"היום אין אווירה של אלול"

יש ב' גישות בנפשות בימים אלו,
יש ששש ושמח לקראת הימים הנוראים,
ויש שמעיק לו, זה שמעיק לו יש לו נטיה של 'שרירות' בלב,
המצפון מעיק לו, הוא נכנס לבית האסורים, שא"י לעשות כרצונו.
ויש אחרים ששמחים. הגיעו ימים של גן עדן התחתון, שאפשר לצאת מהרפש
--- אחד מגדולי הדורות סיפר על מנקה שהיה מנקה את העיר,
ושאלוהו מה הרוויח הרי למחרת הכול יתלכלך שוב,
והשיב בפקחות שכדאי לנקות יום יום, שאם לא כן יצטבר לכלוך שכבר לא יוכלו לנקות.
זהו עבודת ניקוי שהאדם צריך לעשות בנפשו בכל יום ויום,
ובפרט בארבעים יום
[מתוך 'עיני-ישראל', שערי-מועד]

מה אברך צריך לעשות באלול, מה בחור ישיבה ומה אדם עובד - מה שנקרא 'בעל-בית'?
"ומה צריך קטן לעשות באלול?"
קטן לא יודע מה זה אלול...
"וגדול יודע? בן-ישיבה יודע?...".
אדרבה. אז מה לעשות?
"האווירה שנקרא אלול שייצר ר' ישראל, זה כבר פרח לו".
בכל זאת בישיבות מרגישים...
"כן. הרבה מסייע לזה מה שהזמן התחיל מחדש. אלול, ביחד עם הזמן החדש, אז יש מה לדבר. אבל האווירה של אלול לא קיים".
מה עושים שיחזור המצב של אלול?
"צריך אווירה. אם אין אווירה אז אין כלום".
איך יוצרים אוירה של אלול כמו פעם?
"ר' ישראל (סלנטר) ידע איך. וזה לקח לו שלושים וארבעים שנה לייסד את זה. עכשיו, לפי המצב... כל דבר חדש מעניין... טכנולוגיה... זה מושך את העיניים ואת הלב. זה אלול? זה תופס אותך, זה משליך אותך מכל העניין".
אז מה עושים?
"אני לא יודע".
איזה פתרון הרב מציע לשואליו?
"את האברכים שלי אני אומר להם: תדעו שאם אתם רוצים לראות לחיות כגדול, אתם צריכים לראות שאתם תחיו במסגרת שלכם דווקא. תעשו מסגרת, ובתוכה החיים! ומחוץ לזה – זה לא".
כמו הרמב"ם של 'מדבריות' (שעל האדם להתרחק למדבר בשל חברה המזיקה)?
"כן, אבל ר' חיים אמר פעם שהיום אין מציאות של 'מדבריות', רק סוגרים את הדלת על החוץ!".
וזה יעזור?
"אולי".
פעם שאלתי את הרב וולבה...
"נו, מה הוא אמר על אלול?"
ראיתי אותו 'עולה' לרב [מרדכי] צוקרמן [זצ"ל] להתייעץ אתו באלול. שאלתיו: לאדם בן תשעים יש מה 'לעבוד' באלול? וענה לי: "כן. בהחלט". שאלתי: אז מה אמר לכם הרב צוקרמן? ואת זה סירב לומר... לאדם גדול יש מה לעבוד באלול? מבחינתו יש הבדל בין אלול לכל השנה?
"מסתמא כן. אתה מדבר על התקופה שלנו, כן?"
כן.
"ראית פעם ראש ישיבה באלול שמסתובב בבית המדרש בפנים רציניים ומשנן לעצמו בשקט פרק ב'מסילת-ישרים'? אני לא ראיתי...".
איזה ספר מוסר צריך ללמוד?
"מוסר עוזר רק בזמן שאדם מרגיש שייכות אל הספר. שהעניין מושך אותו. אם אין לו משיכה והרגשת טעם, זה לא מועיל שום דבר".
אבל איזה ספר מוסר כדאי ללמוד?
"אין דבר כזה. (אין ספר מסוים בדווקא). אם זה מושך, זה בסדר. אם לא מושך, זה כלום. אין הספר קובע, המשיכה קובעת".
הרב אומר שיחות באלול?
"כן. בוודאי".
שיחות שונות מכל השנה?
"כן".
למה? כי צריכים לעשות תשובה?
"כי זה רציני. עוד קצת נעמוד למשפט".
ומה אני צריך לעשות בגלל המשפט הזה?
"לחפש איך לזכות".

השטחיות גורמת למכשולים

לפני כחצי שנה נשאלתי אם ביכולתי לנסוע לקרית-ספר, כדי להביא משם את רבי ישראל אלי' ויינטרויב לירושלים, לשמש כ'סנדק'. ראיתי זאת כזכות ונעתרתי על אתר. כל צעד מצעדיו, כל בקשה ואף שתיקה, היו עבורי לימוד. הוא דאג לטלית-ותפילין שלא יישכחו ב'סנדקאות' הקודמת, ולא נח מדאגתו עד שמיששם בידו. כיצד המתין לזוגתו והתעניין אם לא קשה עליה הדרך, ועוד דברים שרשמתי אז. לא הסרתי מבט ממנו; ידעתי שיש אלפים רבים הרואים בו מלאך אלוקים וחרדים למוצא פיו; שמעתי שחשובי מרביצי המוסר מתאבקים בעפר רגליו.

הבחנתי כבר אז בסלידתו מה'חיצוניות'. דיברנו על ספרו ואמרתי ששמעתי הספד שנשא על רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, ונראה לי שדבריו, בהספד כמו בספרו, עמוקים לאדם הממוצע. הוא ענה בלחש: "כי לוקחים את השטח החיצוני". השטחיות, הוסיף בהמשך, גורמת לכל המכשולים!
אז שב ממסעו למען 'לב-לאחים' באמריקה, מסע שהדהד בכל אמריקה היהודית, מסע שעלה לו בתעצומות לא לו. במוסף-שבת-קודש ב'יתד' הובא ה'שמוע'ס' שנשא מול אלפי משחריו בלייקווד. אמרתי: קראתי את המאמר ולא ירדתי לפשרו, הוא כמו 'קבלה'. הוא ענה בלחש: "היום אומרים 'קבלה' על כל דבר שלא מבינים"...

ולמה נעתרתם לטרוח כל-כך?

"אגיד לך את האמת... אני לא עושה מספיק... אני יושב בבית ולומד... לא נושא בעול עם הציבור... באו ואמרו לי שני דברים: האחד, שהציבור באמריקה ממתין לביקור שלי, אני הרי אמריקאי, והשני, שיש רישום ילדים למוסדות תורניים לשנה הבאה, ונרשמו שמונה אלף ילדים, וצריך בסיס כספי, וחשבתי בלבי: שמונה אלף ילדים על החשבון שלי"...

הוא לא קורא עיתונים ומסתמא לא רק בשל היותו קצר רואי. זה לא סותר את העובדה שהוא ער לכל הנעשה, כולל ל'טומל' של המוני חסידיו. "הצילומים שעשו לי... כשהגעתי לשדה-התעופה שם וכאן... תמיד כשאני בכסא גלגלים... חשבו בטח שמגיע איזה חיגר לחוץ לארץ"...

ולפי שהיה זה ערב תחילת זמן קיץ, ולפי שהיה בני עמי ברכב, שאלתי: מה צריך לעשות בחור שמתחיל את הזמן, כדי להצליח? הוא השיב: "להיכנס לזמן ברגל ימין". שאלתי: ואיך נכנסים ברגל ימין? והשיב: "יש לי סגולה לזה [הוא פונה לבחור]: אולי הבן ישמע, הספר 'מעלות התורה', להגיד בפה מלא מה שכתוב שם, חמש-עשרה דקות הראשונות של ה'סדר', כך יום יום, ותגיד בפה שהאוזניים ישמעו מה שהפה מדבר, תראה נפקא-מיניה ממש, תנסה".

דיברנו על מוסר ['פעם למדו מוסר, היום יושבים בסדר מוסר'], ועל עיון ובקיאות ['ללמוד מה שמרגיש שנמשך לזה יותר'], על לימודיו בצעירותו ['בזמנים שלי כמעט לא היו ראשי-ישיבות. באמריקה הספקתי ללמוד אצל הרב הוטנר, הוא היה הרבי שלי'. בספר שיחותיו, 'עיני ישראל', שני מאמרי-הספד על רבי יצחק הוטנר זצ"ל, וכך כתב שם: "...שאין בידינו להעריך רום ערכו שהיה עמוק ונסתר, ואפילו מקורביו ואנשי סביבו מרחוק ראוהו ולא הכירוהו באמת, אבל מפני שהייתי אחד מבני חבורת תלמידיו חוששני מאוד מלפטור בלי כלום". ובהספד נוסף כתב "ואיך יעיד הננס על הענק"].

ועוד דובר על עלותו לארץ-ישראל ['החברותא שלי חפצה נפשו ללכת לארץ-ישראל, ואני הלכתי אחריו'], על השתקעותו בבני-ברק ['הגעתי לירושלים, עיר גדולה עם תעמולה גדולה. חשבתי שבירושלים לא אזכה לעלות בלימוד. אלך לאיזו פינה שקטה. ובאתי לבני-ברק. רחוב רשב"ם היה אז שני בתים וחול'] ועל גדולי ישראל, כמו רבי אלי' לאפיאן זצוק"ל ורבי חיים קמיל זצוק"ל שהיו כמותו קצרי רואי ['צריך לשמוח, שלא רואים את העולם הטיפשי'].

כשהגענו לירושלים, רשמתי לעצמי את עיקרי דבריו. כבר-אז חיכיתי למנחם-אב כדי להיכנס למעונו בתפילה כי ישיב לי אודות 'אלול', לזכות את הרבים.

הגה"צ רבי ישראל אלי' ויינטרויב שליט"א, שרבבות מוכנים להישבע שהוא מל"ו צדיקים שעליהם נשען הדור, מתנסח בקצירת-האומר אולם בעומק רב. דבריו צריכים לימוד. לעיתים ישיב בחריפות, לרוב בחיוך. הוא לא קורא תיגר על לימוד המוסר בזמננו ועל היכולת להתחבר למוסר – או לאלול – אלא קורא תיגר על השטחיות ועל המחשבה שאפשר להתחבר למוסר – או לאלול – בנקל.
זו עבודה---

והיא מחייבת היפך השטחיות והיפך החיצוניות, והיא לא תצלח אלא מתוך שקיעה והתמסרות. כפי שהוא עצמו יעץ לבחור, כאמור, "שהאוזניים ישמעו מה שהפה מדבר". לא לשבת בסדר מוסר, רועם קולו של הצדיק בלחש, אלא ללמוד מוסר!

בלי 'לפגוש' את הקב"ה

ובכל תחומי החיים מרגיש כך,
ב"ה הוא מסודר בפרנסה, קצת יתירה, לא נורא, לרפואה יש קופ"ח וכו',
זה לא כך, זה הורס הכול, וזה קובר את האדם חי ממש
--- האדם בונה במה לעצמו, מרגיש שהוא כולו ברשות עצמו,
ומכאן הכניסה והפתח לחטא,
וכל הנפילות של האדם נובע מזה, דאם הוא בעלים יכול לחטוא


למה למעשה אין פחד הדין?
"כשאתה הולך בחוץ, כאן, אתה רואה שיש בניינים, יש בני אדם מסתובבים בעולם שלא שלהם, על כל אחד מהדברים שאתה רואה, אתה לא מביט לעומק... על הדבר ההוא יש הרגשה שזה עולמו של הקב"ה? העולם כמנהגו נוהג. זה [וועלט] העולם. ממילא, אם זה העולם אז ['מעפילט-נישט דער ריבונו-של-עוילם'] לא מרגישים את הריבונו-של-עולם".
אז חסר באמונה?
"לא באמונה, חסר בחוש".
לא מאמינים שראש השנה זה יום המשפט שקובע?
"מאמינים, אבל זה לא מוחש. המוחש הוא שעולם כמנהגו נוהג. כשם שחייתי אתמול, אני מוכרח להתקיים היום גם כן".
וכל הצרות שיש והאסונות...
"כאן יש ערבי מחבל, כאן יש ערבי מתאבד, והכול מתורץ".
לי זה לא יקרה...
"לא שזה לא יקרה לי, אלא שהכול מתורץ!".
בתחילת הפיגועים זעק מורנו רבי שמשון-דוד פינקוס זצ"ל: היה פיגוע נורא בקו 16, ואדם אומר לעצמו: 'לי אין בעיה, אני נוסע בקו 15, זה לא נוגע אליי'...
"כן, אין הכי נמי. זה הלך המחשבה של האדם. אם אני רואה ומוצא לפי דעתי את הביאור במה שאני רואה – אז אני יכול להסתדר עם זה ולא 'לפגוש' את הקב"ה. הבעיה הוא רק אם לא יכולים לחשבן אודות מה שנעשה בעולם - אז האדם נהיה רציני, הוא מבין שזה בעיה שלו, ממילא הוא מתחיל לחפש. אבל שום אחד כמעט לא חושב על כל מה שקורה בעולם שזה הוא עסק שלו".

[במאמר-מוסגר: לא בכדי הזכרתי את הגה"צ רבי שמשון-דוד פינקוס זצ"ל, אלא לפי שנפשם קשורה, או כפי שאמר לי ר' ישראל-אלי': "הוא היה תלמיד מובהק שלי". עוד אמר לי: "הוא הרי היה מיוחד בכול. היו בו כל המעלות". גם ב'קבלה' – אמרתי-שאלתי, והוא השיב: "כן"]

אז איך מגדילים את ה'הרגש'?
"תלך לבעלי מוסר של היום, תשאל להם, ותצא אולי עם תשובה".
צריך להתפלל להיות בעל 'הרגש'? אולי צריך, כמו ספר תורה שבהיכל, מזל...
"לא מזל. אם זה לא מוחש... אדם חי באווירה אחרת. ואותו אווירה לא מחייבת את כל הרצינות הזו".

ב'הייליגע וילנא' זה לא היה

אחד הפחים שנופלים בהם, זה היאוש, שעדיף לא 'לקבל',
הרי אנו לא עומדים בקבלות, אם כן עדיף לא לקבל.
אך אין זה כן, יש בהגר"א ז"ל באדר"א ז"ל פ' ראה
'ראה אנוכי נותן לפניכם היום', מהו 'היום',
זהו אחד מהחסדים שאפילו נפל בחטא ונתלכלך בבוץ
הקב"ה נותן לו מחדש כח של בחירה, 'היום',
מה שארבעים ראש-השנה עבר עליו ולא הצליח זה לא סיבה,
יש כל יום ועל ראש-השנה כוח וסייעתא לבחירה חדשה

בחור שלא נמצא במצב טוב, ולא מסתדר עם ה'אלול', שיתייאש?
"יש בעיות וקשיים לכל אחד. בחור שצריך להתמודד עם אווירת ה'אלול', כמו שאומרים, ולא מצליח, צריך לומר לו, עכשיו תמשיך, תלך נורמל, אולי בשנה הבאה, שתתבגר עוד שנה, יהיה יותר טוב. אבל לשבר בחור זה לא עצה".
שורש הבעיה, לשיטתכם, זה הטכנולוגיה והעולם-הזה?
"הטכנולוגיה פשוט כבש את הלבבות ואת הראש. מסתכלים על כל מה שיש בחוץ. זה חדש, זה מעניין. אביי ורבא זה לא חדש! אבל הטכנולוגיה"...
יש הרי סגולה של 'בשפתיים דולקות'!
"זה קל? אני נותן לך עכשיו 'שערי תשובה', נראה אם תצליח ללמוד ב'שפתיים דולקות'...".
אז למי כתבו את זה?
"מתי זה נכתב? לפני מאה שנים?"
כן.
"לפני מאה שנה היה העולם כמו בן עלייה, לא כמו היום, שזה ממש כמו קטלא-קניא בעלמא".
אנו כחמורים...
"לא הייתי נותן סטירה כזו לציבור, להגיד שאנו חמורים---".
עכ"פ הם כמלאכים...
"---אבל למעשה זה רחוק מאתנו, צריך להתאמץ".
את העיתון קוראים אלפי איש. מה ראוי שנזעק בשער: רבותי, אלול! תיבהלו, תיכנסו לבית-מדרש... להוריד את המפריעים? להוריד מהעולם הזה?
"ניסית פעם?"
להוריד מהעולם הזה?
"כן".
לפי מדרגתי...
"והצלחת?"
קצת. מקבלים יותר רגש.
"אז תנסה עוד פעם...".
ובכל-זאת – מה העצה?
"אני לא יודע. באמת אני לא יודע. כשהייתי בחור צעיר, היה עדיין באמריקה אווירה. ממש אווירה. בישיבה שלמדתי, היינו 15 בחורים, האווירה של אלול היה אלול. ממש לא היה משהו אחר. היה הרגשה שבאמת באלול מתחולל דברים בחיים שלך, והכול תלוי בראש-השנה. לא היה מציאות אחרת. עבדנו מוסר [טאקע] באמת כמו שר' ישראל סלנטר אומר, בשפתיים דולקות".

אצל 'הגאון' יש התייחסות מיוחדת לאלול?
"לא".
למה?
"כי אין מועד באלול".
אז מי חידש את זה?
"ר' ישראל! לפני ר' ישראל... ב'הייליגע וילנא'... לא היה אלול. זהו חידושו של ר' ישראל".
למה הוא חידש? כי הדור התמעט ויותר זקוק לזה?
"ייתכן".
תמיד ידענו שאלול זה משהו אחר. האריז"ל מדבר על 'אני לדודי', אומרים 'לדוד ה' אורי', במשנה-ברורה כתוב על אלול [בסי' תקפ"א: 'כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה'], תוקעים בשופר...
"נו-נו... אבל זה עדיין לא מחייב מצב של הרצינות של ר' ישראל".
והלוא יש סייעתא-דשמיא וקרבה מיוחדת לקב"ה באלול...
"'גוט', אבל לפתח את המעלה הזו ולעשות ממנו מוחש בחיים, זה היה ר' ישראל".

אני הרי לא בשמיים

סרנו למעונו בערב-שבת-קודש 'חזון', יומיים לפני 'תשעה-באב', ארבעה ימים קודם לנסיעתו המתוכננת לוילנא, לציונו של 'הגאון'. הוא היה חלש מאוד. מיד כשיצאנו אץ ל'לדרמן' להתפלל מנחה. את צעדיו עשה באיטיות. הבטנו בהליכתו – כמו שרף. אין לו בעולם-הזה מאומה. על-כל-פנים לא יכולנו שלא לשאול על המסע שכל-כך דובר עליו.

הרב יהיה בשבוע הבא בע"ה ב'ציון' של 'הגאון'...
"אני מקווה".
זה לא ברור?
"לא. אני לא יודע אם מן השמיים ייתנו לי...".
הרב מתרגש לקראת הנסיעה? זה משהו מיוחד?
"אולי כן, אולי לא".
'אולי-כן-אולי-לא' שהרב מתרגש, אבל שזה משהו מיוחד בוודאי כן...
"איך אדע, ואני לא בשמיים".
אנחנו יכולים לכתוב 'קוויטל' לרב...
"תתפללו. טוב תפילת החולה על עצמו מתפילת אחרים".
לפני שלושה חודשים הרב אמר על חולה שהרופאים אמרו לו דברים חמורים, שהבל הבל, ולא יהיה לזה זכר, והוא בריא. ובאמת בבדיקות נוספות אמרו הרופאים שהם טעו.
"מסתמא אחר-כך הלכו ל'ר' חיים' והוא נתן ברכה...".
ובכל-זאת, אפשר לתת 'קוויטל' לרב לקראת הנסיעה לוילנא?
"על-כל-פנים, תכתוב את השם על פתק ותיתן לרבנית שלי".

שלהבת י-ה

מיד כשנכנסתי לביתו, אחר שהציגוני בפניו, סיפרתי לו על ה'קבלה' שיש לי מהגאון רבי חנוך העניך קרלנשטיין זצ"ל, שהיה מיחידי סגולה, ומי שסוגית וסגולת זיכוי הרבים בערה כשלהבת בעצמותיו, לזעוק מעל עמודי העיתון:

אלול!

לגזול את החנית מיד המצרי, להשתמש בכלי הלכאורה-לא-כשר – 'עיתון'! – ככלי לעורר. דווקא בעיתון, אמר לי אז 'ר'-חנוך', גם אם זה דבר של 'לא מלכתחילה', גם אם זה לא מקובל... הזכרתי שלפני שנתיים קיבלנו מושגים אלוליים מהותיים מהמשגיח הגה"צ רבי דב יפה שליט"א, ודבריו עוררו הדים רחבים וגבוהים.

"נו", תמה 'ר'-ישראל-אלי-ויינטרויב', "אז תעשה עוד הפעם עמו"...

הוא לא בנקל התרצה, והשיב כפי שהיה משיב לכל שוחר מוסר שניגש לשאלו. ברי לי שאינו מכיר את מפת העיתונות, וממילא ברור שאין כאן שום 'ראיון' ולא 'שיחה' ולא 'הכשר' ולא 'הכרה'. אבל יש כאן 'רק' תשובה לעבריינים...

ומענה לשון מבעל מופת הדומה למלאך, למי שמבקש להיענות למעין-צוואת 'ר' חנוך' לעשות מהעיתון משהו מועיל, ולו פעם אחת בשנה:

באלול---

סתרו יושר, עצתו אמונה

מסרתי מאמר זה לכמה תלמידי-חכמים, וביניהם מרביצי-מוסר ותלמידיו. שיניתי מה שהורו לי יודעי משנתו, ונתבקשתי להוסיף שיש לקרוא את התשובות כמה פעמים, לא בשטחיות.
כולו-נסתר; דברו דעת-תורה, תורה-צרופה, סתרי-תורה---

ולדעת – אמרו עוד – שדבריו הם מעט המחזיק את המרובה, ולעיתים הם מסתירים הרבה.

הכתבה פורסמה בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!