האדמה חזרה - השקט לא • דיווח מלב בילעין

קולות מהשטח: ערב שבת, מוזיקה ערבית

המחזה לא חדש לאיש מתושבי מודיעין עילית:

יום שישי, שעות הצהרים, הפגנות ליד הכפר הערבי בילעין. כלי התקשורת עושים שם כותרות, תושבי בילעין מבלים נהדר, אנשי השמאל מצטרפים ותוך שעות אחדות מתפזרת ההפגנה כלעומת שבאה.

אבל היום קיבלה ההפגנה אופי שונה לגמרי:

לפני מספר ימים הסתיימו העבודות סביב גדר ההפרדה, וארבע שנים לאחר שבג"צ קבע כי על המדינה למקם את הגדר הרבה יותר קרוב למודיעין עילית, יכולים תושבי בילעין לברך על המוגמר.

כשלושה קילומטרים של גדר הוקמו, ואז החלה פירוקה של הגדר הישנה, זו הסמוכה לאזור בילעין ונוגסת - לטענת תושביה - באדמותיהם. מהיום יוכלו תושבי בילעין לעבד את השטח שנוסף להם עם ההזזה, אולי אפילו לבנות לעצמם שם בתים.

לתפארת תושבי מודיעין עילית, שמאד ישמחו לראות את השכנים החדשים בהצצה קלה ממרפסת ביתם. במרחק לא גדול זו מזו יתלו פאטימה מבילעין וזלדה מחפציבה את הכבסים על חבלים, הרחוקים זה מזה מרחק חוט כביסה.

אין הפגנות במודיעין-עילית

בסביבות השעה 2 בצהרים יצאנו אל השטח כדי למשש את הדופק, לבחון את ההרגשה, לשמוע את הקולות, ולראות את המפגינים משני צידי הגדר.

אז ככה. לא שמעבר לגדר ההפגנה הייתה 'מרשימה במיוחד': ברמקולים נישאו שירים בערבית, דגלים צבעוניים הונפו אל על, אבל מי שציפה להפגנה אלימה, אולי לזריקות אבנים ואולי אפילו לנשק חם, 'התאכזב'.

גם כוחות הביטחון, כך נראה, נערכו לתרחישים חמורים יותר. גדר תיל סבוכה הקיפה את כל השטח, ועליה שלטים המזהירים כי מדובר ב'שטח צבאי' וכי סכנה לעבור את הגדר. בסופו של דבר, נותרו החיילים די משועממים וב"ה גם נטולי עבודה ממשית.

כן, היו קצת ניסיונות לידות אבנים, לא משהו רציני. אחר כך ניסה טרקטור לפרוץ את הגדר, אבל גם זה נעשה כצעד סמלי יותר מאשר מאיים. חיילי צה"ל ירו קצת גז מדמיע, עוד קצת מים סרוחים הותזו, והשקט שב במהרה.

גם מהצד ה'חרדי' של הגדר לא נרשמה כל תכונה. פה ושם כמה סקרנים, כמו תמיד קבוצת ילדונים שמצאה לעצמה בילוי לשעות הצהרים החמות כשאמא מבשלת במטבח ו'משעמם לי'. ממרפסות הבתים יכולנו לצפות בילדים העוקבים בדריכות אחר המפגינים, תוכנית בהחלט מרתקת. חלקם נראה יושב 'על הסורגים', צלחת האוכל על הברכים ובקבוק מים ניצב בצד.

רכב בטחון של העירייה עשה את דרכו חזרה מהשטח. לא בטוח שהיה בתפקיד של ממש, אולי סתם מתוך סקרנות הגיע לכאן.

אחד מהחרדים שהגיעו לגבעות החול הסמוכות להפגנה ידע לספר על כך ש'הרבנים לא מרשים להפגין', כאילו האינטואיציה של כל חרדי ממוצע לא אומרת לו שאין מה לחפש פה, ושהפגנות הן לא ממש הצד החזק שלנו, גם לא המומלץ.

אנחנו לא מתנחלים

מה יש להפגין, על מה, ומה זה יעזור? הידיים ידי עשו, לנו נותר הצד של 'הקול', הוא קול יעקב. ומי שרוצה לוודא ששום טיל לא יעשה את דרכו מהמרפסת של 'השכנים' למרפסת 'שלנו', שירד לקראוון בית הכנסת הסמוך ויואיל נא לומר פרק תהילים. הפגנה, לא תעשה כלום, אולי רק תזיק.

לתושבי מודיעין-עילית חשוב, לאורך כל השנים, לשדר לערביי הסביבה מסר אחיד וברור: אנחנו לא מתנחלים, הגענו לכאן רק כי 'הסתדר' לנו מחיר של הדירה, ובזה תם הסיפור. אנחנו לא נלחמים בכם, אז אנא מכם הואילו בטובכם ואל תלחמו בנו.

אפשר לצחוק על השיטה, אבל למרבה הפלא היא עובדת. ערביי בילעין, חרבתא וכל הכפרים הנילווים 'עושים אצלנו את הגינה', בונים לנו את הבניינים ומטאטאים לנו במרץ את הרחובות. בתמורה, הם מקבלים את שכרם במזומן ולכיס והולכים לביתם שמחים וטובי לב. אז למה להם להסתבך עם פיגועים?

בעצם, עזבו אתכם מהסברים רציונאליים. אם ה' לא היה שומר על העיר, אילולי קול התורה הממלא את היכלי הישיבות ובתי הכנסת של מודיעין-עילית, שום שיטה לא הייתה עובדת.

במבחן התוצאה, שקט פה. גם מצד המצב הביטחוני, וגם מבחינת אירועי התלהמות. זה חודשים שהקפיאו עמוקות את העיר, אפילו למפת המענקים של אטיאס היא לא נכנסה, אבל לא שמעתם על שום הפגנה בתגובה.

השמועות מדברות על איש כזה או אחר ש'אני בטוח שהשב"כ מעסיק אותו', בפועל, אם אכן יש אדם כזה רחמי עליו כי חומר של ממש הוא בטוח לא מביא לאף אחד. הוא יכול לדווח על טיטולים העושים את דרכם מקומה שלישית היישר אל החצר בקומת הקרקע, זה כמעט אירוע האלימות הגדול ביותר שמתרחש בעיר הזו. שום התארגנות, שום הפגנות, השב"כ יכול בהחלט לישון כאן בשקט ולעבור אל נקודת ההתיישבות הבאה.

בעוד התקשורת מדווחת על 'מאות בני אדם', בעיניים שלנו הצלחנו לראות רק כמה עשרות. אבל מה זה כבר משנה. העיקר שהיה שם אורח כבוד, שהגיע במיוחד: ראש הממשלה הפלסטינית סלאם פייאד.

לא יהיה כאן שקט

מה שחשוב הוא שבניגוד לחודשים האחרונים, בהם הפכה 'הפגנת יום השישי' להפגנה שכולה זעם, נגד הגדר, נגד מטעי הזיתים הרחוקים ונגד מדינת ישראל, הפעם הייתה זו חגיגה. יכולנו לראות שם את דגלי פלסטין מונפים לצד דגלי הפתח, אפילו תמונותיו של בכיר הפתח הכלוא בישראל מרואן ברגותי, נישאו שם על כפיים.

חשבתם שאצלם אין מתנחלים? יש ויש. אפילו אבן פינה הונחה, לשכונה חדשה של הכפר בילעין. "בילעין מערב" נקרא שמה בפלשתין. 'סוף סוף הוחזרה האדמה', שבו הנוכחים ובישרו זה לזה - תושבי הכפר, פעילי שמאל ותושבי חו"ל שהגיעו כדי להשתתף בשמחה הגדולה.

כחלק מהחגיגה הגדולה נשאו כמה עשרות בני אדם (התקשורת דיווחה על 400, לא הצלחנו לספור כמות כזו, אבל לכו תדעו) תפילות. "האדמה שבה לבעליה האמתיים מידי הפושעים הציונים. החגיגה שלנו חלקית כי עדיין יש אדמות תחת כיבוש", אמר הדרשן בערבית. לא הבנו, אבל כלי התקשורת תרגמו.

בעצם, אם הם כל כך מרוצים, אולי ישוב השקט לאזור וחסל סדר הפגנות השישי? מה פתאום. הם מצאו שיש עוד 1,350 דונמים שעוד לא הושבו לחיקם, והם בהחלט רוצים אותם. בדונמים הללו, בין השאר, כבר מתגוררים תושבים יהודיים שההורים רכשו להם עליהם דירות לחתונה, אבל את מי זה מעניין.

איך אמרה פדוא ברגותי, אשתו של מרואן, לוואלה! חדשות? "נמשיך להיאבק עד סיום הכיבוש ועד הקמת המדינה העצמאית בגבולות 67".

רוצים את 'חפציבה'

גם מוחמד אבו ניזאר, סגן יו"ר מועצת הכפר בלעין, לא הכחיש את כוונתם הסופית. "אנחנו קצת מרוצים, מבחינה כלכלית יש לנו בחזרה את עצי הזית שלנו ואנחנו יכולים לעבוד, לשתול ולהתפרנס, אבל בכל זאת נשארו עוד שטחים רבים שלנו תחת הכיבוש, ואנחנו נמשיך במאבק גם בבית המשפט הבינלאומי, עד שהכיבוש יסתיים".

וסיכם את הדברים 'אורח הכבוד', פיאד: "המאבק לא יסתיים עד שהכיבוש יסתיים והצדק יצא לאור", אמר. "הכיבוש התחיל להסתיים בשינוי הזה של הגדר. זו החלטה דרמטית, וזה קורה למרות שזה מאוד איטי, אבל זה קורה בזכות המאבק ללא אלימות והמאבק בדרכי שלום. זה לא סוף המאבק, אבל אני מאמין שזו הדרך להגיע לאן שאנו רוצים להגיע, ולחיות בשלום, בהרמוניה ובביטחון. על זה בדיוק אנחנו מדברים בעזה ובגדה, שחרור הפלסטינים מישראל בכל המקומות".

הכיבוש 'יסתיים', פירושו, אם לא הבנתם, כשתושבי מודיעין עילית, בחלקם לפחות, יזוזו 'הצידה'.

ובכן, תושבי נאות הפסגה, חפציבה וברכפלד, אתם אולי לא מודעים לכך, אבל מוחמד ואחמד מבילעין חושקים בדירת השלושה חדרים שלכם, ראו הוזהרתם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!