למה הישיבות לא מצמיחות 'גדולים'? • רמז: אין קשר לכישרון • טור מיוחד

סטטיסטיקה גדלותית

שעת ערב באחד מבתי המדרש הגדולים בעיר.

על דוכן הנואמים עומד ראש הישיבה המפורסם, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי. המילים החדות, הרעיונות המתוקים והאבחנות המקוריות הבאות באינטגרציה מלאה עם הרטוריקה והכריזמה הנדירה בה ניחן הרב, עשו את האולם הגדוש - דרוך ומלא ציפיה.

והנה מעלה ראש הישיבה תהייה מאתגרת: "האם רמתם התלמודית של הישיבות היום, עולה על זו של הישיבות מהדורות הקודמים?". כלומר: האם התוצר האינטלקטואלי הממוצע של מוסד הישיבה שלנו, בני המאה עשרים ואחת, עדיף מזה של הישיבות השייכות למחצית הראשונה של המאה הקודמת?

התמיהה הזו נתפסה באזנינו כמעט כשאלה רטורית, שכן ברור היה לנו כי גידוליהם המפוארים של ישיבות כמו טלז, מיר, לומז'ה, קמניץ, סלבודקה וכן הלאה, עולים באיכותם עשרת מונים על בני הישיבות בהן למדנו אנו.

אלא שאז קבע הרב אזרחי באופן חד משמעי כי בבחינת המאמרים התורניים ['חבורעס' בעגה הישיבתית] משתי התקופות ושקלול הממוצעים עולה כי התוצר האינטלקטואלי העכשווי עולה ברמתו באופן מובהק על אלו של בני הדור הקודם. ובמילים אחרות: ה'חבורעס' של בני ישיבת בית מתתיהו, נחלת הלויים, עטרת ישראל וקול יעקב ושאר הישיבות ה'רגילות', עולות ברמתן על אלו של קלם, סלוצק, בריסק, וולאז'ין וכו'.

כשהנתון הכמעט סוריאליסטי הזה עדיין מהדהד באוויר, ממשיך ראש הישיבה ותוהה אינסטנקטיבית, מדוע הצמיחו המוסדות הוותיקים הללו 'בוגרים' שהיו ברבות הימים לאישים בעלי שם ודמויות מכוננות בעולם התורה כמו רבי שמעון שקאפ, רבי שמואל רוזובסקי, רבי אהרן קוטלר וכו' בעוד בימינו אלו תופעה שכזו עדיין איננה מצויה?

הסיבה, לדעת הרב, נעוצה במשתנה פשוט: מסירות נפש. בימים הקשים של שתי מלחמות עולם, עוני משווע ואנטישמיות מפעפעת, מסרו הצעירים היהודים את נפשם עבור כל פיסה של דף גמרא כשהפונקציה הישירה של הקונוונציה הזו היתה גידולם של נערים כמו רבי חיים שמואלביץ ורבי מאיר חדש. היום, עם הגיענו אל המנוחה אל הנחלה ואל ה'דור השלישי' – גם המובילים שבין התלמידים צומחים על קרקע אחרת, והסטטיסטיקה ה'גדלותית' מגיבה בהתאם.

קצת נחמה לחרדים

על מצבתה של נחמה ליבוביץ, פרשנית התנ"ך הגדולה, לא חקוקים לבקשתה כל תארי כבוד מלבד התואר "מורה". ואכן זה מה שנחמה היתה: מורה בסמינרים, במכללות ובאוניברסיטה.

רק שנחמה היתה מורה לאלפי מורים, תלמידים ותלמידי תלמידים שהולכים לאור שיטתה עד היום. קשה למצוא כיום מרצה או מורה לתנ"ך שלא הולכים/ הולכות בשיטתה של נחמה. תורתה של נחמה התפשטה והיתה לנחלת הכלל. בכל יום עיון, כינוס, או תערוכות- תנ"ך נחמה היא חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה או כפי שמתארת הביוגרפית שלה חיותא דויטש בספרה "נחמה": "לא היה שבוע ששמה של נחמה לא עלה בסעודת שבת. תמיד היה מגיע השלב בו נזרק המשפט: 'בואו נראה מה נחמה אומרת על זה'".

ומה קורה אצלנו, החרדים? האגדות מספרות כי אצל חלק ממורות 'בית יעקב' מוחזקים ספריה של נחמה בחשאי, אלא שציטוטים מהם לעולם לא יוזכרו בשמה. אצל הגברים, בחורי הישיבות המצב חריף יותר- רובם לא שמעו על 'נחמה' מעולם, לא עליה פרסונלית, ובטח לא על שיטתה.

שכן בעולם הלמדני-חרדי' לימוד התנ"ך כמעט שאינו קיים. הקצאת הזמן ללימוד תורה' נביאים או כתובים - מעטה או לא קיימת כלל. גם ברמה העיונית איכותית, עת נמסרים שיעורים או 'שיחות פרשת שבוע' חסר מימד העומק, הניתוח והפלפול המאפיין כל כך את עולם התלמוד הישיבתי, והדרשות עוסקות בעיקר בתורת המוסר, השקפה, ותקון המידות.

והפער הכל כך ברור הזו, בין היכל ה'גמרא' להיכל התנ"ך בישיבות ובבית החרדי, מקבל משמעות אקוטית שעה שבוחנים את המולו"ת התורנית: מדי שנה רואים אור קרוב לאלף כותרים תורניים- הגותיים פרי פרסומם של אברכים תלמידי חכמים, חלקם גדולי תורה מופלגים. מיעוטם של החיבורים אינו עוסק בעניני הלכה ותלמוד אלא בתנ"ך, ואף אחד מהם לא עוסק בחקר התנ"ך כשיטה, כמדע, או כמחקר סיסטמתי.

כך שבשאלות 'נחמה' טיפוסיות כמו: הסבר את ההבדל בין שני פירושי רש"י מן הבחינה הדקדוקית, מיהו הנושא ומיהו המושא בפסוק, ציין הבדלי תחביר בין פירושו של רש"י לפירוש הרמב"ן- לא נתקל הצעיר החרדי מעולם.

האם 'נחמה' כפרסונל וכשיטה, אינה עשויה לדור בכפיפה אחת עם הגישה, התפיסה, החרדית?

אפריורית נדמה שכן. נחמה היתה אולי הכוהנת הגדולה ביותר של המלחמה ב"ביקורת המקרא" של ולהאוזן וחבריו ואמונתה ב'תורה מן השמים' היתה למעלה מכל ספק.

חקר העיון השיטתי שלה מבוסס על גדולי פרשננו הראשונים והאחרונים, כשרש"י הוא הדומיננטי בהם. מדוע, אפוא, לא תקום/יקום, דמות חרדית חינוכית ותרים את הכפפה? מדוע הסמנטיקה הקלאסית של נחמה: "מה היה קשה פה לרש"י", מקבלת ביטוי רק בלימודי המשנה והתלמוד ולא בפרשת 'תזריע' למשל?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!