זו לא התקשורת שאשמה. זה אנחנו • טור אישי

פגשתי אותם למרגלות היכל ישיבת פוניבז'. קבוצה איכותית של חיילים וחיילות בחיל האוויר, שהגיעה במיוחד לבני-ברק, כדי ללמוד מקרוב את אורחות חייו של הציבור החרדי.

אמרת ביקור בבני-ברק - אמרת ביקור בישיבת פוניבז'. אין מי שמרכיב לו"ז לביקור אח"מים בעיר, ואינו משלב ביקור בישיבה.

מאחר ובסיור השתתפו גם בחיילות, הם הסתפקו בעמידה מחוץ למתחם הישיבה, מאזינים בשקיקה להרצאת מדריכם, דתי-לאומי, שהרצה בפניהם על הציבור החרדי.

המידע שהציג בפניהם היה מעניין מאוד: "בישיבה, קמים ב-6, מתפללים ב-7, אוכלים ארוחת בוקר, סדר ראשון ב-9".

אחר-כך הסביר להם חברותא מהי, ועל ההרצאה של הרב "ב-12 בצהרים". ההרצאה הזו, הסביר להם, "שונה מהרצאה באוניברסיטה. הרבנים מעודדים את התלמידים להתפלפל, הם נכנסים לדברי הרב, וזה חלק מההוואי".

וכך עבר הלאה, אל כל סדר היום, והסביר להם כי יש שני סוגים של תלמידים. "יש את הסוג הראשון שמגיע לישיבה ואינו לומד, רק מבקש שלא לשרת בצבא. הם עושים שם רע לישיבה. אבל יש את הסוג השני, את הבחורים שהגיעו לכאן כדי ללמוד ולהתמיד. עליהם אומרים שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה".

"דיברתי נכון?"

מכאן עבר אל נושא השידוכים. "מגיע גיל מסוים בו מחליטים ההורים שצריך לחתן את הילד. הם מחפשים לו שידוך, בודקים התאמה מוחלטת בין הצדדים, ומפגישים אותם. בניגוד למה שרבים חושבים, ההורים אינם כופים על ילדיהם את השידוך. אבל הילדים יודעים שההורים ביררו ושהם יודעים מה טוב להם".

ואז עבר לסיפור אישי. הוא סיפר על זוג שהגיע לגור בבניין בו הוא מתגורר. "הפעם הראשונה בה נתקלתי בהם הייתה כששבו מאולם החתונה, ביום חופתם. הם ישבו במרפסת, בקושי דיברו. חשבתי שלא יסתדרו, שלא ימצאו שפה משותפת. אבל הימים חלפו, ולפתע גיליתי שמדובר באחד הזוגות היותר מדהימים שהכרתי. הם היו פשוט נפלאים".

המדריך לא חסך פרגונים מהציבור החרדי. בשלב מסוים החל להסביר איך הנשים החרדיות מפרנסות את בעליהן, שיושבים ולומדים.

עמדתי שם, והאזנתי בשקיקה לאופן שבו אנחנו, הציבור החרדי, נתפסים בעיניים חילוניות. ואז פנה אלי לפתע המדריך, וביקש לדעת מה אני חושבת על דבריו.

"דיברתי נכון?" - שאל. "כי יש שאומרים לי שאני לא מספיק מכיר את הציבור החרדי".

חייכתי, פרגנתי לו, לא רציתי לתקן פה ושם את השגיאות, כדי שלא לביישו.

האושר כולו שלה

ואז פנתה אלי אחת מהחיילות וביקשה לשאול: "איך אשה חרדית מקבלת את זה שהיא זו שאמורה לפרנס את בעלה?"

סיפרתי לה שנשים חרדיות רואות בכך ייעוד, מקבלות זאת כאתגר, ועושות את זה בשמחה גדולה. סיפרתי על כלתי, אשת בני, שכדי לאפשר לו ללמוד פתחה חנות בגדים. היא לבדה נוסעת לתל-אביב הגדולה כדי לרכוש את הסחורה, היא בעצמה מסדרת את הבגדים בחנות, והיא זו שמוכרת. "האושר שלה הוא שבעלה יושב ולומד מבוקר עד 11 בלילה".

הן הביטו בי במבטים מתפעלים. פתאום, כשהם עומדים מול האמת, הם מעריכים. לפתע נשכחות מהם כל התוכניות בהן צפו, בהן מציגים את דמות החרדי באור נלעג.

זה מה שרציתי לחשוב. שעות אחדות אחר-כך הבנתי כמה טעיתי. זו לא התקשורת. זה אנחנו. אנו אלו שמנדבים את המידע השלילי אודותינו.

האם אין מצב לחיות, בינינו לבין עצמנו, בשלום ובאחווה?! האם חייבים לנהל מחלוקות סביב מי היה, איפה, כמה ולמה?!

והכול, כמובן, לשם שמים... ברורררר.

כשיצא שר החינוך מחדרו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז', יכולתי לראות את זיק ההערכה בעיניו. הוא שמע, הוא ראה, הוא קלט, הוא ספג. אבל, מן הסתם, במהלך השעות הבאות כבר הספיק אחד מיועציו ללחוש על אוזנו את מה שכל-כך לא רצינו שחילוני יידע שקיים בקרבנו. המחלוקות. ולא, הן אינן מוסיפות לנו כבוד. גם לא הערכה.

פעם קראו לזה חילול השם. היום יסבירו לך למה הכול למען כבוד שמו באהבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!