מעזה וחזרה

מאז שחזרתי מעזה והכתבה על ביקורי שם התפרסמה בעיתון 'משפחה' - ולאחר מכן קיבלה תהודה נרחבת בכלי תקשורת אחרים, כולל 'חדשות ערוץ 2' - אני נשאל שוב ושוב, האם אני מתאבד או משוגע? מה מניע אותי לשים נפשי בכפי ולחדור (זו הפעם השנייה, למי שזוכר) לתוך גוב האריות הזה, קן השרצים מלא המחבלים, בירת הטרור של המזרח התיכון – עזה.

כלל היסוד המלווה אותי בכל שנות פעילותי העיתונאית, ובעיקר בחמש השנים שבהן העיתון 'משפחה' הוא הבית שלי - שזכותו של הציבור החרדי, אותו אני משרת, לקבל עיתונות מקצועית ומקורית. לא עיתונות של 'העתק הדבק'. עיתונות מקצועית היא זו המביאה לקוראיה את הסיפורים הכי נדירים מהמקומות הכי הזויים.

לשמחתי, הנהלת העיתון נותנת גיבוי מלא ומוחלט לרוב שיגיונותיי בתחום הזה - והתוצאה מרתקת. אוכל לומר שאני עובד עתה על אתגרים נוספים, שבעתיד, כך אני מקווה בעזרת ה', יוכלו הקוראים של העיתון ועם ישראל כולו ליהנות מהם. אבל לא כאן המקום לפרטם.

באשר לעצם הסיכון. כמובן שזה לא פשוט, שהרי אם כל אחד יכול היה להיכנס לעזה, זה לא היה סיפור עיתונאי. אולם כשמוסלמי לוקח אחריות אישית על אורח, הרי שהאורח בטוח במחיצתו עד לעזיבתו את השטח. כך בביקורי הראשון, אז הייתי אורחם של שר האסירים הפלסטיני הישאם עבדול ראזק וגם של ראש השב"כ הפלסטיני ראשיד אבו שביכ. בביקור ההוא, בו לא התחפשתי, אובטחתי על-ידי הביטחון המסכל במהלך כל הסיור, ולא חשתי אף לא רגע אחד של פחד.

בביקור הנוכחי הייתי אורחו של בכיר בחמאס – אימאד פלוג'י. בכתבה ב'משפחה' הוא לא מוזכר, מאחר והוא ביקש שלא להזכיר את שמו. אך מאחר ובכתבה בערוץ 2 השם שלו כבר פורסם, שוב אין טעם להסתיר את שמו עוד. פלוג'י ביקש ממני להתחפש. "יש אנשים רעים אצלנו והם עלולים לחטוף אותך", נימק.

המטרה הרשמית של הביקור היה סיור בעזה, תחת שלטון החמאס. פלוג'י ביקש להראות לי, ובאמצעותי לציבור החרדי, כיצד חיים בעזה כשהעולם מחרים את הרשות ולאנשים אין מה לאכול. המטרה שלי הייתה להגיע בסופו של דבר לגוש קטיף החרבה, ולראות מה עלה בגורלה.

אלא שפלוג'י שנטל אחריות על חיי לא הסכים לכך בשום פנים ואופן. "קיבלתי אותך חי וכך אני רוצה להחזיר אותך", אמר לי מספר פעמים במהלך הסיור. כשראה את אכזבתי הרבה, החליט לארגן לי סיור "שלא היה לשום עיתונאי", וביקש מריאד סולטן, עוזרו, לקחת אותי לאתרי השיגור של הקסאמים על ישראל.

במהלך הסיור הזה שבו הראו לי אנשי החמאס מהיכן הם משגרים קסאמים לעבר ישראל, צבטתי את עצמי מספר פעמים, כדי להיווכח ההיה זה או חלמתי חלום. הם ידעו היטב מי אני ומהיכן, באיזה עיתון אני עובד וגם היכן אני גר. התחפושת נועדה להסתיר אותי מעיני הציבור. לא מעיניהם. ובכל זאת הם סיירו איתי שם כאילו הייתי אורח רשמי בסיור במפעל ליצור מוצרי מזון.

את חוויותי תיארתי בכתבה שהתפרסמה ב'משפחה'. קודם כל, עזה נעשתה דתית הרבה יותר בחיצוניותה. רבים שם המירו את הלבוש המערבי בלבוש ערבי מסורתי, ג'לביות וכאפיות. גם הסרטים המופיעים בכרזות המזמינות את התושבים לבוא ולראות, הם סרטים דתיים והרבה בן לאדן והטאליבאן.

במישור הכלכלי, עזה היא עיר בהתמוטטות. באמת אין להם מה לאכול. אין לעירייה כסף להשקיע בניקיון וגם לא בתיקון צנרת שהתפוצצה. ועזה נראית בהתאם. גם סוחרים, שפעם היו עשירים, הפכו לפתע לעניים, כי אין להם למי להציע את הסחורה. לא ריחמתי עליהם אפילו פעם אחת. סוף סוף, הם בחרו לעצמם ממשלת טרור. מה הם ציפו שיקרה לאחר מכן? אמרתי להם זאת במהלך הסיור.

איך אתה נפגש כך עם רוצחים, שאלו אותי שוב ושוב חברים ביישוב, חברים למקצוע וסתם קוראים. התשובה פשוטה – קודם כל אני עיתונאי הפועל כעיתונאי. כיוון שכך, אני מנותק לגמרי ממה שאני חושב באופן פרטי. גם רופא בבית חולים יטפל במחבלים, כי זו חובתו המקצועית, גם אם הוא גר ביצהר. יש לי גם סקרנות עיתונאית. תרצו, תקראו לזה יצר הרע. הפלסטינים, החמאס, עזה ושאר ערי הטרור הם החומרים שמולם אני עובד. יכול להיות שלאחר מכן, אני בא הביתה, שותה כוס קפה אחרון שלפני השינה ולפני שאני קורא קריאת שמע ועולה על יצועי אני אומר לעצמי: "ואללה, נפגשתי היום עם האויב הייתי חונק אותם בשתי ידי הם הרי מטרידים ומרעישים את היישובים שלנו". אבל את זה אני אומר רק אחרי שעשיתי את שליחותי. אחרי שהבאתי אל בתיהם של קוראי את התמונות והקולות מהעבר השני של הגבול. נתתי להם תמורה למחיר שהם משלמים עבור העיתון שהם קונים והם ראויים לתמורה הזאת.

זאת תמצית האידאולוגיה העומדת מאחורי סיורים כאלה שהיו ועוד יהיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!