ירושלים מים סביב לה • מסע לאמות המים העתיקות

ימי אלול הם זמן להתעמק בקורות דברי ימי המקדש שנחרב.

בחרנו להתחקות אחר אמות המים החשמונאית ומפעל המים שבנה הורדוס דרומית לירושלים, שהובילו מים ממעיינות הר חברון ומאזור גוש עציון לבית המקדש.

עד לפני כארבעה עשורים, הייתה האמה פעילה וזרמו בה מים שעוד שמשו את צרכי תושבי ירושלים והסביבה.

צוות 'בחדרי חרדים', יצא לסיור, בעזרתו ובליוויו של ירון רוזנטל מנהל בית הספר שדה גוש עציון, החל מאמת הביאר הסמוכה ליישוב אפרת, עבור לחלקים הגלויים שלה עד לאזור בית לחם, וכלה בתעלה המפעימה בטיילת שכונת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית.

הסיור באתר מדהים ביופיו נמשך כשלוש שעות, שבסופה יצאנו מתרשמים עזות, תוהים מדוע נדחק האתר הזה לשולי מפות המטיילים.

המהנדסים של הורדוס

משחר ימי ירושלים היה קיומה מותנה ביכולתה לספק מים לתושביה. מקורות המים של ירושלים מבוססים היו בתקופה הקדומה, בעיקר על אספקה עצמית ממעיינות (עין גיחון), בארות (ביר איוב – הוא עין רוגל המקראי), בורות המים אשר בחצרות הבתים ובריכות ציבוריות גדולות בהן נאגרו מי הגשמים.

אלו סיפקו את תושבי העיר כל ימי בית ראשון ורוב ימי בית שני. עם גידולה של העיר בימי בית חשמונאי ובית הורדוס לא הספיקו עוד מקורות מים אלו והתעורר הצורך להזרים מים לעיר ממרחק.

כבר במאה הי"ח לפני הספירה, בנו שליטיה הכנענים מפעל מים משוכלל באזור מעיין הגיחון. המעיין המשיך לשמש מקור מים עיקרי של העיר עד ימי הבית השני.

ירושלים – עיר הבירה והמקדש - גדלה אז והפכה למטרופולין שאותה פקדו המוני מבקרים ועולי רגל בכל ימות השנה ובעיקר בשלושת הרגלים. העיר נזקקה בדחיפות למקורות מים חדשים שלא היו בנמצא בתחומה.

בנית אמות ארוכות שהובילו מים ממרחק רב (עשרות ק"מ) מקובלת הייתה בעולם ההלניסטי. בעזרת ידע שנרכש מן העולם ההלניסטי-רומי, בנו המלכים החשמונאים והמלך הורדוס, אמות מים ארוכות ומפותלות שהזרימו מים אל העיר ממעיינות הר חברון.

שני תנאים הכרחיים היו לבניית האמות: א. קיום מקור מים גבוה מהעיר עצמה, תנאי זה הכרחי מאחר וזרימת המים באמות נעשתה בכוח הכובד (גרביטציה) בלבד, ללא כל שאיבה. ב. התנאים הטופוגרפיים בין מקור המים לעיר חייבים היו להתאים לבניית אמה השומרת על קו גובה אחיד. על מכשולים טופוגרפיים מסוימים ניתן היה להתגבר: נבנו גשרים גבוהים על פני ערוצים עמוקים, נחצבו מנהרות ארוכות דרך שלוחות הר שהפריעו למהלך האמות ונבנה צינור אבן, בעזרתם התגברו על שקעים טופוגרפיים.

בבניית האמות עסקו מהנדסים מומחים שהקפידו על מדידות מדויקות ביותר של נקודות הגובה לאורך התוואי, בעזרת מכשירי מדידה פשוטים.

תצפית לבריכות שלמה

במפעל מתוחכם זה שולבו מעיינות אמות בנויות וחצובות, מנהרות פירים, סכרים ובריכות ענק.

המפעל התפתח בשלבים, מימי החשמונאים (תחילת המאה הא' לפנה"ס) – עת נבנתה 'האמה התחתונה' מעין עיטם אל בית המקדש – ועד לשיאו בסוף ימי הבית, כאשר נכללו במפעל חמש אמות מים. לאמה התחתונה מכוונים דברי התלמוד הירושלמי: "אמת המים הייתה מושכת לו (=למקום הטבילה במקדש) מעיטם" (יומא ג, ח).

באמצע המאה הא' לספירה כלל מערך אמות המים באזור חמש אמות: שתי האמות הדרומיות, אמת מעיינות ערב ואמת עין אל ביאר, הובילו את מי המעיינות שבאזור גוש עציון של היום אל בריכות שלמה, שהיו לב המערכת; שתי האמות הצפוניות הזרימו את מי הבריכות והמעיינות שסביבן אל ירושלים: האמה התחתונה – פנתה אל בית המקדש והאמה העליונה אל ארמון הורדוס שבעיר העליונה (סמוך לשער יפו ומצודת דוד בימינו). אמה חמישית סיפקה מים להרודיון – המבצר, הארמון והמרכז המנהלי שבנה המלך הורדוס בגבול מדבר יהודה. פסגתו של הרודיון בולטת בכיוון דרום מזרח.

אנו מטפסים ברגל לתצפית מראש גבעת הדגן. רכסי בית ג'אלה והר גילה נצפים למרחוק .
מכאן אנו משקיפים על אזור בריכות שלמה.

"בריכות שלמה" - הן סדרה של 3 ברכות אגירה עבור מי האמות. הבריכות הכילו סה"כ 288,000 מ"ק. מטרת האגירה הייתה לאסוף מים לקראת הקיץ, אז שפיעת המעיינות קטנה יותר מהחורף ויש צורך במים נוספים. למרות שמם, הבריכות לא נבנו על ידי שלמה המלך אלא שנים רבות לאחריו במהלך ימי בית שני.

כיום הבריכה שוכנת בשטח הרשות הפלשתינאית, ביישוב אל ח'אדר והיא מרוקנת ממים. אולם עד לפני שנים אחדות, המאגר היה עדיין מלא. אין אפשרות גישה למקום ואנו נאלצים להסתפק במבט ממעוף הציפור.

שבנו לעבר מגרש החניה שבשער גבעת הדגן ואיתרנו את אחד הפירים של המנהרה הקצרה של אמת הביאר שחצתה את הרכס לכיוון בריכות שלמה. השביל המסומן לאורך הפירים מוליך אותנו אל האמה הבנויה על קירות תמך גבוהים. צועדים בסמוך לאמה "נגד כיוון הזרימה", נהנים מנופי מצוקי הנחל.

מה שנותר לפליטה

המדריך מחווה לעבר קטעי "אמת הערוב" שברכס ממול, בכיוון מזרח, המשקיף אל מנזר דיר אל בנת (מנזר הבנות) הקדום, שבצד אפיק הנחל המעובד.

מכאן אנו מדלגים אל הסכר הקדום שלרגלי הסכר הבריטי - שעליו חוצה את העמק הכביש המטפס מזרחה ודרומה אל לב העיר אפרת. מעביר מים גדול ומכוער שהותקן לפני מספר שנים בלב הסכר הפך אותו לגשר.

אך פגם אסתטי זה זניח אל מול המפגע האקולוגי בדמות שפכים וערימות פסולת שמצטברים בין הסכר הבריטי לסכר הקדום, בשל אוזלת ידן של רשויות העיר אפרת.

האמות, מתפרשות בחלקן על פני מטעים מעובדים של תושבי הכפרים הערביים הסמוכים. כאן אנו מתרשמים מכרמי הגפן וממגוון שיטות ההדליה הנהוגות בהם. המדריך מזמין אותנו לטעום מהשזיפים הבשלים ואשכולות הענבים המוכנים לאכילה...

במהלך הסיור, אנו חולפים על פני מה שנותר לפליטה מפתחיהם של עשרות הפירים שנראו בעבר במרחקים קצובים בערוצו של הנחל.

לשני פירים מרשימים בגודלם וביופיים, אנו טורחים ומשתלשלים פנימה: אחד מהם, גדול ומרווח יחסי, שימש כחדר הבקרה של אמות המים, כך לדברי המדריך.

הפיר השני מוביל לחלק מתוך האמה. קורי העכביש שבמשך שנות דור נטוו כאן, האבק שבכל פינה ובעיקר נחילי החרפושיות שמקננות כאן, שמקדמות את פני האורחים הבלתי קרואים שפלשו למחוזותיהם, גורמות לנו לסגת אחורנית ולוותר על התקדמות לאורך האמה הזו.

ירון המדריך מספר לנו, כי מן התקופה הביזנטית נשמרה כתובת יוונית חקוקה על לוח אבן בגודל 59x38 ס"מ ובה נאמר "פלביוס אניאס סילנטריוס מודיע לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האלקי האדוק, ציווה שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק 15 רגל מן האמה (של המים). ואם מישהו ינסה לעבור על הצו הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם". מידת הרגל מצוירת בתחתית הכתובת. מקור זה מדגיש את החשיבות שיחס השלטון למפעל כולו.

מערכת המים התת קרקעית

אנו שבים אל השביל הראשי ומגיעים אל עין האמה. כאן אנו אמורים להיכנס אל מערכת המים התת-קרקעית שעומקה 12 מטר ואורכה 130 מטר וללמוד את רזיה.

האמה היא חלק ממערכת המים שבנה הורדוס להולכת מים לירושלים ולבית המקדש. המסלול כולל הליכה חווייתית בתוך הנקבה שמימיה הזורמים מגיעים עד גובה הברכיים. אנו נמצאים כעת בשרידי ה"אמה התחתונה" הלוקחת אותנו אל מעבה האדמה. כאן אנו עורכים מסע בציר הזמן לאור פנסים, ומכירים מקרוב את עוצמתו של מפעל מים אדיר זה.

גרם המדרגות העתיק (שבגינו נקרא המעיין גם עין אל דראג') מוליך אותנו אל חדר מרכזי שממנו נוכל לצעוד ולזחול בנקבת המעיין הטבעית עד ראש הנביעה. בגלל תשעת הימים, אנו מוותרים על הכניסה למים ומסתפקים בהתרשמות של מבקרים שפסעו לאורכה, שחזרו רטובים עד לשד עצמותיהם.

אנו שבים משם אל החדר הראשי ונכנסים לראשיתה של מנהרת הפירים הארוכה. כעבור 80 מ' של הליכה שפופה, פה ושם גם "על ארבע", הגענו אל הפיר הראשון. המשך המנהרה מכאן צפונה הוא במפלס נמוך במספר מטרים, על גבי שכבת מי התהום שמימיה נוספו, כאמור, למי המעיין. קטע זה אינו עביר למטיילים ולפיכך אנו מטפסים בפיר בסולם ברזל ויוצאים אל פני השטח.

משק כנפי ההיסטוריה

אי אפשר שלא לחוש את פעמי משק כנפי ההיסטוריה, כאשר אנו ניצבים בפתחה של אמת המים ומסיירים לאורך תוואי התפתלותה ועיקוליה.

התכנון ההנדסי המדהים, יכולותיהן הגיאומטריות של החוצבים ושקידתם האתגרית של העושים במלאכה, ללא מכשור מתקדם וטכנולוגי כבימינו, לא מותירה אף אחד מה'סיירים' כאן אדיש.

מכאן, אנו יוצאים אל מנהרת ארמון הנציב, המהווה קטע אחד באמה התחתונה. אורכה של אמה זו כ-21 ק"מ, פי שניים מהמרחק האווירי שבין עין עיטם להר הבית, ושיפוע של 1.4 פרומיל.

מנהרת האמה החוצה את רכס ארמון הנציב מדרום לצפון לאורך כ-400 מטר, "חסכה" עיקוף של כ 3.5 ק"מ סביב צלע ההר.

לצורך חציבתה ולתִחזוקה נחצבו שישה פירים אנכיים היורדים מפני השטח אל האמה. חציבתה של המנהרה בעומק רב בבטן ההר, ללא אמצעים מודרניים, הייתה ללא ספק הישג טכנולוגי מרשים. במפת הפסיפס ששולבה בפתח הפיר מצוירים מרכיביה העיקריים של מערכת האמות וכן מכשירי מדידה שבעזרתם הצליחו הקדמונים לקבוע את תוואי האמות ולשמור על השיפוע הדרוש להזרמת המים בכוח הכבידה ( המכונה גרוויטציה).

הצעידה בפנים המנהרה מותירה בליבנו חוויה בלתי נשכחת. היא אפלולית לחלוטין ואנו מקבלים בטרם הכניסה פנסים זעירים המבליחים את החשכה ומאפשרים לנו לגשש בה את דרכינו.

במנהרה ניתן להבחין בשלבים שונים המעידים כי השימוש באמה ובמנהרה נמשך לסירוגין עד המאה העשרים. בולט במיוחד צינור החרס העות'מאני שהוכנס לאמה בשנת 1541.

בתחילת המאה העשרים הועמקה המנהרה כדי לשמש מאגר מים ובתוך כך הונח בתחתיתה צינור ברזל שנועד לספק מים לתושבי העיר העתיקה. סעיף שלו הגיע לבריכת הסולטן כדי לספק מים לשכונות שמחוץ לחומות.

אנו פוסעים כאן בלאט לאורך המחילות, נזהרים לבל ניתקל בכתלים ובקמרונות. זה הזמן שבו המדריך יריב לווין, המחליף את מקומו של ירון, מספר לנו קצת היסטוריה מהעבר הלא רחוק:
"במאה ה-17 ניסו הטורקים לשכלל את האמה התחתונה על ידי הכנסת צינור חרס לתוכה. צינור זה, אותו ניתן לראות עד היום לאורך תוואי האמה, גרם לבעיות טכניות קשות ולמעשה האמה יצאה מכלל פעולה. בראשית המאה ה-20, שוקם הצינור עד בית לחם. משם הועבר צינור ברזל בקוטר "4 שהונח בתוך המנהרה הקדומה אשר בבית לחם, והגיע עד רכס ארמון הנציב, עבר בתוך המנהרה החוצה רכס זה (ג'אבל מוכבר) והגיע עד לעיר.

"בתום מלחמת העולם הראשונה, החלו הבריטים לשקם חלק מהמפעל. מי מעיינות הערוב, נשאבו והועברו בצינורות ברזל לשתי ברכות אשר במסעף הדרך לגוש עציון ומשם לירושלים. "ברכות שלמה" שוקמו. שוקמה אף אמת הביאר, בה נבנה סכר גדול לאגירת מי השיטפונות בוואדי ביאר והכנסתם לאמה. "ברכות שלמה" הפכו שוב למקור עיקרי לאספקת מים לירושלים ובית לחם. כך היה כל ימי השלטון הבריטי בארץ ותקופת שלטון ירדן באזור.

"מאז מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים, מושבת המפעל כולו. מי "ברכות שלמה" אינם בשימוש. אזור מזרח ירושלים חובר לרשת אספקת המים המשרתת את מערב העיר שמקורותיה העיקריים הם מפעלי המים בראש העין.

"בדיקה ראשונית גילתה כי מתקני הטהור שהוקמו ע"י הבריטים אינם עונים לדרישת התקן הישראלי. ניצול המים לשתייה מחייב השקעה כספית עצומה בהקמת מערכת טהור וחיטוי. דבר זה אינו כדאי עדיין. לכן ויתרו על אספקת המים הזו, ואכן כיום האמות חרבות ויבשות והגיחון ממלא את מקומן".

אל אורה של ירושלים

לאחר תום הסיור שנמשך דקות ארוכות, אנו יוצאים מתוך חשכת המנהרה אל אורה של ירושלים.

מראה העיר העתיקה הנשקף לעיניי היוצאים מן המנהרה, היה משאת נפשם ומושא חלומם של דורות רבים של יהודים שישבו בגלות ונכספו לציון.

על הרכס הרחוק נראים היישובים רמת רחל (מימין) וצור בהר (משמאל). מעבר להם מתנשא רכס הר חברון לגובה של כ-1000 מ'. את מי המעיינות שנובעים בעמקי רכס זה שבין בית לחם לחברון, החלו להטות בימי הבית השני באמות המים לעבר ירושלים.

הר הבית, היה יעדה של האמה התחתונה המתפתלת מכאן למרגלות טיילת גבריאל שרובר, וממשיכה דרך שכונת אבו תור, משכנות שאננים, בריכת הסולטן ומדרון הר ציון אל תוך העיר העתיקה. מיד ביציאתה מתוך המנהרה מתפצלת האמה לשניים: התוואי הקדום מימי הבית השני ממשיך בשיפוע המותאם אל מפלס הר הבית. אמה זו נהרסה במרד הגדול ולא שוקמה לאחר חורבן בית המקדש (שנת 70 לספירה) במשך כ-500 שנה. את מימיה של העיר באותה עת סיפקה האמה העליונה שהגיעה מבריכות שלמה.

ואיך גילו את המנהרה הזו?

במאה הי"ט, בחנו לראשונה כמה מחלוצי המחקר של ירושלים את מערכת אמות המים של העיר ובהן גם את מנהרת ארמון הנציב. לאחר מלחמת ששת הימים, ניהלו עמיחי מזר ויהושע כהן סקר מחודש של המערכת כולה מטעם בית ספר שדה כפר עציון.

מנהרת ארמון הנציב נמצאה סתומה בחלקה. בשנת תשמ"ח, נעשו עבודות ראשוניות לפתיחת הסתימות ולהכשרת המנהרה למעבר מקצה לקצה, ובשנים מאוחרות יותר נעשו עבודות שימור נרחבות לאורך המנהרה בידי תחום שימור של רשות העתיקות.

לפני שש שנים קיבלה עמותת אלע"ד את האחריות לפיתוח האתר ולהפעלתו ופתחה אותו לקהל הרחב. כיום, הוא פתוח לקבוצות ולמשפחות בעיקר בתקופת החופש הגדול. הכניסה למקום מתבצעת רק בתיאום מראש.



* לביקור באמות המים בגוש עציון: בית ספר שדה כפר עציון טלפון – 029935133. סיור במנהרת ארמון הנציב: לפנות ל:6033 *

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!