שוק חפשי או יד מכוונת

אחת הסכנות הרוחניות הגדולות הניצבות בפנינו, אם לא הגדולה שבהן, היא גם אחד המאפיינים המובהקים של העתיד, ואם תמצי לומר ההווה: האינטרנט.

מחד, לא ניתן לדמיין משק בית, בעוד כמה שנים, ללא אינטרנט. כפי שהדברים מתקדמים כיום בצעדי ענק, הרי שכבר כיום מתרבים והולכים השירותים הציבוריים המתייעלים באמצעות שירות אינטרנטי. דומה כי בעוד שנים לא רבות, מי שלא ישתמש בשירותי האינטרנט, לא יוכל להפקיד כסף בבנק או לשלם חשבונות חשמל וטלפון.

ברור לכל מתבונן כי הסביבה כבר עברה לתקשורת ממוחשבת, ומתקדמת בצעדי ענק לקראת צמצום, עד חיסול, התקשורת הישנה. מי שלא יתקשר בדרך זו, אחת דינו לחיות על כוכב נפרד.

ישנם כאלו, אולי, שרוצים אכן באפשרות השניה. אם זה העולם, הם אומרים, אזי עדיף עולם נפרד. יתכן מאוד שהם צודקים. השאלה, כמובן, האם זה ריאלי. התשובה די ברורה. על אפשרות כזו רשאי לחשוב רק מי שאין לו קו טלפון בבית.

אך מה עם הסכנה?

אנו שומעים על נסיונות נואשים לעצור את יום המחר וגם קצת את יום האתמול. דווקא אותם שכן משתמשים ברשת, יודעים היטב מדוע. הבעיות ברורות, השאלות קשות - ותשובות אין.

בתקופה האחרונה נושבות רוחות של הערכות מעשית יותר. מאוחר. מאוחר מאוד. האם לא מאוחר מידי? תלוי במידה רבה בדרכי הפעולה שינקטו ובלקיחה בחשבון של הצרכים והרצונות של הצרכן החרדי, תוך שמירה על התנהלות שלא תקומם את הצרכן, עד שישליך מעליו את עול חיפוש הפתרון.

המודל המצטייר כעת הוא העתקת מודל הטלפונים הסלולריים: מינימום שירות, לפי החלטות ועדת רבנים, תוך קריאות קודש מגובות בחתימת גדולי הדור, ליישם אחת לאחת את החלטות הוועדה.

חסרונות השיטה ידועים. כולנו מכירים את מחזיקי שני המכשירים, אחד למען ישמעו והשני למען יראו. האם לא זו התוצאה הצפויה גם במודל של חבילת אינטרנט אולטימטיבית ריקה כמעט מכל תוכן?

ברצוני לנסות להציע מודל אחר. דומה שהוא עשוי להיות יעיל יותר. גם מודל זה מועתק מדרך התנהלות של שירותי דת הנהוגים במחוזותינו, ואף שירותים ותיקים יותר, יעילים יותר ורחבים הרבה יותר - מודל שירותי הכשרות.

מעולם לא ישבה ועדת רבנים ציבורית מטעם גדולי הדור, לקבוע על מוצר פלוני אם כשר הוא לאכילה או טרף. עד היום לא פורסמה מודעה האומרת כי מי שאוכל מוצרים ללא פיקוח הוועדה לא יוכל לשלוח את ילדיו למוסד חינוכי בתוך הקהילה.

שירותי הכשרות פתוחים לתחרות שוק חפשי. כל מי שחפץ בכך יכול להקים גוף כשרות, קהילתי או פרטי, ולשווק את מוצריו. הצלחתו תלויה באימון שהוא מצליח לרכוש מהציבור, בשמירה על דרישות ההלכה מחד, ועל רמת המוצרים – על-ידי התקשרות עם מפעלים מצליחים – מאידך.

מי שאינו עומד בדרישות, מוצא עצמו כלא יעיל. כך עדים אנו למגוון רחב של כשרויות, ברמות כשרות שונות, ובאיכות ופריסה של מוצרים לפי הצלחת המערכת וביקוש הציבור.

מדוע לא יועתק מודל זה גם לתחומי כשרות הטכנולוגיה? הלא את הבעיה אין צורך להסביר. הציבור מודע היטב לסכנה, וחפץ בפתרונה לא פחות ממפרסמי המודעות, שרבים מהם אינם מכירים את הסכנה בגודלה האמיתי. מה שנדרש הוא רק לספק שירותי פתרון.

בתחום הסלולר אכן נוסה המודל הזה בתחילת הדרך. קמו כמה מסלולים כשרים בכל מיני רמות, היו קשרים כשרים ומסלולי קהילה שאף קיבלו חותמת של גדולי הוראה. אם הדרך הזו היתה מתפתחת לממדים הנדרשים, לא היינו נאלצים להגיע להתנהלות הבעייתית של השנתיים האחרונות. ניתן פשוט לנפק מוצרים כשרים ולהציעם לציבור: עם sms ללא תוכן סלולרי; ללא sms אבל עם משחקים; ללא משחקים ובלי מחשבון; וכן הלאה לפי הביקוש. מדוע צריך לקבוע נורמה אחידה ולדרוש ממי שאינו מעוניין בה ליישר קו? האם יש חובה הלכתית כזו? מדוע, אם כן, היא אינה מיושמת בתחום המזון?

כך יכולה להיות תפארת עסקני האינטרנט הכשר. כולנו מודעים היטב לבעיה ומשוועים לפתרון. יקומו אנשי טכנולוגית מחשבים, יקימו חוות אינטרנט כשרות בכל הרמות, ישווקו חבילות מחבילות שונות, יציגום בפני רב מוכר ומוסמך שיתן חותמת הכשר למוצר, ומובטח להם שגם בקרב מי שאינם שומרי מצוות באופן מלא או בכלל, יהיה ביקוש למוצר.

יתרון נוסף יש למודל זה ודווקא ועדת הרבנים תהנה ממנו: מסתבר מאוד שהוועדה חווה את הדילמה של 'אוי לי מיצרי או לי מיוצרי'. אם יאסרו יותר מידי, נמצאו רבים נמנעים מפתרון ולו חלקי, עיין ערך sms. אך אם יתירו יותר מידי, נמצאו נושאים באחריות לתכנים שאין ברצונם להכשירם. הבחירה בדרך כלל היא על-פי מאמר חז"ל, 'הלעיטהו לרשע וימות'. אנו נדאג לצרכן הישר, המוכן להקריב כל נוחיות בכדי למלא אחר ההוראות בשלמותן. מי שמשום כך יצא מחוץ לגדר, הוא בעוונו ישא ואנו את נפשנו הצלנו.

מודל הכשרות שהוצע, פותר את הדילמה הזו. אין אחריות ישירה על ועדת רבנים אחת לכל תוכן שיותר לכתחילה או בדיעבד. תפקידה המרכזי של הוועדה הוא ליצור אווירה של צורך במתן הכשר לחבילות אינטרנט, ובמקביל פיתוח שוק שישאב לתוכו את היצרנים – אנשי המחשבים.

מכאן ואילך פרטי הפרטים נתונים בידי כל רב המקובל על צאן מרעיתו. ירצה יצמצם, ירצה ירחיב. הכל לפי הכרותו את קהילתו או את דורשי שירותיו. אין הכרח להפסיד רבים רבים בשביל ציבור מסוים. יחולק הציבור לרבדיו ולרמת דרישותיו ונמצאו הכל נשכרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!