות שאין כל אמצעי לכפות על ביצוע הוראה זו, רובם נשמעים לה ומגיעים למרפאה הקהילתית. שם בודקים את מצבו של האיש וגם מוודאים את נטילת התרופות על ידו. זה מרגיע מעט, אך ברור שזה לא מספיק. מה גם, שלוקח זמן עד שעולים על כך שהאיש הפסיק עם התרופות. אבל זהו המצב ולא ניתן לשנותו".

כלומר, לאחר שחרורו של אדם כזה, מומלץ לחברה להיזהר. לשכניו כדאי לעבור לגור במקום אחר. מי שנפגש עמו במכולת טוב יעשה אם יישמר וייזהר.

"בהחלט".

ולמה לא שולחים את האיש אל הכלא, שם ישהה כמספר השנים המתאים לעבירה שביצע?

"אם הוכח כי האיש לא היה אחראי למעשיו בעת עשייתם, אי אפשר להטיל עליו עונש".

אז מטילים עונש על החברה הסובבת...

"בעצם כן".

גם בחו"ל זהו המצב?

"יש מספר מדינות בארה"ב, שבהן עם צאתו של החולה מבית החולים הוא ממשיך לרצות את עונשו בבתי כלא".

לדעתך, אילו חולה ששוחרר היה פוגע באדם, נניח חבר-כנסת או שר, החוק היה משתנה בין לילה?

"אני מניח שכן".

רולטה מסוכנת

עורכת הדין נחמה ציבין הייתה מעורה במשפט הדריסה של הרב ביסטריצקי זצ"ל וליוותה אותו בכל שלביו, מאחורי הקלעים. שכן, מבחינה חוקית בהליך פלילי, המדינה היא המייצגת את הקורבן ואין אפשרות להבאת עורך-דין חיצוני. שוחחנו עמה על הפרשה.

היית מעורבת במשפטו של הרב ביסטריצקי נגד ברנס. מה דעתך על העובדה שהאיש שוחרר?

"זה נראה לי מסוכן מאוד, אך זהו המצב. וועדה בודקת את מצבו הנפשי של האיש ומגישה המלצות לגבי שחרור. כאשר היא מחליטה, שהוא אינו חולה עוד, הוא משתחרר מיד".

ושוב נעצר לאחר שאיים בשנית...

"אז אולי הפעם לא ימהרו לשחררו, לאחר שהוכח במהלך המשפט כי הוא מסוגל לבצע את איומיו. כמו שהוכיח בפרשת דריסת הרב".

מה היו קווי הפעולה, עליהם המלצת לרב לנקוט במשפטו?

"בין השאר התנגדתי לכך שברנס יוכר כחולה נפש וכבלתי אחראי למעשיו".

היה נראה לך שיש לזה סיכוי? אני חושבת שכל פסיכיאטר מתחיל היה מאבחן אותו כחולה נפש.

"אבל תמיד מנסים, גם אם נראה שיש לזה אחוז נמוך להצלחה. במקרה שלו הכירו בכך, שהאיש לא היה שפוי בעת ביצוע המעשה, ולכן אין הרבה מה לעשות. הוא טופל כחולה ולא כנאשם".

טופל, ושוחרר, ושוב איים, ושוב היווה סכנה לציבור. ושוב מטופל, ושוב ישוחרר מן הסתם. ומעגל הרולטה המסוכנת ימשיך להסתובב.

"נכון. אך זהו החוק".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!