הגיע הזמן לתת ביטוי לתרבות החרדית

ראיתי ילדים קטנים בוכים מהתרגשות. ראיתי הורים שבוכים ללא הרף ומביטים על ילדיהם באהבה ובדמע. ראיתי בני משפחה, אחים ואחיות, שמחבקים את ילדיהם הקטנים ובוכים בהתרגשות. ראיתי גם צעירים בשנות העשרים או יותר שבוכים את בכי חייהם, בכי שמרעיד את הנשמה. לא , זה לא היה בסרט של השואה או של איזו רעידת אדמה. גם לא בחתונה של ילד או בהתרחשות של נס גדול. זה היה בסרטון קטן של איזו תכנית שנתנה במה מוזיקלית לצעירים, לא זוכר את שם התכנית, אולי 'כוכב נולד'. ראיתי ילד קטן וחמוד שובה לב, בן שמונה בסך הכל, ניגש לרמקול מול אלפי ילדים ונערים, ושר שיר יפה ומרגש. לא הבנתי מילה, בגלל שזה היה באנגלית. אבל הורדתי דמעות כמו מים. הילד שר, והילדים כולם הרימו ידיים ונענעו לאט ימינה ושמאלה, כמו ליוו אותו בחום. או מיי גאש. זה היה כמו בגן עדן.

ואז ראיתי את ההורים שבוכים ומחבקים את הילד שרץ אל חיקם אחרי מחיאות הכפים שאיימו לבקוע את הגג מעוצמת הרעש. והוא קרן מאושר, הילד, וכל האחים, האחיות, הדודים, האחיינים והחברים... איזה דבר, איזה דבר. אני כבר ידעתי בליבי: הילד הזה קיבל את העתיד שלו עכשיו בידיים, הוא קיבל את האמונה בעתיד שלו, בכישרון שלו, ביכולת הביטוי להמיית נפשו. להופיע, לשיר, לפעול ולהיות. הוא קיבל את החיים שלו ליד. נתנו לו את ההזדמנות. וכמה שהוא חיכה וציפה לכך, כמה שהוא חלם ורצה ודמיין ושאף, כמה שהוא התכונן וניסה ועבר אימונים מפרכים ולא הפסיק לדמיין את הרגע הזה. והנה זה קרה והוא קיבל את האישור. הרגע היפה הגיע והתגלה האור שלו.

ואז התחלתי לחשוב משהו: מה היה כשאני הייתי ילד? האם אני קיבלתי הזדמנות? לא מדבר על ללמוד, אלא לבטא את הכישרונות האחרים שלי, את החלומות האחרים שהיו לי, חוץ מהחלום שהיה לי להיות תלמיד חכם גדול וירא שמים. תמיד חלמתי לשיר לפני רבים, לכתוב שירים, לנגן על כלי נגינה... חלמתי גם שאני רוצה לצייר. אני נזכר באיזה סיפור: כשהייתי ילד, למדנו ב'מתמידים', מסגרת לימודית מחוץ לסדרי בית הספר. לכבוד מסיבת חנוכה הם ארגנו ערב שירה יפיפה, ובו הופיעה מקהלה של הילדים שלמדו שם. רוב הילדים שרו במקהלה. לא הייתי שם סולן, בסדר, אבל גם לא שרתי במקהלה בכלל. הייתי בוכה על כך בלילות. רק מי שעבר דבר כזה יכול להבין מה זה. אני חייתי אז מוזיקה ברמה מטורפת, ביום ובלילה. אני נזכר כשהייתי בכיתה ו', בחיידר 'מחנובקא', הרב'ה לימד אותנו את השיר שיצא אז, 'מכניסי רחמים' של חיים בנט, אני רעדתי על הכיסא. חודש שלם פיזמתי ללא הרף את השיר. כשהייתי שומע את השיר 'א נשמה' של משה גולדמן, הייתי בוכה בכי תמרורים. אבל אף אחד לא באמת חשב שצריך להאמין בכישרון השירה והנגינה שלי. הייתי אמור, כביכול, להיות מוכשר רק בלהתפלל הרבה וללמוד הרבה תורה.

אז בתקופה האחרונה נפתחו תכניות כמו 'הקול הבא' או 'קול הנערים'. אבל כמה בחורי ישיבות מצוינות מעזים באמת להשתתף שם? האם יימצא בחור ישיבה חסידי אחד שיעז להציג את עצמו כאחד ששואף לפתוח קריירה כאמן? או שזה עומד לקלקל לו ב'שידוכים', ולכן עד גיל עשרים הוא יצטרך לשחק אותה כאילו הוא רוצה רק ללמוד תורה 12 שעות ביום. איפה היא הבמה לאמנות בציבור שלנו? למה כל ילד בעולם שיש לו חלום להיות אמן, זמר, מנגן, ריקוד, משחק וכדומה, הוא יוכל לממש את עצמו וכל העולם יעזור לו, ההורים, המשפחה, החברים, ומאות אירועי תרבות ואמנות למיניהם שמעודדים את היצירה והכישרון, את המימוש העצמי ואת הגשמת החלום, ורק אצלנו במגזר החרדי הבחור צריך להילחם ולהסתיר את חלומותיו האמתיים ולהיות במשחק תמידי מול החברה?

האם אכן נולדו כולם רק בשביל ללמוד כל היום ולא להגשים את החלומות האחרים הנוספים? האם אכן נבראו כל הכישרונות הגדולים שיש למאות ואלפי צעירים משלנו, בשביל להיקבר חיים? למה אנחנו לא נותנים את הצ'אנס לילדים שלנו? למה בחור שבסך הכל מנסה להיות מה שהוא באמת, הופך להיות בחור סוג ב'? האין זו שערורייה? האין זה לחסום את נביעת הנשמה שרוצה להתבטא? אין לי ספק, בחור או ילד שיש לו כשרון מסוים והוא לא מגשים אותו, לא באמת יכול להגיע לאיזון פנימי ולבריאותו הנפשית עד שהוא יממש את כל החלום שלו עד הסוף. אני זוכר שכשלמדתי בישיבה וקניתי יום אחד גיטרה, התחלתי לנגן, ובאותו יום הפכתי לבחור מרדן ושונה, גיטריסט. איך זה שבישיבות לא מעודדים כל בחור לממש את כל החלומות שלו עד הסוף? האין אנו עושים עוולה נוראית עם הצעירים שלנו? האין אנו חוסמים להם ברגש קר את הנפש, את החלום, את התשוקה הבוערת, להיות, לחיות, ליצור ולממש?

אני נזכר בסיפור נוסף: למדתי בישיבה באיזו תקופה עם חברותא, בחור עדין נפש ומתמיד. גם היה מוכשר ומשכיל כזה. יום אחד הוא מוציא לי אחרי הלימוד בהיכל הישיבה תמונה שהוא צייר את דיוקנו של הרבי מבעלזא הקודם זצוק"ל. בטעות יצא לי כזה מין שריקה גדולה של הפתעה בתוך ההיכל. הבחור באמת היה מוכשר בטירוף. אמן ציור, אבל לא סתם. משהו ברמה גבוהה. אני מתחיל לדבר על הגאונות שלו והוא מסתכל עלי בעיניים פתוחות ובוהות. ואז הוא אומר לי: "תקשיב, זו פעם ראשונה מכל השנים בישיבה שמישהו מחמיא לי על הציורים(!). תמיד זה הפוך. אומרים לי - צא מהשטויות, זה ביטול תורה וביטול זמן". אני שואל אתכם, אנשים יקרים, האם דבר כזה, לבטל כשרון של בן אדם באמתלא של ביטול תורה, לא נקרא להרוס נפש יקרה בידיים? הוא סך הכל למד הרבה, התפלל בכוונה, רק נתן זמן גם לכשרון שנבע ודחף אתו מבפנים, ואתם לא באמת יכולים לדעת מה זו האש הבוערת של הילד האמן שמשתוקק לממש את חלומו. הוא פשוט לא בריא, חסר איזון נפשי, עד שהוא לא מממש את שאיפתו. הוא לא יכול לישון בלילות, לא יכול להתרכז בעבודה הרוחנית, לא יכול לעשות שום דבר בריכוז מלא, עד שהוא לא מממש באמת את מה שהוא רוצה כל כך עמוק בליבו להיות.

יש לי חלום: אני חולם על פרויקט שיעזור להרבה מהצעירים לממש את חלומותיהם. אולי צריך להוביל פרויקט כזה עם מגמה לעידוד הצעירים לביטוי כישרונות ואמנות. יוזמה שתיתן במה למאות כישרונות צעירים להופיע, לשיר, לנגן, להלחין וליצור. בדיוק כמו שישנן הופעות בחנוכה ובחול המועד של זמרים גדולים, אפשר גם לכנס אלפי בני נוער לאולמות גדולים ולתת שם במה לאמנים צעירים לעלות על הבמה עם גיטרה ולהציע את השירים שיש להם. שירים שהם כתבו והלחינו או מישהו אחר. אני בטוח שישנם מאות צעירים שיש להם כישרונות אדירים ויכלו להיות אמנים גדולים, אם רק היו נותנים להם את הצ'אנס. אם רק היו נותנים להם את ההזדמנות ומישהו היה מאמין בהם. אני מדמיין הופעה לחמש אלף בני נוער, ופתאום קוראים בקול איזה שם של בחור, יענקי ווייסברוטנר מישיבת בעלזא, או שמא חזון נחום. אני רואה בדמיוני בחור חסידי עם פנים עדינות, עולה עם גיטרה ביד, מרים יד לתזמורת המורכבת מתופים, גיטרות חשמליות וקצת כלי נשיפה, ו..בום, פוצח בשיר יחד עם מוזיקה מטורפת שמשלהבת את הקהל ומוציאה מהם שריקות ומחיאות כפיים. מה אתם אומרים? אלפי בני נוער שצורחים בהתלהבות: יענקי, יענקי, יענקי... והוא, מאושר עלי אדמות, יורד מהבמה קורן כמו השכינה ויודע: הבאתי את חלום חיי להגשמה.

מה אתם אומרים? זה ענק. יש בכך צורך אדיר וגדול ביותר. אנחנו כבר לא יכולים לא לתת לנוער שום דבר. הדור שלנו מתאפיין בתרבות עשירה ופורחת, במוזיקה, בשירה, במשחק, ובריקוד. הצורך באלטרנטיבה של תרבות יהודית וחסידית היא אדירה. אנחנו ישנים בעמידה. צריך להתחיל להביא אלטרנטיבה. אני אולי חוזר על כך ברבים ממאמריי, אבל זהו הפתרון האמיתי לדור. אנחנו עוסקים בעיקר במלחמה מול הרוע שבתרבות הכללית ואנחנו שוכחים שהמענה הנכון הוא לתת משהו אחר, משהו יהודי, משהו לנשמה. במקום להילחם בסימפטומים, תבריאו את זה מבפנים. הגיעה שעתה של התרבות והאמנות גם בעולם החרדי והחסידי. שמעתי פעם מאחד האדמורי"ם הגדולים בירושלים בשיחה אישית איזה משפט בסגנון: 'החברה שלנו היא חברה מאוד מבוססת אך מאוד שוחקת'. יצרנו חומות גבוהות ויפות אך שכחנו שבתוך החומות צריך לבנות עיר שלמה ובריאה ולא רק להתמקד בחומות כל הזמן, אם הם מספיק גבוהות וחזקות או לא. הגיע הזמן לבנות משהו בפנים. הגיעה שעתה של האמנות והיצירה. הגיעה שעתה של נפש הדור הצעיר. להבריא, לחיות, להתפתח, לפרוץ החוצה בשיא עוזו וכשרונו, בשיא כוחו ויופיו.

הבעש"ט זי"ע אמר פעם: "חור בגוף (אי שמירה על בריאות הגוף) זהו חור בנשמה". ושמעתי פעם מאחד מאדמור"י לעלוב שהוסיף: "ואני אומר, חור בנפש זהו גם כן חור בנשמה". רק עם גוף בריא ונפש בריאה, נוכל לפתח גם נשמה בריאה ודור בריא ושלם, השומר את תורתו ויהדותו מתוך שלוות הנפש ושמחת חיים שוקקה. הגיעה שעתה של הבראת נפש האומה. הבראה מבפנים ובניית חיי נפש ורוח מלאים ותוססים. הגיעה שעתכם, דור צעיר ואמיץ. הגיעה שעתכם לחיות, להיות, להתבטא וליצור. להקרין את יופייכם וכשרונכם על האומה כולה. הגיעה שעתכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!