היום בו רחל ואני יצאנו למסע קניית פאה...

כל-כך הרבה זמן לא ביקרתי אצל הפאנית שלי. לא שהפאה שלי לא זקוקה לסירוק מקצועי, אבל מה לעשות, לחץ הזמן ולחץ הארנק עושים את שלהם - ואני נאלצת להסתדר בכוחות עצמי.

על רכישה אמיתית של פאה חדשה, מי בכלל חשב.

אז זהו, שאני, ובמפתיע.

היה זה לפני שבוע כאשר צלצל הטלפון בביתי. על הקו הייתה רחל, חברתי העיתונאית. "תשמעי, ימימה, אני חייבת לספר לך", פתחה.

אני מכירה את רחל. היא מאוד עסוקה, ואם היא כבר טורחת להתקשר, סימן שמדובר במשהו חשוב.

היא החלה לספר לי על חנות מיוחדת אליה נכנסה לפני מספר ימים. החנות ממוקמת בשכונה הבני-ברקית היוקרתית, ששוכנת בהמשכו של רחוב נחמיה, אבל בינו לבינה מפרידה גדר. הגדר הזו, מי לא יודע, היא לא סתם כך מונחת שם. גם כדי להפחית את עומס התנועה, וגם - כפי שאמרה לי אחת מדיירות הרחוב בה פגשתי פעם - כדי להפריד בין בני-ברק הישנה לבני-ברק החדשה.

ואל תבקשו ממני הסברים. מי שמכיר, מכיר.

"יש שם מרכז מסחרי חדש", סיפרה לי רחל בהתלהבות, ותיארה את ביקורה במקום, את הסטייל ואת היוקרה. "ואל תשאלי מה גיליתי שם - זה בדיוק בשבילך".

הפעם מדובר במשהו שונה

ובכן, בעוד רחל רוכשת את פאותיה אצל מיטב הפאניות, אני דווקא ממש הפוכה ממנה בקטע הזה. כלומר, לא רק בקטע הזה, יומני, ואתה מבין למה אני מתכוונת.

רחל יש רק אחת.

"כמעט 1000 פאות", ניסתה להלהיב אותי. אבל אני, מה לעשות, הייתי רחוקה מלהבין מה היא רוצה ממני.

"רחל, הפאה שלי ממש בסדר. לא צריכה חדשה", אמרתי לה.

"ידעתי שזה מה שתגידי. אני מכירה בעל-פה את המשפטים שלך. 'אין לי 8000 שקל מיותרים'. אבל תביני, הפעם מדובר במשהו שונה. ואת יודעת מה? אני מוכנה ללכת איתך".

הופ, עכשיו כבר התחלתי להתעניין. טיול עם רחל הוא לא דבר לו אני זוכה כל יום. אפילו לא אחת לחודש. היא באמת-באמת עסוקה.

"את יודעת מה? - שכנעת אותי", אמרתי לה, בטוחה שלא אצא משם עם פאה, אבל לפחות יהיה לי יום של כיף עם החברה הטובה שלי. "נלך, אבל בתנאי שתבטיחי שאת לא עונה לטלפונים, כי אין לי סבלנות לזה", התחננתי בפניה.

לפני כמה חודשים טיילנו יחד בקניון ירושלמי, ומאז כמעט הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה. בכל שתי שניות עגולות צלצל הסלולארי שלה, ואנשים חשובי שם ורמי מעלה היו מהעבר השני של הקו. לא פעם היא מצאה לעצמה במהירות פינת ישיבה, מושכת מתיקה את הפנקס ומתחילה לרשום במרץ.

"חדשות דחופות", מיהרה להתנצל בפני, וסיימה בצרור סימוסים דחופים למערכת. "הם חייבים להכניס את זה", המשיכה להסביר לי.

לא הבנתי כלום, כמובן.

הפעם היא הבטיחה 'כמעט בלי טלפונים, רק את הדחופים', ואני, שלא רציתי להפסיד את הטיול, נאלצתי להסכים לפשרה.

כל פאה פה יותר יפה מהשניה

בבוקרו של יום שלישי נפגשנו במרכז העסקים בבני-ברק, נרגשות לפגישה בינינו. רחל הכניסה אותי פנימה אל חנות 'מרכז הפאות', וההלם שלי היה מוחלט.

לא להאמין. טורים-טורים של פאות, בשלל גוונים, צורות, מחירים, גדלים. לא, סחרחורת כזו כבר הרבה זמן לא הייתה לי.

שתי מוכרות חייכניות קידמו את פנינו, עוברות איתנו 'שורה-שורה', מנסות לעשות לנו סדר.
בתחילה, הוליכו אותנו על פני הטורים 'הטבעיים'. בטח מראה הפאה של רחל הרשים אותן ועשה להן חשק להמליץ על פאה דומה לשלה.

אבל אחרי חצי שעה של הרצאות והדגמות, שמהן התלהבה רחל עד מאוד, כפי שיכולתי לראות בזוית עיני, התחלתי לרקוד ברגלי בחוסר סבלנות.

"תאמיני לי, ימימה, כל פאה פה יותר יפה מהשניה", אמרה רחל.

המוכרת הסבירה על 'מרכז הפאות', החנות שלהן.

מתברר שבעל הבית הוא בנה של הפאנית המפורסמת רבקה זהבי. מי לא מכיר אותה. הייתי אצלה בחנות הממוקמת ברמת-גן לפני לא פחות מ-15 שנה. היה זה יום נישואיה של אחותי הצעירה, ואני התנדבתי ללוות את הכלה הנרגשת ביום כלולותיה.

רבקה עיצבה לה את הפאה, עושה הכול ביד מיומנת ומקצועית. כבר אז ידעתי שאצל רבקה הפאות הן מהשורה הראשונה, כנראה גם המחיר.

הבן, שכפי הנראה גדל בבית של פאות, רכש לעצמו את המיומנות והביא אותה היישר לבני-ברק. כאן, כך נראה, הוא מתאים את המחירים ליכולת של האוכלוסייה. נכון, יש פאות יקרות, אבל יש גם ממש זולות.

וכולן עושות רושם טוב.

זכרונות של כלה טריה

יומני היקר, האמן לי, אי-אפשר שלא להתבלבל, אולי אפילו להסתחרר, אל מול השפע. רחל שבה ואחזה בידה פאות בעלות שער רך, מנסה לאמוד את מידת התאמתן. היא הרי לא הגיעה לכאן בשביל לרכוש פאה, רק באה ללוות אותי. אבל מהברק שבעיניה הבנתי שלא נצא מכאן בלי משהו בשבילה...

אני התעניינתי דווקא במדור הסינטטיות. לא יכולתי להאמין שהיום יש מהן טבעיות לגמרי. קצוצות, צבועות בגוונים, ארוכות, בעלות מראה גולש. איפה הימים בהם היו הפאות נפוחות, עגלגלות?

זכר היום ההוא, בו נכנסתי אל חנות הפאות ככלה טריה, צף ועלה בזיכרוני. איפשהו במרכז רחוב רבי עקיבא, חנות פאות הנחשבת יוקרתית, על המדף כמה וכמה פאות מעוצבות. כולן נפוחות, מלאות שער עבה. כשהנחתי אחת מהן לראשי, אחזה בי בהלה אמיתית. ככה אראה? פתאום הפך ראשי לגדול, שמן, וכל דמותי הזקינה ב-10 שנים.

אבל תחושת הבחילה התחלפה עד מהרה בהתרגשות אמיתית של כלה המודדת את פאותיה הראשוניות. כולן הלכו אז ככה, ואני לא נראיתי שונה.

שנים חלפו, היום הייתי בשמחה עוטה על ראשי פאה מהימים ההם. סתם, כי אני אוהבת את הפשטות של אז. אבל מי חושב על זה היום. ובכלל, רחל לא תרשה לי. היא תמיד אומרת שלמרות שאני טרודה מבוקר עד לילה בגידול הילדים, בניקיון הבית ובהקלדות האינסופיות, עלי לשמור על מראי החיצוני.

"אסור לך להיות מוזנחת", היא שבה ומתרה בי.

רק 500 שקל נשרו מארנקי

טוב, יומני היקר, לא אלאה אותך בסיפור בילויי ב'מרכז הפאות'. רק אספר לך שכעבור שעה קלה יצאנו, רחל ואני, אל אוויר העולם.

היא, עם תיק פאות שבתוכו נחה פאה טבעית-טבעית, גזורה ביד מיומנת, ויפה במיוחד. ואני, עם פאה קצוצה, בגוונים ערמוניים, משער סינטטי.

היא, נאלצה להיפרד מ-5,000 שקל בשביל התענוג. (זה לא הרבה, חברות שלי משלמות 8,000 ויותר, פה בגלל הכמות הרבה, המחיר נמוך יותר... ניסתה להרגיע אותי, אולי גם אותה).

ואני, רק 500 שקל נשרו מארנקי. גם היא, גם אני – שבנו הביתה עם פאה חדשה לכבוד חג הפסח.

טוב, לא הייתי קונה, אם לא רחל, אני שבה ומדגישה לך יומני. בעלי אומר שההתנצלויות האין-סופיות האלו עושות לי טוב על הלב. מבחינתו, אגב, שאקנה כל חצי שנה פאה חדשה. הוא לא מבין את ההתקמצנות המצחיקה שלי. אבל מבחינתי, עדיף הקלדה אחת פחות, ועוד קצת כסף מיותר בארנק.

אז תודה ל'מרכז הפאות', אם לא הם והסינטטיות שלהם, לא הייתה לי פאה חדשה גם לפסח הזה. תודה למבחר העצום שהציגו בפני, אני הרי קשת החלטה וצריכה מאות דגמים כדי לבחור לי אחד.

ותודה כמובן גם לרחל. עסוקה-עסוקה, אבל כשצריך אותה, היא תמיד שם בשבילי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!