חיי אדם: זאב שטיגליץ • חקלאי, משגיח וחסיד • תיעוד מיוחד

סדר יום:

05:15 - השכמה והתארגנות לתפילת שחרית.

05:40 - תפילת שחרית בבית הכנסת ביישוב בלפוריה הנושק לכפר גדעון.

06:40 - יוצא לכיוון חיפה כדי להביא ברכבו מורות חרדיות לבית הספר בכפר גדעון.

08:30 - הגעה לכפר גדעון.

08:35 - יוצא למשק כדי לטפל בדיר העיזים ובלול התרנגולים.

09:30 - נוסע למפעל השימורים 'יכין', בו הוא משמש כמשגיח מטעם הרבנות הראשית עמק יזרעאל.

13:00 - מגיע הביתה לארוחת צהריים.

14:00 - מנוחת צהריים.

15:00 - יוצא לטפל בחממות, בשדות הפלחה ובעיבוד אדמותיו.

19:40 - תפילת מנחה.

20:00 - האזנה לשיעור מפי רב היישוב.

20:30 - תפילת ערבית.

20:45 - שיעור בדף היומי.

21:45 - זמן איכות עם בני הבית.

00:00 - פורשים לשינה, לאגירת כוחות ליום חדש.

כמה מילים על ר' זאב שטיגליץ:

ר' זאב נולד לפני שישים שנה, ביישוב בית הלל שצביונו היה ועודנו חילוני. משפחת שטיגליץ הייתה אחת מתוך שתי משפחות חרדיות שהתגוררו ביישוב. הוריו שכרו מלמד פרטי מירושלים בשם ברוורמן, שהתגורר בביתם ולימד את ילדי שתי המשפחות. לסופי שבוע, היה המלמד שב לירושלים לחיק משפחתו.

כשהיה זאב בן 4, נטשה המשפחה השנייה את היישוב, צעד זה היה בעצם הקטליזטור למשפחת שטיגליץ לצעוד בעקבותיהם. היישוב החרדי כפר גדעון, השוכן במרחק מה מהעיר עפולה, נבחר למקום המגורים האידאלי.

למרבית בתי היישוב, חוברה אז אספקת החשמל. זולת לארבעה בתים בפאתי הכפר שאליו מסיבות טכניות, כאלו ואחרות, התרשלו אבות היישוב ולא הצליחו לחבר לו חשמל. אחד מאותם בתים ערטילאיים, נמסרו למשפחת שטיגליץ.

חמש שנים תמימות, התגוררו בני המשפחה ללא חשמל. התאורה שלהם הייתה עששיות נפט. רק גז היה להם לצורך בישול. את האוכל אכסנו בארגזי קרח, כמקובל באותה תקופה שנראית לנו כיום כפרה-היסטורית. את בלוקי הקרח, רכשו מספקים שעברו עם חמוריהם ביישובים ובערים ומכרו לכל דורש. "כאשר חוברה סוף סוף אספקת החשמל, והאור הפציע בביתנו, נדמה היה לנו כי המשיח הגיע", אומר שטיגליץ.

כך גידלו ההורים במסירות נפש רבה, בדרך ישראל סבא, לתורה ולמצוות את חמשת ילדיהם, שמרביתם נותרו עד היום מתגוררים בכפר גדעון. ר' זאב, היה הצעיר שבהם, וגם שניים מילדיו עודם מתגוררים בכפר.

לפרנסתו, הוא משמש בעיקר כבר ארבעים שנה כחקלאי באדמות שאביו הוריש לו, ובהם הוא מגדל דגן, חציר, ירקות ופירות, הכול על פי העונה וכדאיות ההשקעה. כהשלמת הכנסה, הוא משמש כמשגיח במפעל 'יכין' שבעפולה (המוכר לרבים מאתנו גם בתוצרתם 'פרי מבורך') ומבצע גם הסעות באזור.

העז גמ"חית

את פנינו מקדם כלב שמירה אימתני, שנועץ בנו מבטים זועמים וממטיר עלינו נביחות בלתי פוסקות. הוא לא מאפשר לצלם שלנו להתקרב יתר על המידה, וניצב בעמדת תקיפה, מאיים לשסע את 'שוחרי קרבתו'... את הכלב בן השנה, ששמו בישראל 'ברק', וסליחה אם זה מעורר במישהו קונוטציה לשמו של שר בישראל, רכש שטיגליץ לא מזמן, לאחר שחוליית בדואים המתגוררת באזור, הצליחה לגנוב מעדרו, עשרות כבשים ועיזים. המשטרה כבר הספיקה להניח ידה בינתיים על החוליה, ושמה אותם מאחורי סורג ובריח. לשטיגליץ ולבעלי הדירים בסביבה, הייתה כמובן הרווחה.

בקדמת הדיר, ניצבת לה עז חולבת, ששמה בישראל 'גמ"חית', בעקבות תפקידה להעניק מחלבה הטרי, הידוע כסגולה מוכחת לרפא את הפצעים הנפוצים המתגלים בחלל פיותיהם של התינוקות והילדים, המכונים כ'אפטות'. "מגיעים לכאן מקרוב ומרחוק. אפילו מחיפה. אנו עושים זאת בהתנדבות מלאה ולא גובים כל תמורה", מציין שטיגליץ.

העז נהנית מפריבילגיה מיוחדת, היא משוטטת בחוץ, נהנית מקרני השמש המלטפים, בעוד 30 הכבשים הנוספות שלרשותו מצטופפים בדיר הסמוך, חולקים את המקום עם עוד עשרים תרנגולות, מטילות ביצים.

ולמה יש לו צורך בכל אלו? "זה תחביב בלבד", הוא מסביר, "מעין קופת חיסכון לעת זקנה". דיר נוסף, משמש את העז הגמ"חית בשעות הלילה. מדובר בעצם בבית מט ליפול, ששימש לפני למעלה מששה עשורים את פליטי השואה שהגיעו להשתכן בכפר, ובנקוף הזמן, איבד את ייעודו לטובת בעלי החיים של שטיגליץ. ר' זאב לוקח אותנו אל אחורי הדיר, ומראה לנו חרכים מלבניים, בכתלים המתנשאים מאחוריו. "אלו היו עמדות ירי, מאחוריו התבצרו תושבי היישוב וניסו להגן עליו מפני התוקפים הערביים בתקופת מלחמת השחרור".

והשביעית תשמטנה

מאחורי הדיר, מאפסן מיודענו את האספסת והחציר לכבשיו. הוא מגדל שטחי חציר ותלתן לשיווק, ומותיר לעצמו את הקומץ הנדרש לצורך האבסתו של עדר הצאן.

לפני כעשור, בערב שנת השמיטה, הקדים ר' זאב לפני ראש השנה ושתל שיבולת שנועדה לשמש כשחת למזון הבהמות, מה שמכונה שדות פלחה, המהווה חלק אינטגרלי מהכנסותיו בתחום החקלאות. היה בכך הימור, שכן עונת הגשמים, מתחילה כידוע רק אחרי החגים. החקלאים נוהגים לשתול בדרך כלל רק באמצע נובמבר. אבל דווקא השיבולת שלו נבטה ופרחה באורח יוצא דופן והתפוקה הייתה פנטסטית.

"כאשר נכנסתי עם הטרקטור לשטח, נבלעתי בין גבעולי הענק הזקופים ו'רבי הקומה' ורק גגו של הטרקטור בצבץ מהם".

אבל זה עוד לא הכל. בחודש שבט, תקפה מחלת 'חילדון' את שדות החקלאים שבאזור. ה'חילדון' הן פטריות טפיליות על צמחים ונפוצות מצמח לצמח על ידי נבגים. חילדון המתפתח על גידולים חקלאיים עלול לגרום נזק רב ליבול של דגניים, עצי פרי גלעיניים, קפה, ירקות ופרחים. היבול בקבל צבע דהוי-כהה מעין חלודה-ומכאן שמה. רק השיבולת של שטיגליץ, ניצלה מחידלון החילדון... בבחינת 'והשעורה לא נוכתה, כי השעורה אביב'... נביטתה המוקדמת נזקפה לזכותה, והחיידקים המכרסמים כבר לא יכלו לה.

"השיבולת, עברה את הגיל והצליחה לעמוד בפני המתקפה, בזכות שמירת השמיטה שגרמה לנו להקדים את הזריעה".

והיו הכרובים

שטיגליץ מוביל אותנו כעת אל החממות, בהן הוא מגדל את הכרוב שכבר נבט ובעוד מספר שבועות, יהא ראוי לקטיף. מספר מאהלים המשמשים כחממות, מוטלים על הקרקע דומם ככלי אין בהם חפץ. "הרוחות העזות הפילו אותן, אך אל דאגה, הכרוב שאני מגדל נמצא בתוך חממות איתנות דיין".

כדי להיכנס אל החממה, יש לגחון ולהיכנס כאשר הגב שפוף לגמרי. שטיגליץ מסביר, כי ישנן חממות שעשויות מניילון קשיח, אולם לכרוב דרושה רשת צפופה, כזו שתאפשר חדירת אוויר ובמקביל תמנע כניסת חרקים ומעופפים מזיקים. 110 מטר הוא שטחה הכולל של כל חממה. ערוגות רבות של שתילי כרוב נשתלו בהן. שלושה כרובים בלבד בכל ערוגה. לרשותו בסך הכל שניים וחצי דונם, כאשר בכל דונם נכנסים כ-6000 שתילים. השתילים החיצוניים שבערוגה, גדולים יותר, לעומת אלו הפנימיים. בחורף הוא גם מגדל 'ברוקולי', אבל תנאי הקיץ אינם הולמים לגידול כזה.

שטיגליץ, מנחיל לנו פרק קצר בהלכות חקלאות ומתאר את אופני הגידול וההשקיה, הריסוס והקטיף. השקייה פעמיים בשבוע. הכרוב אינו צורך מים רבים מדי. אלף קוב לשנה, הם די והותר והוא אפילו לא משתמש בכל המכסה המוקצית לו לשם כך. ריסוס נגד זוחלים גם פעמיים בשבוע. כך לפי דרישות הרבנות הראשית מהדרין בירושלים. "אני מגדל גם כרובית אך היא מאד רגישה. כאשר מזיק תוקף אותה, אין לה תקנה ולא יועיל לה ריסוס, לעומת ירק כמו כרוב, שאפשר לשטוף ולנער ממנו את החרק שהתנחל בו".

פעם גם אירעה לו 'פשלה', כאשר תחת תרסיס נגד מזיקים, ריסס חומר אורגני שנועד לעשבים וכל החממות הלכו לו לאיבוד. משגה פעוט ונזק עצום. את הריסוס עצמו יש להחליף לאחר שתי התזות. החרקים עלולים להסתגל אליו ולפתח נוגדנים. אסור גם לגעת בראשו של הכרוב, פגיעה קלה בו וחיסלת את השתיל אבסולוטית. למקום מגיע פעמיים בשבוע משגיח כשרות, שנוטל מדגמים מתוך הערוגות ומעביר אותן למעבדות, כדי לוודא שאין בהם נגיעות של חרקים וטפילים. לעיתים הכרוב שנועד לשוק החרדי נפסל, מפני שאינו עולה בקנה אחד עם דרישות הכשרות המחמירות, והוא נאלץ לשווק אותן לשוק המקומי. מחממה כזו הוא מוציא לפחות חמשה טון. את המלאכה הוא מבצע בכוחות עצמו, ידנית וללא פועלים והוא מצליח לקטוף ביום, כטונה אחת !

השהות בחממות, עלולה להפגישו גם עם נחשים ארסיים שהזדנבו להם פנימה ולפרקים צצים לו בהפתעה גמורה. הוא נתקל בהם אף בשדותיו אך לרוב הם נמלטים מפניו. שטיגליץ אינו נבעת או נסוג מהם וכאשר הדבר יעלה בידו, הוא לא יהסס לחסלם.

מכבדה במותה - מכבדתו בחייו

וכמו תמיד, יש גם אפיזודות מרתקות בשולי החממה.

"בשלהי אלול אשתקד נפטרה אמי ע"ה, זמן קצר לאחר ששתלתי את הכרוב. במהלך השבעה, נמנעתי מלצאת לחממות. לא השקיתי ולא ריססתי. סירבתי לעסוק במלאכה, למרות שלקחתי סיכון והדבר היה עלול להסתיים בהפסדים צורבים. בערב ראש השנה קמנו מהשבעה. או אז ניגשתי לחממות כדי לבדוק מה שלום הכרוב. את אשר יגורתי - הנה זה בא.

"התולעים השתלטו על הערוגות וחיבלו בהן . כדי להרגיע את עצמי השקיתי אותן שוב, אך ידעתי כי הנזק שהוסב לי הוא בלתי הפיך.

"לאחר החגים, נאלצתי לשתול את הערוגות מחדש. היבול הצליח ברוך ה'. אך ראה זה פלא. מחירי הכרוב הרקיעו ועלו פלאים. בדרך כלל אני מקבל 1 ₪ לק"ג וביבול זה קיבלתי 5 ₪ לכל ראש כרוב. וכך יצא שאת ארבעת הדונמים שהפסדתי, קיבלתי בחזרה במאות אחוזים ולא הפסדתי מכיבודה של אמי".

ולמה אנו מכנים אדם בער וסכל, 'ראש כרוב'? אנו מנסים להבין, ספק ברצינות, ספק בהלצה.

החקלאי שלנו פורץ בצחוק ומבהיר: "כי כמו הכרוב הוא רק עלים ועלים ואין בו שום פרי"... למעשה המקור ל'ראש כרוב' נובע בכלל מתוך תכנית טלוויזיה פופולארית לילדים, מונח שהפך מאוחר יותר לסלנג בז'רגון הישראלי.

כמו חמנייה אחרי תנועת השמש

מכאן, אנו נוסעים אל ירכתי היישוב, שם צומחים שדות החמניות של שטיגליץ. יש לו 'הובי' לבוטניקה מעבר לעצם התפוקה המפרנסת אותו בכל שנה.

עוצרים ליד המטעים ור' זאב ניצב בשוליהם ומשקיף מקרוב לעבר החמניות במבט מהופנט. הוא מלטף את עלי כותרתה של אחת מהן, מפריד בעדינות בין קוציה לעלעליה, שולף גרעין אפרפר, בשל וגדול, הוא מברך וטועם, כדי לעקוב אחר קצב התפתחותה. לאחר מכן, הוא תולש פרח זעיר מבין אבקניה ומספר על תפקידה.

"אנו מציבים כאן מספר כוורות דבורים בשולי המטע. הם כבר יודעים את מלאכתם. הם מסתערים על החמניות, יונקים צוף ומפרים את תומת פרחיה. לכל גרעין יש פרח. פעולתם זו, חיונית ביותר וזו האחראית לתוצרת האיכותית שצומחת כאן. ככל שיש יותר דבורים, הגרעין מלא ובשל יותר". הקציר יתבצע בחודש אלול, לאחר שהמטע כבר יהא יבש ומדושן דיו. בשונה מהעבר, שבו כל הקציר התנהל ידנית, או מכנית בחלקה, ה'קומביין' (מכונת הקצירה) נכנס לשטח ומגלח את כולו. נכנסה חמנייה על גבעוליה מצד אחד, ובצד השני קיבלת הררי גרעינים מוכנים לקלייה. "אם המכונה מזהה גרעין ללא 'תוכן' היא זורה אותו ומתעלת אותו היישר אל מיכל מצבור הפסולת שבה". מטעים איש החמניות.

האם סמיכותכם לעיר עפולה, מקטלגת את החמניות שלכם כאלו המתויגים כ'גרעיני עפולה'? אנו מציגים שאלה, הנובעת אולי מבורות.

"מה פתאום?" מזדעק ר' זאב. " זהו לא זן מיוחד ואין שום יתרון לאיכות 'גרעיני עפולה', זולת העובדה שלפני שנים רבות, הייתה משפחה בעפולה בשם 'מגדן', שהתמחתה בצורת הקלייה של הגרעינים השחורים".

מגדן הייתה בית הקלייה הראשון בארץ. בעבר, לא היה בשום מקום בעולם בית קלייה מלבד בספרד, ורק בשנים האחרונות מתחילה הקלייה לקבל תאוצה בעולם, בעיקר בגלל התיירות הישראלית. עד שאבי משפחת מגדן נכנס לתחום, כולם קלו גרעינים, קמחו אותם בקמח, והמליחו אותם בצורה גסה ועבה. למגדן שהיה נקי וקפדן, זה לא התאים, והוא עשה את השינוי הקיצוני של המלחה עם מים ומלח בלבד".

כנראה שזה עבד, כי מאז שמשפחת מגדן החלה לקלות בשנת תש"ז, רבים מנסים לחקות את גרעיני עפולה המקוריים, שהתחילה כחנות קטנה בעיר שכוחת א-ל והפכה לאימפריה לכל דבר.

ביתו נאוה קודש

אביו של ר' זאב, ואף הוא עצמו שיבלחט"א, היו חסידים נלהבים של כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף-ירושלים זצ"ל.

ב'מרמורש' עיר הולדתו של האב, הוא נהג להסתופף בצילו של הרה"ק בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זצ"ל. כאן בארץ, דבק ברבי מקרעטשניף.

ר' זאב ממשיך כיום להסתופף בצל בנו, כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף-ירושלים. האדמו"ר מגיע פעם-פעמיים בשנה לכפר גדעון ומתאכסן בביתו המרווח של ר' זאב, בו האדמו"ר מקבל את הקהל לעצה ולברכה.

"אני נוסע לכל יישובי האזור, עפולה, בלפוריה, חבל התענכים ואחרים, ותולה מודעות בבתי הכנסת וברחובות, המבשרות על הגעת האדמו"ר לכפר גדעון.

"אני רואה זאת כזכות, על כי ניאות לחסות בצל קורתי ולהרעיף מכאן דעל משחריו ברכות, עצות ותושיות".

יעקב נחומי מציג: כך נראה חקלאי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!