ה'היתר' של גל"צ לחילול שבת • דואר צבאי

סערת היזכור לא שככה, אך המצב רק הולך ומחמיר.

כפי שחשפנו כאן בטור הקודם. תפילת היזכור הצה"לית נאמרת אחת לשנה, אך ורק בטקס ליל יום הזיכרון שנערך ברחבת הכותל המערבי.

אך עובדה זו לא מונעת מכל הדוברים לתאר את חוויותיהם מטקסי ההלוויות והאזכרות ביחידות ובבתי הקברות, בהם שמעו נוסחאות שונות של התפילה.

לך תנהל דו-שיח כשהכל מבוסס על פנטזיה חולנית.

השקר השני בדיון סביב היזכור, ואף אליו שותפים כל הדוברים, הוא כאילו שינה הרמטכ"ל בני גנץ את נוסח היזכור, ולא היא. הנוסח הנוכחי, על כל מעלותיו ומגרעותיו, נוהג כבר 44 שנה. הרמטכ"ל ביקש שלא להזדקק לנושא ולהותיר את המצב על כנו, אולם מלתעות התקשורת שננעצו בגופו הכריעוהו והוועדה קמה והייתה.

לכאורה זו ועדה מאוזנת. בראשה עומד האלוף הדתי ישי בר. הוא פרופסור למשפטים ומפקד קרבי והראשון שפיקד על אוגדה סדירה בהיותו בשירות מילואים. לצידו, הרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב רפי פרץ. שניהם בוגרי הישיבה התיכונית נתיב מאיר במחזורים עוקבים.

מהצד השני ניצב קצין חינוך ראשי ויקיר עיתון הארץ וכל כת דיליה, תא"ל אלי שרמייסטר.

במרכז הוועדה נמצא ראש מנהל הנפגעים אל"ם יאיר בן שלום - לכאורה דמות נייטרלית האמורה לייצג את ההורים השכולים הנמנים עם כל שכבות האוכלוסייה, דתיים ושאינם, יהודים ובני עמים אחרים.

מה תהיה התוצאה הסופית? היות ולא מדובר בדו שיח שפוי והגיוני המבוסס על עובדות, כי אם התפרצות אמוציונלית שטופת שנאה, קל להעריך כי הנוסח ישונה.

איך ישונה? גם את זה אני יכול להעריך ברמה גבוהה של ודאות: הנוסח המשולב (אגב, גם כיום הוא משולב. אלא שבין 'יזכור אלוקים' ל'יזכור עם ישראל' - מפרידות שלש שורות תמימות! אויה), יכיל את 'קודשא בריך הוא' ו'ישראל' בתוך כדי דיבור. משהו כמו יזכור אלוקים ויזכור עם ישראל, או יזכור אלוקים ועם ישראל - צמד מוזר שלא יספק את גברת ביאלר כל עוד לא הושמט שם אלוקים לחלוטין, מה שלא נראה סביר, שהרי ארבעת חברי הוועדה יודעים היטב כי מול ביאלר ישנן משפחות דתיות לא מעטות, והרי המטרה לעשות שקט ולא לעורר מדנים מהעבר השני.

אז מה היה לנו? נוסח משולב שהפך לצעקה והסתיים בנוסח משולב אחר. ורק אלוקים יודע מה ההבדל בין נוסח זה לאחר. וגברת ביאלר אחת שמרוצה עד הגג. או עד הטירוף הבא.

אך עוד נקודה מתבהרת בויכוח הזה באור בהיר במיוחד, והיא התנדפותו של הסטאטוס-קוו מן השיח הציבורי במדינת ישראל.

מושג הסטאטוס-קוו היה מן המקודשים שידעה החברה. מכוחו שבתה המדינה ביום הכיפורים, הוכשרו המטבחיים בצה"ל ועוד. אם 44 שנות מנהג אינן ראויות לקבוע מהו הסטאטוס-קוו, הרי ששום דבר כבר לא יכול לעשות את זה, וזה הזמן והמקום לקרוא לח"כים הדתיים לעשות מעשה.

הסטאטוס-קוו מת, יחי ה'חטוף ככל יכולתך' - תפוחים מן הרוכלת, תקציבים מפי הדוב והארי, וכדומה.

גלי צה"ל הלכו והשמאילו

בצידי המאבק סביב היזכור, מתנהל מאבק נוסף. אמת, מוביליו אינם דתיים אלא קצינים מילואים חילוניים, אך מי מונע מאיתנו להתנהג כמו שאר החיות ביער.

המאבק המדובר עוסק באוייה של תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל. תחנת שידור צבאית בתקציביה אך אזרחית לעומתית בשידוריה. סוג של אנדרוגינוס שאיש בעולם אינו מעלה על דעתו פרט לישראלים.

אך לא בשאלת כינויי הגנאי שהדביק בכיר שדרני התחנה רזי ברקאי לחיילים בבית שלהם אני עוסק, אף לא באנומליה שבהעסקת השדרנית אילנה דיין בו בזמן שהיא טופלת אשמת שווא על קצין בגבעתי ומפסידה במשפט הדיבה שהגיש נגדה. הוא ולא צה"ל ששלח אותו לשדה הקרב והתנער ממנו כמעט לחלוטין, כאילו האשמת קצין בהרג ילדה קטנה הוא ענין שבין הקצין להורי הילדה ולא בין צה"ל כולו לפלשתינאים ושלוחיהם בתקשורת הישראלית. אכן טירוף מערכות למופת.

אך לא בזאת אעסוק הפעם, אלא בשאלת העסקת חיילי צה"ל בעבודות שמהוות חילול שבת בעליל, ללא שום צורך. לא בטחוני, לא מדיני ואולי אף לא חברתי.

לפני כשנתיים עלה נושא שידורי גלי צה"ל בשבת לדיון. לא נקפח שכר שיחה נאה ונציין שהיה זה חבר הכנסת אורי אריאל שנושא השבת חרה לו - לו ולא לעמיתיו מאגו"י.

הצבא נכנס ללחץ, מיטב המשפטנים גוייסו, אך איש מהם לא הצליח ליישב את הסתירה שבין הפקודות הברורות להעסקת חיילים בשבת. לכולם היה ברור כי הדבר פשוט אסור.

או אז נשלף התירוץ המוזר "זה הסטאטוס קוו", כאילו עשרות שנות עבריינות מתירות את החטא. עבר ושנה, נעשה לו כהיתר.

תתפלאו, אך הקשקוש הזה הצליח. הפשרה לפיה לא תוגש הצעת חוק, ומאידך לא יחוייבו חיילים לעבוד בשבת - קם והיה למציאות. והכל בשם הסטאטוס קוו הקדוש.

מכאן אני תוהה: אם הסטאטוס קוו מכשיר את חילולי השבת בניגוד לפקודות מפורשות, מדוע לא יכשיר את נוסח היזכור שאינו נוגד שום פקודה?! משמע אנו מ-פ-ח-ד-י-ם. לא רק אנו, אפילו שר הביטחון אהוד ברק שביום עלותו לכהן כרמטכ"ל הצהיר על יעדיו ובראשם "צבא קטן וחכם" ו"מה שלא יורה יקוצץ" והדוגמה המובהקת גלי צה"ל.

מאז הלך הצבא, השמין והיטפש, שום דבר לא קוצץ (בעצם כן, חטיבת השריון של בקעת הירדן נסגרה בהוראת הרמטכ"ל, חטיבה שהייתה חסרה בימי במלחמת לבנון השניה כאויר לנשימה), אך העיקר, גלי צה"ל לא נסגרו, רק הלכו והשמאילו, בבחינת כל היתר כנטול דמי.

קל וחומר

וזה מזכיר לי סיפור.

לפני שנים רבות, התנהל תרגיל באחת המכללות הצבאיות, במהלכו נדרשו החניכים לבחור נושא לעבודת צוות. חלק מהחניכים בחר לעצמו לבחון את הקשר שבין תחנת שידור לצבא, ואת התרומה של התחנה לביטחון הלאומי.

מפקד המכללה שהבין איזו משמעות נפיצה תהיה להצהרת קבוצת קצינים בכירה על כי גלי צה"ל מפריעה להם להילחם. קם וחתך באחת, לא יקום ולא יהיה.

אכן אומץ לב למופת.

בלית ברירה החליטו הקצינים לאמץ נושא אחר, כזה שבקונצנזוס הנמוך, משהו שלא ירגיז איש,

ניחשתם נכון: "תופעת ההשתמטות משירות צבאי".

ישבו הקצינים שבעה ימים ושבעה לילות, אך אויה. מסתבר שתופעת ההשתמטות בהגדרתה היא שולית ביותר וזניחה לחלוטין. מדוע? מפני שדחיית גיוסם של בני הישיבות היא חוקית לחלוטין, ולא ניתן לכנותה השתמטות. כך גם הפטור הניתן לבנות דתיות. יתר על כן, אפילו ההצהרות השקריות הניתנות ע"י בנות חילוניות בפני דיינים בבתי הדין (כשהן לבושות בצניעות יתירה והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות) הוא ענין חוקי, ואיך בכלל ניתן להגדיר מהן "טעמים שבהכרה דתית מונעות ממני לשרת", שהוא הנוסח אותו הן מצהירות?!

מיטב המוחות המשפטיים בראשותו של אהרן ברק, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ה'שפיצים' של בריסק, לא יצליחו להגדיר מהו חלות דין של הכרה דתית, והאם זה ענין של חפצא דאיסורא או איסורא דגברא (ובעצם איתתא).

וזה עונשו של מי שמשתמט מעיסוק בגלי צה"ל, אם התוקעים סכין בגב האומה נחשבים משרתים, כי אז הנמנעים משירות אינן משתמטים, ענין של קל וחומר, או של הגיון פשוט.

הפשרה שלי

ידיעה חדשותית נוספת שהקרדיט עליה שמור לעפר שלח ממעריב היא, שהרב הראשי לצה"ל פנה לגדולי תורה במטרה לגבש נוסחה שתאפשר לחיילים דתיים לשמוע שירת נשים.

הנה יש לנו מתווה ברור לנוסחת פשרה.

אמירת יזכור עם ישראל תוקדש לאלו ששומעים שירת נשים, ותפילת יזכור אלוקים לאלו שיוצאים החוצה.

ובא שלום על ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!