מחיר המונופול של נשר בתחום המלט: "ישראל גרועה מאפריקה"

"הקשר בין חברת נשר לגורמים בממשלה, לצד חסמי יבוא, מונעים את פתיחת השוק ליבוא מתחרה של מלט, ומותירים את נשר עם מונופול שמחזיק 85% מהשוק" - כך אומרים מקורות בענף המלט.

ב-2003 נרכשה נשר על ידי נוחי דנקנר והמשפחות לבנת ומנור, כאשר אלה רכשו את השליטה בקבוצת אי.די.בי המחזיקה בנשר.

המקרה של חברת לאפארג' הצרפתית (Lafarge) משמש דוגמה לטענות שנשמעות בענף. לאפארג', יצואנית חומרים לענף הבנייה המחזיקה מפעלי ייצור ב-70 מדינות בעולם, החלה לפעול בישראל ב-1999 באמצעות חברת סי אנד אל, המשותפת עם כימוביל שבבעלות עודד פלר. באותן שנים, 2000-2001, הגיע יבוא המלט לשיא של 30%. אך ב-2002 החל משרד התמ"ת להטיל מגבלות על היבוא.

לאפארג' הפסיקה את פעילותה בישראל לאחר שלבקשת נשר, משרד התמ"ת פתח בחקירה בחשד ליבוא בהיצף של כמה יבואנים, ובהם לאפארג'. משרד התמ"ת החליט בשנים 2002-2003 להטיל היטל על יבוא בהיצף, או להגיע להבנות על השוואת מחירו לזה של המלט שמייצרת נשר. זאת חרף התנגדות הממונה על ההגבלים העסקיים אז, דרור שטרום.

יבוא בהיצף מוגדר כמצב שבו מחיר המוצר בארץ היצוא נמוך ממחירו בארץ הייצור. אם ההיצף פוגע בתעשייה במדינת היצוא, הוא אסור על פי כללי הסחר הבינלאומיים. "בלאפארג' אמרו שאם מדינת ישראל רוצה להקשות על יבוא מתחרה, הם לא יתאמצו לפעול בשוק שהוא קטן ממילא", סיפר אחד המקורות בענף המלט.

מקור נוסף בענף אמר כי לאפארג' קיבלה לפני כשנה הצעה לבחון מחדש פעילות בשוק הישראלי, אולם דחתה אותה. לדבריו, בלאפארג' אמרו כי ישראל אמנם מאוד מתקדמת בהיי-טק, אולם בתחום המלט היא גרועה ממדינות באפריקה. לאפארג' פועלת בין השאר במדינות אפריקאיות. עוד אמר המקור כי התרשם שלאפארג' סימנה את ישראל כמקום שמבחינה פוליטית אי אפשר לפתח בו את תחום המלט, בגלל הכוח הפוליטי של קבוצת אי.די.בי.

ב-2008 הוצג בכנסת מחקר על ענף המלט, שציין כי קשרים חזקים עם השלטונות היו הגורמים שסייעו לנשר לשמר את מעמדה המונופוליסטי לאורך שנים. הקביעה לקוחה אמנם ממחקר שערך אמיר עציוני עבור המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים ב-1998, אולם לדברי מקורות בענף ובממשלה, המצב כיום דומה.

הקשר עם השלטון הביא גם להיענות משרד התמ"ת לדרישות נשר לפגוע ביבוא מתחרה ב-2003, תחת כהונתו של אהוד אולמרט כשר התמ"ת. עם פרישתו מהחיים הפוליטיים בתחילת 2010 מונה אולמרט ליו"ר קבוצת לבנת, השותפה באי.די.בי, שמחזיקה עשרות שנים בתעבורה, מונופול בתחום שינוע המלט בתפזורת (ראו מסגרת). חברת נשר מחזיקה ב-50% מתעבורה, ומשפחת לבנת מחזיקה באופן ישיר ב-50% נוספים. כלומר קבוצת לבנת שולטת בתעבורה משני כיוונים - גם דרך אי.די.בי שמחזיקה בנשר, וגם באופן ישיר.

הדו"ח מ-2008 מזכיר גם כי בנוסף למאבקה ביבוא מתחרה, נשר שמרה על מעמדה בזכות "כוחניות שבאה לידי ביטוי בפעילותה המגוונת לסכל ניסיונות לפתיחת השוק למתחרים בכלל ולהקמת מתקני פריקת מלט בנמלים בפרט". מתקנים אלו הם תנאי הכרחי לקיום יבוא בהיקפים תחרותיים. לדברי עציוני, הכוחניות התבטאה גם באיומים על לקוחות לבל יעזו לרכוש מלט מיבואנים קטנים: "לקוחות שרכשו מלט מיבואנים נתקלו בקשיים ובעיכובים מצד נשר".

מקורות ציינו כי כיום פועל בישראל יבואן מלט אחד - חברת לב בראון המייבאת חומרים שאינם מתחרים במוצרים של נשר. הנתח שלה בשוק המלט מוערך ב-15%. בדיונים שנערכו ב-2007 בכנסת בנוגע לבקשת נשר להאריך את ההיטל על יבוא מלט מטורקיה, צוין כי נשר מוכרת לפלסטינים מלט במחיר הנמוך ב-20% מהמחיר ללקוחותיה הישראלים.

"אם המדינה היתה מקימה מסוף לפריקת מלט בנמל אשדוד, סביר להניח שבעיית חסם יבוא מרכזי היתה נפתרת", ציין אחד המקורות בענף המלט. לדבריו, מדובר בהשקעה של 5-7 מיליון דולר - סכום גבוה מדי ליבואן קטן.

משלמי המסים נפגעים פעמיים

על פי מידע שהגיע ל-TheMarker ממקורות בענף, יבוא המלט לישראל ב-2010 היה בהיקף של 54 מיליון דולר, לעומת 52 מיליון דולר ב-2009 ו-31 מיליון דולר ב-2008. היבוא ב-2010 נאמד בשיעור של 5%-10% משוק המלט.

על פי המחקר מ-2008 המצטט את עציוני, נשר ניצלה לאורך שנים את מעמדה המונופוליסטי כדי לגבות מחיר גבוה עבור המלט. לדבריו, המחירים הגבוהים פוגעים בכל תושבי ישראל בתשלומים עבור רכישת מבנים או שכירתם. ואולם, יש גם פגיעה עקיפה, שמתבטאת בתשלום מסים גבוהים יותר בגין מימון התשתיות.

משלמי המסים נפגעים ממחירי המלט הגבוהים משום שהממשלה היא בעצמה צרכנית מלט. מחירי המבנים והמוצרים שהמגזר הציבורי צורך גבוהים יותר בגלל מחירי המלט, ואזרחי המדינה נושאים בעלות זו באמצעות תשלומי מסים. מכיוון שהממשלה אחראית לבניית התשתיות, ומכיוון שמלט הוא רכיב חשוב בסלילת כבישים, בבניית מנהרות וגשרים ובחפירת תעלות - העלות הנוספת המגולמת במחירים גבוהים יותר מגולגלת גם היא על ציבור משלמי המסים.

כאשר מדובר במבנים שאינם למגורים, דוגמת משרדים ומבני תעשייה, הרי שמחירי מלט גבוהים יותר פירושם הוצאות תפעוליות גבוהות יותר. הוצאות אלו מגולגלות על הצרכן, והוא נאלץ לשלם לבסוף מחיר גבוה יותר עבור כל מוצר ומוצר.

"מחירי מלט גבוהים גורמים לעליית מחירים בענפי הנדל"ן, הבנייה והתשתיות, ופוגעים בכושר התחרות של כלכלת ישראל וברווחה החברתית", צוין במחקר מ-2008.

עוד צוין כי מחקר שנעשה בשנת 2007 על ידי מכוני מחקר אירופיים ובינלאומיים ואוניברסיטת קיימברידג', הציג אומדנים למחירי המלט במדינות העולם בשנת 2006. מהמחקר עולה כי מחירי המלט במדינות אגן ים התיכון ב-2006 נעו בין 40 ל-60 דולר לטונה, לעומת 60 עד 70 דולר לטונה בישראל (בפועל עמד המחיר בישראל על כ-70 דולר לטונה). לפיכך, מחירי המלט בישראל ב-2006 היו גבוהים בכ-30% בממוצע ממחירי המלט במדינות השכנות, להוציא ירדן - שם מחירי המלט היו דומים לאלו בישראל.

מנגד, במדינות מערביות שבהן יש תעשיית מלט מקומית, עמד מחיר המלט על 90-110 דולר לטונה, ובחלקן אף עלה על 110 דולר לטונה. בהשוואה למחיר המלט במדינות אלה, המחיר לטונה מלט בישראל נמוך ב-20% עד 40%.

על פי המחקר מ-2008, משקלם של המלט ומוצריו במדד מחירי התשומה בבנייה למגורים ובמדד תשומות הסלילה הוא כ-9.6% ו-9.9% בהתאמה. לפיכך, העלאת מחירי המלט גוררת עלייה משמעותית במדדים אלה. על פי התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, העלאה של 7.93% במחירי המלט שעליה דובר אז, תביא לעלייה חדה במדדים. ההעלאה תוביל גם להתייקרויות במחירי הנדל"ן למגורים, במחירי הדיור ובפרויקטי התשתיות הלאומיים (תחבורה, גז, מים וביוב) המתוכננים בחומש הקרוב, בסכום המוערך ב-100 מיליון שקל בשנה.

מחברת נשר נמסר בתגובה לנאמר בכתבה: "לא ברור המקור ועל מה נשענות הטענות המופרכות שהוצגו בפנינו. שוק המלט בישראל פתוח לתחרות חופשית ואין מכסים או מגבלות כלשהן על יבוא מלט לישראל. מחירי המלט בישראל נמוכים מהמקובל במרבית המדינות המפותחות".

ממשרד התמ"ת לא התקבלה תגובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!