דוד שלמה צדק

"א-ל-ו-ל".

שאגתו של 'המשגיח' בהיכל הישיבה עודה באוזן, מהדהדת בעוצמתה. היא חודרת ללב כל פעם מחדש, מדי שנה בשנה, רגע לפני שאוגוסט מתחלף בספטמבר.

אלול, חודש הרחמים והסליחות.

חודש לחשבון הנפש. ואין נוקב מאשר חשבון נפש בשעת פטירתו של אדם מן העולם.

באלול תשס"ו, יותר מתמיד, קל לי לערוך חשבון נפש. זו שנה - שנה בדיוק – ליום בו עלו בתי-הכנסת של גוש-קטיף בלהבות השנאה של בני-דודנו הישמעאלים, ואני מקבל את הטלפון הגרוע מכל: הטלפון המבשר על פטירתו של שלמה פרידמן ז"ל, מוותיקי הגוש.

בשבילי, "הדוד שלמה".

חומצה על החולצה



נכון, הוא גר בגני טל ובהמשך עבר לנווה דקלים. אבל לפני כן הוא גר בימית, והרבה-הרבה לפני כן הוא היה במחנות ההשמדה בגרמניה, שם איבד את בני משפחתו.

שלמה עבר הרבה בחיים, ולא אמר נואש. הוא הצליח להשתקם, לבנות משפחה לתפארת, בנות ובנים מצוינים, רובם אנשי מעלה אדומים. המפורסמים שבהם, שניים הם: ינקי, עסקן ציוני-דתי ממולח – שתשמעו לי, עוד יהיה שר במפד"ל – ורפי, שיעדיף כמו תמיד להישאר מאחורי הקלעים. בטח הוא יהיה מנכ"ל המשרד.

זו כבר הפעם השלישית שמגרשים את דוד שלמה. והפעם, הפעם הוא לקח את זה קשה, קשה מאד. מיום שעזבו הוא ורעייתו את נווה דקלים, הוא חלה ומצבו הידרדר והידרדר.

עד השבת האחרונה, אז הוא שבק חיים.

הזיכרונות לוקחים אותי שנה אחורה, לא נותנים לי מנוח. בימים האחרונים לחיי הגוש, התארחתי בביתו שבנווה דקלים. הגעתי לשם כנושא תעודת עיתונאי, לא כאחיין. והתנהגתי בצורה אדישה, אפילו קצת מתריסה.

רעייתו, דודה טובה שתחיה, והילדים, העדיפו לא לדבר על זה, אבל בארוחת הבוקר של היום האחרון בגוש, הם הדליפו בטעות שמאז הגיע הצו הראשון של מנהלת סל"ע הדוד חלה במחלה. אז הם עוד לא ידעו שהיא 'המחלה' האיומה.

והמשכתי להתריס, כי הייתי בטראנס הזה. כששאלו אותי לפשר הדבר, הוצאתי מהמזוודה את חולצת הראלף-לורן המשובצת והצבעתי: "הנה, שפכו עליי חומצה, ממש כאילו קוראים לי אריק שרון. זה הם שמשניאים את עצמם עלינו".

בשירות ראובן אדלר


מאותה סיבה, בדיעבד, גם נהניתי משתיקתה באותם ימים של אותה מפלגה, שאת הגימ"ל שלה שמתי בקלפי.

לא זו אף זו: כעת אני מרשה לעצמי להתוודות בפני אנשי קטיף וקוראי 'בחדרי חרדים' כי הייתה גם 'נקמה' קטנה בגין אותה חומצה, שאותותיה לא סרו גם לאחר שלושה ביקורים במכבסה.

בכל אחת מהכתבות שפרסמתי ב'בקהילה' בנושא מתנחלים, השתמשתי במונחים חריפים: מתיישבים הפכו ל'מתנחלים', ימנים הם 'ימנים קיצוניים', והתנתקות היא התנתקות – לא גירוש חלילה, לא עקירה, אפילו לא פינוי. כך, בעדינות, התנתקות.

גם את הקרוואנים העלובים בניצן, אחרי שביקרתי בהם, תיארתי כקראווילות, ממש כאילו אני עובד בשירותיו של ראובן אדלר.

ועכשיו אני כאן כדי להתנצל.

כי אין חוכמות. כל עוד זה לא נוגע בבשרך, כל עוד זה לא פולש אל חלקת הבית הפרטית, המשפחתית, שלך – אתה אדיש.

אם אתה לא קולט שהגירוש הזה, שהעקירה הזו הייתה גרועה עד שיכולה הייתה לעקור איש בריא מן החיים ולקחת אותו אל חלקת המתים – סימן שאתה פשוט עדיין לא יכול לקלוט.

שום דבר לא יעזור. אם נרצה או לא נרצה לא נוכל להתנתק מזה, גם לא שנה ושנתיים אחרי, וגם לא כשאריק שרון, שגרם למותו של הדוד שלמה, שוכב גוסס במיטתו.

כבעלי אמונה נוכל להתעודד רק בעובדה אחת; שלפני שנתיים, בראש השנה, בורא עולם החליט: השנה אנחנו מפנים 1,850 משפחות יקרות מ-24 יישובים פורחים ברצועת עזה.

וביום הרת העולם האחרון, תשס"ו, זה היה אותו אחד שהחליט שהדוד שלמה ילך לעולם שכולו טוב.

מה שבטוח, משם כבר לא יגרשו אותו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!