בתה נהרגה והיא נאלצה להישאר בארץ רחוקה - רגע של תודה למטפלת זרה

הרפואה התקדמה, תוחלת החיים עלתה אך לא תמיד בהלימה עם איכות חיים. יותר ויותר קשישים זוכים להגיע לגיל מופלג אך לא תמיד בגוף בריא ובעצמאות הרצויה.

קשישים סיעודיים המתקשים בתפקודי היום יום, קשישים הלוקים במחלות הזיכרון זקוקים לעזרה צמודה 24 שעות ביממה, לא תמיד בית אבות הוא פיתרון מתאים ורצוי. עם כל מטלות האינסוף של דור הביניים הדואג לעבודה, בית, ילדים ולעיתים גם נכדים רכים, נשאלת השאלה מי יקיים הלכה למעשה את הפסוק הידוע מהמקורות "אל תשליכני לעת זקנה"?

כך יוצא שלעתים קרובות אנו נזקקים להם – לעובדים הזרים שיעשו את העבודה היומיומית לזקננו יקירינו, יום יום שעה אחר שעה. לא תמיד קל איתם מכל מיני בחינות: הלכתיות (כשרות המטבח, בישול, שבת וכו'), שפה, פערי תרבות. אך עדיין הם אלו שעושים מה שאנחנו לא יכולים לעשות בשביל אלו שמסרו נפש על גידול משפחתנו.

מי הם בכלל אלו שדואגים לסבא/ סבתא סבא/תא רבא/תא? האם עצרנו לרגע לשאול מה גורם להם לעזוב בית ומשפחה וללכת לארץ לא להם, לצורך עבודה קשה כל כך פיזית ונפשית?

רעב, מצוקה כלכלית קשה, חוסר תקווה להתקדם בארצם שלהם, גורמים להם לעזוב את יקירי נפשם ולבוא לארץ זרה. בדרך כלל המשכורת שלהם מפרנסת ומקיימת לפחות משפחת אחת גדולה אם לא יותר, הזקוקה לכך נואשות.

האם אנו עוצרים לרגע לחשוב על הגעגועים שלהם? על הקושי הפיזי והרגשי שלהם? האם אנו עוצרים לרגע לתהות על הסיפור האישי העצוב של כל אחד/ת שגרם לו/ה לבוא לסעוד את האהובים עלינו?
לכל אחד יש סיפור. אחד הסיפורים הקשים ביותר שקרו לאחרונה הוא סיפורה של מרי. מרי יחסית מבוגרת, היא בשנות ה 40 פלוס והיא מפרנסת בעל, ילדים ונכדים התלויים בכסף הזה נואשות. לפני כשלושה שבועות בעוד היא אמורה לסיים מילוי מקום לקשישה שהעובדת הקבועה שלה יצאה לחופשה השנתית בארץ מולדתה, בתקווה שסוף סוף תקבל מקום עבודה קבוע, היא מקבלת את שיחת הטלפון הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

את השלווה היומית השקטה של מרכז היום קוטעות זעקות שבר נוראיות. קשה להבין מבין פרצי המילים את שאירע. חברותיה, מטפלות זרות של קשישים אחרים, רצות אליה, לחבק, לנסות להבין מה אירע. ברגע כזה היא היתה מסוגלת לדבר רק בשפת האם שלה ורק הן יכלו לאט לאט לתרגם ולספר כי קיבלה שיחת טלפון מבעלה המספר לה בלב שבור כי בתם שעבדה במטע חקלאי, טיפסה על עץ לצורך הקטיף, נפלה ומתה במקום, בהותירה אחריה בעל צעיר ושני ילדים יתומים קטנים.
בת הקשישה שהוזעקה למקום, הבינה את כאבה ורצתה מיד לעזור לה בכל הדרוש לחזור לחו"ל ללוויה ולבני משפחתה הכואבים. אך למרבה הטרגיות, למרות שכל רצונה היה להיות בעת ההיא עם משפחתה, היא נאלצה להתעלות מעל הצורך האישי שלה ולהישאר בארץ. היא ידעה שאם תעזוב כעת כשאין לה ויזה קבועה היא כבר לא תוכל לחזור ארצה, הרשויות יאלצו אותה להישאר בניכר ואז מה יהיה על פרנסת משפחתה?

כואבת ודואבת היא ניסתה ככל יכולתה לטפל בקשישה כקודם אך היה זה מאמץ גדול מדי בשבילה. משפחת הקשישה חמלה עליה, עזרה לה לאתר קרובה שגם גרה ועובדת בארץ, הביאה אותה אליה וארגנה שתגור איתה ותתאושש עד לקבלת עבודה חדשה מהסוכנות, בעת שהמשפחה לקחה על עצמה בימים שנותרו לטפל בסבתא רבתא בתורנות עד שתגיע המטפלת הקבועה.

האם אנו יהודים מלשון הודיה, יודעים לעצור רגע ולהודות לאלה שמקיימים את זקנינו ביום יום? האם אנו שנאמר עלינו רחמנים בני רחמנים, יודעים לחמול ולרחם על אלו שדואגים ליקירינו? האם אנו צאצאיו של אברהם אבינו איש החסד יודעים לגמול חסד עם אלו שעושים מה שאנו לא מסוגלים לעשות לדור שהקים וגידל את משפחתנו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!