ביישנות מוגזמת: כך מטפלים בתופעה • מדור חדש

הם חוששים להיכנס באיחור לחדר הומה אדם, שמא כולם יפנו כלפיהם את מבטם... מעדיפים שלא לבקש מהמוכר להחליף את המוצר, וליבם דופק כאשר המנהל מושיב אותם לשיחה.

יתכן שהם נמנעים מפגישות שידוכים, והסיוט שלהם הוא האפשרות שבפגישה תשתרר שתיקה מעיקה. זה ממש משפיע עליהם גופנית. בכלל, פגישות פנים אל פנים הן המוצא האחרון, והם מרגישים בנוח והכי פתוחים בכתב.

הם סובלים מחרדה חברתית, שאינה סתם ביישנות קלה. חרדה חברתית מגבילה את הסובל ממנה ומכתיבה לו את התנהגותו במצבים רבים.

כמובן, ישנן דרגות שונות של חומרת הבעיה. בדרגות הקלות, אדם יתפקד כמעט רגיל, למרות תחושות חולפות של מבוכה עזה; לחץ או פחד במצבים מוגדרים ("פחד קהל", פגישות שידוכין, ועוד).

"נכון אני כישרוני. אבל בפגישות כמו ראיון עבודה, רגלי רועדות אני מזיע, מסמיק והמילים בקושי יוצאות לי מהפה. אני מרגיש שכולם נועצים בי מבטים חמורי סבר. אני יודע שזה טיפשי ולא נראה לי שלאנשים אחרים יש קושי כזה. לאחר הפגישה מטרידות אותי שוב ושוב מחשבות כמו: הם לא חושבים שאני מתאים לתפקיד... בטח הם חושבים שאני מטופש וילדותי... זו הפעם האחרונה שאני עושה צחוק מעצמי, זה פשוט לא בשבילי".

"אני ממש ביישנית ליד אנשים (במיוחד בני גילי).יש לי חברות, אך אני תמיד בתפקיד הביישנית והשקטה. אני פשוט לא יודעת ליזום שיחות ואני לא מדברת הרבה בחברה".

החרדה החברתית מתעתעת במי שסובל ממנה: מדוע נראה כי חרדה חברתית כמעט ואינה ידועה לקהל הרחב? הסיבה היא שנדיר יהיה למצוא אנשים הסובלים מחרדה חברתית, אשר יהיו מוכנים לדבר על עצמם בפני אנשים זרים, וכמובן שלא בפני גוף תקשורתי כלשהוא. באופן אבסורדי, מכיוון שרובם של אלה הסובלים מהבעייה לא שמעו עליה ממקור נוסף (הם לא יחשפו את הבעיה וגם אדם הדומה להם לא יחשוף את עצמו - הוא חרד כמוהם) הם עלולים לחשוב שהם היחידים בעולם כולו אשר סובלים מהיסורים הללו. "רק שאף אחד לא ידע – מה הוא עוד עלול לחשוב עלי?" שמירה אדוקה על הסודיות שכופה החרדה החברתית מונעת מהסובל ממנה לבקש עזרה.

למרבה הצער, ללא ידע נרכש וטיפול מתאים, החרדה תמשיך באופן מתמיד לפגוע באורח החיים שלהם בצורה דרסטית. חוסר ההגעה לטיפול בעצמו נובע מהחרדה (המטפל הרי הוא אדם זר וחדש). להוסיף על כל אלה, כאשר אדם הסובל יאזור לבסוף אומץ ויחפש עזרה מקצועית, קיימת סבירות גבוהה שהוא ייתקל באבחנה שגויה.

החרדה החברתית גורמת הרבה פעמים לבדידות ולכן הילד לא מקבל סיוע. זו אחת ההפרעות בה הצער להורים הוא גדול ביותר. יש בדידות, חוסר תקשורת וחוסר התמודדות. תחושת דחייה חברתית. למרות שהם לא באמת דחויים - אלא "זנוחים", שקופים; לא מעיזים להתבלט. מצד שני מרחמים על הילד שממציא אין סוף תירוצים מדוע לא לצאת לטיול שנתי . לפעמים רק באמצע השנה חבריו לכיתה יודעים את השם שלו. הם בטח ישכחו מהר שהוא אי-פעם למד בכיתתם.

ישנם כאלה שממעטים לצאת מהבית (זה נעשה כבר קל בדור האינטרנט). ויש את אלה אלה שאפילו מספרים לעצמם ואומרים "אם אני ארצה אני אצא, אך זה פשוט לא בא לי" הם חסרי מוטיבציה לשינוי, עד שאין איזה משבר.

בגיל הילדות וההתבגרות חרדה חברתית גורמת הרבה לנשירה – רבים פשוט מסרבים לשאת את הסבל של לבקר באופן קבוע ב"זירת הכשלונות – המוסד החינוכי".

מהמקרים הקשים, הרבה אינם מסיימים בית ספר; לא נשואים או נשואים לאדם הראשון שהסכים להתחתן עם "אחד כמוהם". לכן יש הרבה גירושין וגם כי בכל מקרה קשה לסבול זוגיות עם אדם זה.

יש תקוה! גם אם אתה חושש לפנות לטיפול של פנים אל פנים, באמצעות קריאת סדרת המאמרים אותם נפרסם בל"נ, אתה מוזמן לעשות את הצעד הראשון של לשחרר את עצמך מיאוש ומצוקה ממושכים, הנגרמים מהחרדה החברתית!

הכותב הינו פסיכולוג (MA פסיכולוגיה קלינית). לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!