גם הבוקר: איך להציב לילדים שלנו גבול?

כשמלאו לבתי הגדולה שלוש שנים תמימות, יצאנו לגינה וחילקנו לנשים ולטף שנכחו בה את שאריות העוגה הענקית.

"נו", הפטירה מרים, מורה דגולה, אור וסמל לנשות השכונה וישראל, "היא כבר ממש הגיעה לגיל חינוך!"

"לא מדויק, חינוך זה מגיל שש", חלקה עליה מיכל וליקקה את הקרם הוורדרד שדבק לה לקצה הזרת.
"לדעתי", אמרה אחרת, "חינוך זה מהרגע שהם נולדים".

משום מה המשפט היה נשמע מדעי ומדויק לחלוטין. השתתקנו, וכל אחת הרהרה על החינוך שהיא מעניקה לילדיה.

לחנך פירושו ליצור מסגרות, להציב גבולות ברורים המבהירים מה מותר ומה אסור ולתת הכוונה מגיל צעיר מאוד. החינוך תורם לביטחונו האישי של הילד ומפתח אדם יציב היודע את אשר לפניו - דבר הבסיסי שהוא ערובה לאושר ולאיכות חיים.

קטנצ'יק, גבול לפניך - "כמו בכל נושא בהורות, גם באשר להצבת גבולות אין נוסחה אחת נכונה לכולם. אנחנו שונים זה מזה בצורך שלנו בגבולות וביכולת שלנו להתעקש עליהם, וגם הטמפרמנט של ילדינו שונה", אומרת אסנת כהן, מנחה ויועצת משפחתית. "לכל הורה סדרי עדיפויות משלו, והגבולות הם בהתאם לכך. הורה מסוים מתעקש בתחום מסוים ובאחר לא, והורה אחר מתעקש בכל תחום ומשלם מחיר רגשי כבד.

"ילדינו נולדים (כמונו) עם דחפים שונים. הדחף שהכי קשה לשאת (גם לנו וגם לסובבים אותנו) הוא הדחף התוקפני", מסבירה כרמלה טרבלסי, גננת בכירה ויועצת. "כאשר מתעורר דחף כזה בילד שעדיין לא למד כיצד לשלוט בו, הוא מתמלא חרדה מפני התעצמות התוקפנות עד כדי הריסת כל חלקה טובה. הדרך היחידה להרגיע ולמתן את הדחפים התוקפניים היא להראות לילד שיש מי שחזק ממנו, שדואג לו ולא מאפשר לדחפיו להשתלט. במילים אחרות: להציב גבולות".

"כשאנו שמים גבולות לילדינו, אנו גם יוצרים הבחנה בינינו לבינם", מוסיפה כהן. "הורינו נהגו לומר: 'יש דברים שמותרים לגדולים ואסורים לקטנים'. משמע, אנחנו לא אחד. נשמע מעליב? לא בהכרח. בחוויה של הילד זה מרגיע. כי אם אבא ואימא גדולים יותר, חכמים ומנוסים יותר וחזקים יותר, הם גם מסוגלים לשמור עלי. נוסף על כך, גבולות, כאשר הם ברורים, עוזרים לנו לנבא מה עומד לקרות ולמה לצפות, והרי לכולנו קל יותר כשאנחנו יודעים זאת מראש. כמו כן, כאשר נוצרת ההפרדה בין הילד וההורים בעקבות הצבת הגבולות, הוא מתחיל לפתח את עצמאותו".
אנשי מקצוע שונים מסכימים שקיים צורך של הילד בגבולות, אך נבדלים זה מזה בדעתם מתי כדאי להתחיל. כשתינוק בן חודשיים 'רוצה רק על הידיים' - האם זה פינוק? האם לא הגיעה העת להציב לו גבולות? שאלה קשה, והתשובה גם כן.

- איך מציבים גבולות לילד בן חודשיים?

"יש מקום ליצור מסגרת ברורה לתינוק ולנו מהיום שהוא נולד!" משיבה אסנת בנחרצות ומסבירה: "ארגון סדר היום צריך להתחשב בצורכי התינוק, אך גם בצורכי המשפחה. זוגות רבים, במיוחד כאשר נולד ילדם הראשון, עסוקים וטרודים כל כך בטיפול בו, שהם שוכחים שלפני כן היו להם הרגלים ועיסוקים משלהם. מובן שהשחיקה במצב כזה גדולה, וגם הפגיעה בזוגיות לא מאחרת לבוא. גם מבחינה חינוכית זהו מסר שגוי לילד, שכן אנו משדרים לו שתמיד נתאים את עצמנו אליו, ואין לנו דרישות ממנו - והרי לנו ההפך מהצבת גבולות.

אם ננסה להיות מעשיים יותר, נאמר שבלית ברֵרה אנו נקום להאכילו ולהחליף לו כל שלוש שעות (התחשבות בצרכיו), אך לא נדליק אור או מוזיקה ולא נגיש לו משחקים באמצע הלילה כדי שיבין שזה זמן לישון (התחשבות בצרכינו). כשהוא או היא יגדלו מעט, נגדיר היכן אסור לגעת, למשוך, לטפס וכולי. אבל, אם נישאר רק בהגדרות, הפעוט ילמד מהר מאוד שאנחנו לא רציניים. הורים רבים מתישים את עצמם בהסברים אין סופיים וחווים תסכול בכל פעם מחדש כאשר הילד 'לא מבין'. אכן, זהו תפקידו - לא להבין. אבל אם הוא לא מבין, סימן שלא הבהרנו דברים בצורה ברורה מספיק. לכן, אם לדוגמה אמרנו פעמיים ושלוש (לכל היותר!) לא לדפוק את המשחק החדש ברצפה מחשש שיישבר, והילד ממשיך - אנחנו צריכים לקחת ממנו את המשחק ולשים למעלה, בטווח ראייתו (שלא ישכח מה הוא מפסיד). כך אנו מציבים גבול ברור (בכל פעם שתקלקל, אני אאלץ להרחיק את זה ממך). משמעות הדבר היא, שאני ההורה אעזור לך לא לתת לדחפים התוקפניים שלך להשתלט.
"אצל פעוטות המשימה קשה פחות היות שניתן להסיח את דעתם די בקלות. ('תראה איזה פרפר יש פה!') זאת ללא ספק רמאות קלה, אך דרכה הילד למד שאפשר להסתדר גם בלי לקבל עכשיו את מה שהוא רוצה (דחיית סיפוקים)".

הורים שאינם מחנכים כך את ילדיהם פוגעים ביכולת של ילדיהם להסתדר בחיים, ובעצם נכשלים בתפקידם כהורים. (דמיינו לעצמכם ילד מפונק שלא הורגל בגבולות או בדחיית סיפוקים, מגיע למקום עבודה ורוצה את המשכורת עכשיו, לפני שעבד!)

תפקיד הילדים - להתעקש: "הצבת גבולות היא משימה לא פשוטה", אומרת טרבלסי, "והורים רבים חוששים שאם יתעקשו יאבדו את אהבת ילדיהם. אולם ההפך הוא הנכון, ואין חכם כבעל ניסיון. הילדים מתנגדים בהתחלה לעקשנותנו (זכרו, זה תפקידם), אך מרגע שהוכחנו שאיננו מוותרים (משמע, אנו חזקים יותר) הם מודים לנו - באים להתרפק, אומרים 'אימא, אני אוהב אותך' או פשוט מחייכים.

"נוסף על כך, אם לא נתמודד כשהם קטנים, המשימה תהיה קשה בהרבה כשהם יגדלו, וגם הכעסים שלנו והעונשים שנשית עליהם בלית בררה יהיו גדולים יותר. אם נשקיע כשהם פעוטים, לכשיגדלו הם כבר יהיו מורגלים לעובדה שיש לנו סמכות (וגם אפשר לסמוך עלינו), והם מקשיבים לנו ומצייתים לנו כי הדבר שומר עליהם. במקרה כזה, בדיקת הגבולות שלהם (שמתרחשת בכל גיל, אך ביתר שאת בגיל ההתבגרות) תהיה בדרך כלל קיצונית פחות".

לעתים, מחוסר ידע כיצד להציב גבולות בצורה נכונה, הורה עלול להשתמש בדרך שאינה משיגה תוצאות. אלו יכולות להיות מכות, או צעקות, או ביקורת או הזנחה. (הזנחה היא אדישות מכוונת מתוך מחשבה מעוותת שחוסר היחס יגרור הבנה של הפעוט שהתנהגותו אינה ראויה.)

אולם הורה שלא למד ואין לו מיומנות של הצבת גבולות, ועל כן משתמש בדרכים הללו, מחריף את הבעיה, משום שההתנהגויות הללו לא רק שאינן יעילות, אלא מדרדרות את המצב מאוד.

על שום כך, יש ללמוד כיצד להציב גבולות באופן נכון על ידי אהבה, ושהסמכותיות הנכספת לא תהיה עוינת חלילה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!