עברת על החוק? קבל פרס • דואר צבאי זועם

בציבור האמוני מפרגנים להולכים. מי שמת בידי גוי - מוכרז אוטומטית כקדוש וזהו.

במערכת השלטונית יש לזה משמעות - במובן של כסף, והרבה.

היה זה האלוף במיל. אלעזר שטרן שקידש מלחמה - כמעט אמרתי ג'יהאד - כנגד העריקים, המתאבדים והרוצחים, שגופתם מסתופפת בהיכלי התהילה של החלקות הצבאיות בבתי הקברות.

"לא יתכן", זעק שטרן מרה, "שרוצח יקבר בקרבנו, משתמט ליד גיבור ומשתולל על הכביש בצמוד ללוחם עז נפש".

והיו דברים מעולם. היו והגיעו לידי אבסורד.

לרוב, סירבו המשפחות ונלחמו בכל דרך. אכן לא קל לקבוע ברגע האמת, במרחב הזמן שבין היריה לקבורה, למה בעצם התאבד החייל. האם היה רע לו בצבא, או שמא באזרחות והמילואים היו רק ההיכי תימצי. אך במקרים המובהקים נעמד שטרן על רגליו והצליח. כמה וכמה עריקים, רוצחים ומתאבדים נקברו כאזרחים רגילים. עיין ערך נתן עדן זאדה.

שאלת מסירת קבר יוסף לידי האויב, כמו גם הצורך לשוב ולשלוט בו, חורגת מסמכותו של הכותב כמו גם מתחומי הבנתו. גדול עליי. סילחו לי.

אולם המהירות בה נקבע כי לבנת בן יוסף הי"ד הינו נפגע פעולות איבה - מחשידה ויותר מכך.

אין זו אלא מחווה כלפי דודתו - שרת התרבות.

תשאלו מה איכפת לי. אכן, היותו שוכן בגנזי מרומים ליד הרוגי לוד אינה מושפעת מקביעת צוות החקירה הצבאי. אבל התגמולים הכספיים שיקבלו בני משפחתו מכאן ועד עולם - כן וכן. זה הכסף שנלקח מכולנו. ולמה, לכל הרוחות, צריכים תושבי מדינת ישראל העמלים על כל אגורה שהם מביאים לביתם, לממן מעשה שמנוגד לחוק, להיגיון וגם להלכה (תשאלו את הרבנים יוסף וברלנד)?

חמור מכך: האם קביעה זו לא מעודדת באופן עקיף את המשך מעשי הבריונות והכניסות הפרועות ללוע הארי?!

מסתבר שמדינת ישראל היא הגוף היחיד בעולם המבטח אנשים העוברים על החוק. מדי פעם אנו מתריעים על פוליטיזציה של הצבא בהתנהלותו - הפעם זו דוגמה מובהקת וחריפה. הרי רק לפני חודש ימים דרשו משפחות הכבאים של אסון הכרמל להיכלל ברשימת חללי מערכות הביטחון - וסורבו.

ועיוות הדין זועק עד לשמים.

ומה עם הכבאים?

הויכוח על הכללת כבאי אסון הכרמל ברשימת הנספים של יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור, חושף תופעה חמורה שצריכה להדאיג כל אזרח: המסחור (מלשון מסחרה) של יום הזכרון.

יום הזכרון נקבע ע"י דוד בן גוריון לערב יום העצמאות, על בסיס יום נפילתם של מגיני גוש עציון, והוא נועד לחבר את החברה האזרחית אל המחיר אותו היא נדרשת לשלם כדי לקיים מדינה עצמאית בארצו.

בין זה ובין הנצחת כל מי שמצא את מותו במהלך עבודתו, אין ולא כלום. כבאים מסתכנים? אכן, גם נהגי אגד מסתכנים, ואיש לא חושב להכלילם במסגרת מערכת הביטחון, גם כשהתנועה בכביש זה או אחר מסמלת את ריבונותינו על חבלי ארץ.

במדינות מפגרות נהוג שכל עובדי הציבור לובשים מדים ועוטרים דרגות. במדינות אפריקה ניתן לראות את עובדי גן החיות מתהדרים באותות גבורה. נשמע מצחיק, זה קורה גם כאן. טלו למשל את מנכ"ל מד"א קודקוד גנרל אלי בין. כשאני רואה אותו עונד דרגות איני יכול להתאפק מלהיזכר באידי אמין דאדא ויסלחו לי האוגנדים. מה למנהל ארגון אזרחי שתכליתו הגשת עזרה ראשונה ולדרגות, פרט לשיגעון גדלות? ועל המתנדבים העונדים דרגות בכלל אין מה לדבר. זה פשוט בדיחה.

ייאמר ברורות: השירות הצבאי בייעודו הוא סיכון חיים, השירות הצבאי באופיו הוא שירות ולא עבודה. יש לכך השלכות ברורות - למשל אי היכולת לשבות, אפילו לא להתפטר. מה דינו של חייל שיסרב פקודה? הרמב"ם פוסק שדינו מוות. במדינות דמוקרטיות ישליכו אותו לכלא. מה דינו של כבאי שיסרב הוראה? מקסימום יפוטר. מתנדב מד"א יושעה, אולי, בקושי.

וכאן באה הצביעות ומתחדדת שבעתיים. מזה שנים שהמדינה מבקשת להתאגד תחת רשות לאומית ארצית אחת, והם מסרבים. נוח להם יותר להישאר במתכונת הנוכחית בה איש איש לנפשו ולתנאיו הסוציאליים. הם דורשים להישאר עובדי עירייה או איגוד אזורי ומאיימים בהשבתה, לפעמים אפילו שובתים בפועל. גם אחרי אסון הכרמל לא חדלו הכבאים מלהקשיח את עורפם, והם יודעים שיש לזה מחיר כלכלי כבד, אולי גם חיי אדם, אבל תנאי השכר והפנסיה הדיפרנציאליים בין הרשויות, כמו גם היכולת לשבות, הם זכויות שלא ישמטו, והנה בהגיע יום הזכרון מה רבתה החוצפה לדרוש את הצד השני של העוגה. פשוט עזות מצח.

מה יהיה בסוף, איני יודע. ולו נניח ששרי הממשלה הרופסים יתקפלו ויכירו בהם כחללי מערכות ישראל (מערכת הכרמל), הרי שהביזיון ירשם לדורות עולם, לאמור: ישנם חללים שנזכרים עקב מעשיהם, וישנם שנזכרים עקב איומם שלא לשלוח כבאית לטקס.

תרשמו לעצמכם: יתכן בהחלט שבשנה הבאה יוזכרו גם עובדי התברואה של עיריית עפולה שיאיימו להימנע מלנקות את רחבת הטקסים.

גלנט - בקרוב הספר

הפטפטת, אוי הפטפטת.

האם דגן ואשכנזי בדרך לפוליטיקה? לפחות לגבי השני התשובה חיובית.

אבל יותר משהיא מעידה על חוויית השחרור מהאלם הנכפה על אנשי ציבור וההתפרקות בדרך אל הבקו"ם, הרי שהיא מעידה על אישיותם. קל מאוד לטפח מנהיגות בתנאי מעבדה. כשאתה עומד למעלה עטור דרגות ושו-שו, הנתינים חושבים שאתה מי-יודע-מה. אך כשאתה מופשט מכל אלא, זה הרבה יותר קשה, וכבר עמד יוסף בורג המנוח על ההבדל שבין הר לשר.

ימחל לי גבי אשכנזי, אבל הפטפטת בענין גלעד שליט לא הועילה לו מאומה, כמו גם אמירתו האומללה של מאיר דגן. ואם על כך אנו מתלוננים, מה יענה אזוב הקיר מתן וילנאי, השר לעניני העורף, שהחליט לדווח על מר גורלם של חוטפי גלעד שליט.

בשנים האחרונות קיים מבול ספרי זכרונות של גנרלים משוחררים - מדני חלוץ דרך אלעזר שטרן, דני יתום ואפילו הרב ישראל וייס. כולם חשו צורך לפרוק את משא השתיקה והסוד ולשתף אותנו במיטב חוויותיהם.

לרוב אלו ספרים רדודים ושטחיים, ספרי טיסה מכנים את הז'אנר, כזה שאתה רוכש בסטימצקי של הדיוטי פרי בנתב"ג ומשאיר אחריך על הכיסא בנחיתה שבקנדי.

מה יש בספרים הללו? הרבה תובנות אין שם, אולי על אישיותו של הכותב. מעט חיסולי חשבונות כמובן, אך כל עוד נרכוש אותם הם ימשיכו לצאת.

היכונו לזכרונות יואב גלנט. כשהם יצאו למכירה, הרבה כרטיסים ימכרו באל-על.

לתפארת מדינת סוריה

לו היינו מדינה מסודרת, שמירת הגבולות הייתה בתחומו של הכח המשטרתי - סמי צבאי. משמר הגבול, כפשוטו.

אך כבר בימי טבח כפר קאסם הסתבר שמג"ב לא מסוגל להשלט על המשימה וצה"ל נשאב לתוכה יותר ויותר.

שנים ארוכות היה הגבול המערבי (כך מכנה הצבא את גבול מצרים, למרות שהוא בעצם גבול דרומי) ע"י חיילי מילואים שהתחלפו ביניהם מדי שבועיים. משהחלה הגזרה להתחמם, נחלקה הגזרה לשנים, חלקה הועבר לאחריות מג"ב, חלקה לגדוד החי"ר המעורב קרקל.

או אז הסתבר שחוליים רבים מאפיינים את עבודת מג"ב. בעוד חיילים באים לעבוד הרי ששוטרים באים לעבודה. התופעה המוכרת בה אומר מפקד מרחב למפגינים עיברו בבקשה לצד השני של הכביש שם נמצאת גזרת המרחב האחר, התגלו גם כאן, כשמרדף נעצר בגלל שהמשמרת תמה, כשמשימות לא בוצעו כי השוטרים חרגו משעות העבודה הנדרשות, מישהו נשבר והחליט לסלק את מג"ב לכל הרוחות.

וכך נחנכה השבוע חטיבה מרחבית חדשה, על טהרת חיילי צה"ל, מילואימניקים ברובם, סדירים ברמת קרביות נמוכה בחלקם.

מג"ב נעלב, המפכ"ל והשר לביטחון פנים ניסו לשנות את רוע הגזירה, אולם ללא הועיל.

ועדיין צה"ל והמשטרה משתפים פעולה. צה"ל מקצה למג"ב את כל החיילים שאינם מתאימים לו, ומאידך מטיל עליהם את המלאכה הבזויה של ההתמודדות עם נערי הגבעות.

ואם לא ננצח? מה זה משנה, פינוי מאחזים אינה משימה אהובה על אף אחד.

מי ששם לב לנעשה ברמת הגולן, ראה את החלוקה האופטימלית, משטרה עוצרת את האוטובוסים בדרך למג'דל שאמס, צה"ל יורה במפגינים בדרך השניה, וכשכולם מתואמים ההפגנה מתנפצת על הגדר המעכבת, כמו שאירע היום, לתפארת מדינת סוריה ששליטיה ניסו להסית את האש לעברינו ולא עלתה בידם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!