בית לא שורפים

עם יד על הלב ועל הבטן. כמה הייתם נותנים, קוראינו המיוסרים, כדי להימלט ליומיים-שלושה מהדייסה העכורה והדביקה של הבחירות העומדות בפתח. בלי להתעמק במשמעות הסיסמא "משפחה יהודית גדולה", בלי לשמוע על תחקירים נוספים נגד אולמרט ולהתפלא מדוע הם לא משפיעים על הסקרים, ובלי פילפולים האם תכנסנה המפלגות החרדיות לקואליציה גם בלי החזר הקיצוץ בקצבאות הילדים. סתם לשבת באיזה מקום שקט, רחוק-רחוק מקרקורי הצפרדעים של הביצה הפוליטית, ולהאזין בשלווה סטואית להמית הגלים העושים רצון קונם, כפי שצוו ביום השלישי לבריאת העולם.

התענוג הנדיר הזה כמעט שהיה השבוע נחלתם של מאות מטובי עסקניו של הציבור החרדי בארץ הקודש. שיחק להם מזלם של חברי איגוד הת"תים וימי הוועידה השנתית שלהם נפלו בדיוק בפרוס ימי הדין של מערכת הבחירות. האמת היא שאם יש אנשים שהפרס הזה מגיע להם ביושר הם אלה שהתכנסו בראשית השבוע במלון ידוע המשקיף על האגם בו נמצאת בארה של מרים. יהודים טובים מצולקי קרבות תקציב, מוכי רשם העמותות, ונפגעי כל גזירה וגזירה שנחתה במחנינו בשנים האחרונות. הביטו בשערותיו המאפירות של מנהל הת"ת שלכם (אם תצליחו להבחין בהם מבעד לשמשות המיני-ואן הכהות) ותבינו בדיוק במה ומי המדובר.

מה שמצער הוא שהזוכים עצמם לא ידעו להעריך מהות הזכיה שנפלה בחלקם. מי יכול להרשות לעצמו באמצע החורף ושלושה שבועות לפני בחירות לצאת לפאן על שפת הכינרת. כל התנאים הסביבתיים אפשרו את בועת ההתנתקות הזאת מהזירה ההומיה. המארגנים מצידם, הרב יצחק גולדקנוף והר"ר יעקב ברגר, דאגו שזה מה שיוכל באמת להיות. הרצאות מקצועיות עם בכירים בתחומים שונים, בצד תוכניות קלילות יותר שנועדו להרגיע קצת את הנפשות העמלות (שעה עם הרב אבא טורצקי מנקות לכם את הראש לפחות לשלושה שבועות), ואת שלוות החוף הנפלא כבר הזכרנו.

אבל, מה לעשות שקהל אנ"ש לא מכיר את המושג, שכה מושרש בתרבות הכללית, של בריחה, אפילו זמנית מהמציאות, לצרכי התרגעות. וכך, בין הרצאה ותוכנית, הפכו המסדרונות ופינות המנוחה לזירות דיונים פוליטיים סוערים. כמה שעות מנוחה יקרות נשרפו שם על השאלה האם בכלל ללכת להצביע בבחירות הקרובות, ואם כן? לאיזה מפלגה חרדית? ליהדות התורה או, שומו שמים, לתנועת ש"ס הקדושה.

כדי להבין את עוצמת התמיהה של השאלה השניה, מן הראוי לציין כי תשעים וחמשה אחוז מהנוכחים והמשתתפים בדיונים הם אשכנזים שרגלי אבותיהם ואבות אבותיהם לא דרכו בארץ מזרחית מאז חורבן בית שני ודיכוי מרד בר כוכבא.

אין ספק כי גם לנוכחותם של כמה דמויות פוליטיות ידועות היה חלק בהתלהטות הרוחות. בהיות וימי העיון היו בחסות עיריית ירושלים הגיעו למקום כל המי ומי של הנציגות החרדית בעירייה. ממנהל אגף ועד לראש העירייה בכבודו ובעצמו. מי לשעה-שעתיים ומי ליום-יומיים. כל אחד לפי העומס המוטל עליו ובהתאם לכלל הידוע: איש בחופשתו יחיה.

מי לא היה שם: שמחיוף ואטיאס, מקלב ורוזנשטיין, וכמובן ממלא-מקום ראש העיר הרב יהושע פולק. זה האחרון היה במקום גם לפני שבוע, במסגרת ימי העיון של החינוך העצמאי. נו, טוב. אתם יודעים איזה עול מונח על כתפיו של יו"ר ועדת התכנון והבנייה בעיר הגדולה במדינה. אז תפרגנו קצת ותפסיקו להתקנאות.

מי שחייבת, לדעתינו, לפרגן לפולק על נוכחותו היא הרשימה המאוחדת של יהדות התורה. אף אחד מהח"כים העסוקים באמת במערכת הבחירות לא התפנה לבוא ולדבר בפני קהל שלא צריכים לשכנע אותו להצביע למפלגה המתאימה. את הזמן והאנרגיה שיש להם, הם מקדישים למקומות שצריך לאסוף מהם קולות. עם מנהלי התתי"ם הם מדברים כל השנה, ועוד ידברו לאחר שתסתיים המערכה.

כך לפחות הם חשבו וזו היתה טעות קשה.

לא להאמין לאיזה רמות של כעס וטינה למפלגות החרדיות הגיעו המשתתפים בפרלמנטים המאולתרים שבין הדיונים הרשמיים בכינוס. ולא מדובר בשלושה-ארבעה ממורמרים שניסו לחמם את האווירה. גם לא היו אלו פטפטני המבואות בבתי המדרשות של ירושלים ובני-ברק. באוזנינו שמענו אנשים בעלי צורה, המחזיקים עמדות ניהוליות בכירות במיוחסים שבתלמודי התורה החרדים. אנשים המשתייכים לעמוד השדרה של הציבוריות החרדית, המצהירים חד משמעית, ולא בחדרי חדרים או בשיחות אקראי במסדרונות, אלא קבל עם ועדה, ובנוכחותו הלא מוסתרת של איש תקשורת, שהפעם הם לא הולכים לקלפי. כמובן שאחר-כך הגיעו הטלפונים המוכרים של "נא לא לצטט אותי בשמי. לא צריך צרות". אבל עצם ההעזה לעמוד בפני קהל לא מבוטל ולהצהיר הצהרה שכזאת- היא קפיצת מדרגה שטרם ראינו כמותה.

רשימת הנימוקים היתה מכאן ועד להודעה חדשה. כספים שלא מגיעים, יחס שלדעתם בלתי מתאים, קינות על גזירות וקיצוצים תקציביים. וכל זה לא חדש. את הזמירות האלה משמיע כל מנהל מוסד מיום שנכנס לתפקידו (מוסדות תורניים הם כמו תינוקות. כל הזמן בוכים וגדלים). אבל איזה טינה. איזה כעס כלפי הנציגים. ממש כאילו הם עצמם חתמו על הגזירות והקיצוצים.

אחרים לא היססו לדבר גם על ההרכב המוזר של הרשימה. שני נציגים לחצר אחת, מול מספר מקביל לציבור שאליבא דכולי עלמא מונה לפחות ארבעים אחוזים. מכאן ועד להצהרות תוקפניות בנוסח של "להעניש אותם כדי שפעם אחת ולתמיד ידעו" - הדרך היתה קצרה. עדות אישית של מי שהיה במקום: רבים מהנוכחים עשו כבר בנפשם את הדרך הקצרה והמסוכנת הזאת.

היחיד שעמד בפרץ, ואולי אף גרם לכמה מהכועסים לקבל זוית אחרת של התמונה המורכבת, היה הרב יהושע פולק. למי שהורגל לפגוש אותו מהמהם בו זמנית בשני פלאפונים ומדי פעם מגביה קול מהמזכירה להודיע שהוא נמצא כעת בוועדה, היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל לשמוע אותו נושא דברים יותר מעשר דקות ברציפות ומדבר ברהיטות שלא היתה מביישת גם את מרדכי לביא,למעט הקול הרדיופוני כמובן.

משנתו סדורה. דעתו בהירה, ולכל שאלה, קשה ככל שתהיה, יש לו תשובה שגם אם לא מסכימים איתה, אי-אפשר להתעלם מההגיון הפנימי שלה.

אז ככה. לגבי הרכב הרשימה וההתנהלות מול בעלזא - הדברים ידועים. האופציה שהוצגה להם ללכת לפילוג מול דגל התורה, הסירוב שלהם מצד אחד וחוסר הרצון לשלם את המחיר מצד שני. גם הפקדת המנדט השישי בידי איש גור ולא איש חצר אחרת נועד לשמור את האופציה לחזרתה של בעלזא בקדנציה הבאה. לא משהו שכל קורא שבועונים ממוצע לא ידע, אבל כששומעים את זה בשידור חוזר מפיו של מי שהיה ממש בלב העניינים זה נשמע קצת אחרת.

מי רוצה להיות בדואי


חלק מהדיאלוג בין פולק למנהלים נגע בתחומים פרופר מקצועיים שיהפכו לעניינו של הציבור הרחב רק כאשר יקבלו הודעה על העלאת שכר הלימוד החודשי. מתוך כל הוויכוח המרתק הזה (גם בין מנהלי הת"תים להסביר דברים בק"ן טעמים) תפס את אוזנינו משפט מפתח אחד. דווקא לא מהשנונים שהושמעו שם, אך בעל אמת פנימית שמעניקה משקל אחר לכל הטענות והיבבות: את הבית לא שורפים.

ועל משפט כגון דא נאמר: הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

עם כל הבטן המלאה שיש על התנהלותן של המפלגות החרדיות, התנהלות המסוקרת במדור זה באופן רציף, בלי הנחות ומבצעי סוף עונה, הרי שרק חשיבה המושפעת ממצב המעיים יכולה להביא למסקנה שהמנעות מהליכה לקלפי היא הפתרון לבעייה. איך זעק בקול ניחר אחד המנהלים: חייבים פעם אחת ולתמיד להעניש אותם כדי שפעם הבאה ידעו להתנהג טוב יותר

ואכן, ענישה חינוכית היא חלק ממורשת ישראל סבא, אבל אף מלמד שפוי לא יתן סטירה לילד בעוצמה שתגרום לו לאובדן ההכרה. מקסימום איזה פליק קטן או צביטה. לא משהו שיגרום להתערבות המשטרה ולשלילת רשיון ההוראה.

וזו בדיוק המשמעות של המנעות מטורפת מהצבעה. יום יומיים של תחושת סיפוק שיענקעל או בערל או שמעלר יושבים בבית ולא מקבלים משכורת דשנה, וארבע שנים של התמודדות קיומיות שגזירות תשס"ג היו רק ההצגה המקדימה לקראתה.

אם רוצים להבין, בלי הרבה דיבורים ודוגמאות, את המשמעות של נציגות חרדית מוחלשת בכנסת. כזאת שניתן לוותר עליה בהרכבת הקואליציה העתידית, כדאי לעבור פעם, באחד הטיולים למקומות הקדושים, ברחוב הראשי של טייבה או סכנין. אפילו סמטת מהרש"ל בבני-ברק נראית לעומתם כמו שדרות שאנז אליזה בפריז. איזו הזנחה, איזה לכלוך, ולהיכן נעלמו המדרכות הסלולות שהם נחלתו של הרחוב הנדח ביותר במודיעין עילית. וזה לא רק בגלל הרקבון במערכת השלטון המקומי ובעיות גביית הארנונה. בתחומים אלו המצב בבני-ברק למשל הוא לא טוב בהרבה.

ההבדל הוא שלעיר התורה והחסידות יש פטרונים בכנסת ובעמדות השפעה בקואליציה רבות בשנים. עם כל הקטע הלא נעים של הוועדה הקרואה, הרי שבשורה התחתונה בלי הסיוע המאסיבי של הממשלה היה מזמן צורך לנטוש את העיר, לאחר שקצין הבריאות המחוזי היה מכריז עליה כמקום שהמגורים בו מסכנים את שלום התושבים.

האם מישהו ביקר פעם בעיירות הבדואים וראה כיצד לומדים שם התלמידים. הת"ת המתחיל והמסכן ביותר במגזר החרדי הוא גימנסיה הרצליה (במובן הפיסי) לעומתם. פחונים לוהטים בחרבוני הקיץ. שלוליות חורף החודרות לתוך חדרי הלימודים ושולחנות כתיבה שנלקחו כנראה מהמזבלות הסמוכות. האם מדינת ישראל אוהבת את הבדואים עוד פחות מאשר את החרדים. ממש לא בטוח. כמה וכמה משרי החינוך של העשור האחרון העדיפו בוודאות את הראשונים. ההבדל הוא שלבדואים יש את טאלב אה סאנע ונציגים שיושבים באופוזיציה כדי להלחם על מדינה פלשתינית בשטחים, ולחרדים יש נציגים שכמעט תמיד מצליחים להכנס לקואליציה ולהתיישב ליד הברזים.

על המכנסיים לא מהמרים


זאת ועוד אחרת. אם נחזור לאמרת הכנף של המנהל דלעיל: כדי שפעם הבאה יתנהגו טוב יותר. מי בכלל ערב לנו שהבחירות הבאות יהיו במסגרת שתאפשר לנציגים החרדים לבצע את מקצה השיפורים אותו אנו דורשים. ללא נציגות חרדית חזקה ורלוונטית עלול למנוע גם את האופציה הזאת.

כדאי לזכור שכל השינויים בשיטת הבחירות בעשור האחרונות הונעו מתוך מטרה מוצהרת יחידה: למנוע מהמפלגות החרדיות להגיע לעמדת כח והשפעה. בהתחלה חשבו שהמעבר לשיטת שני הפתקים יפטור את ראש הממשלה המיועד מעונשו של קואליציה עם חרדים. כאשר התברר להם שהתוצאה היתה הפוכה, בלי ניד של עפעף הם חזרו לשיטה הישנה. בכל מדינה נורמלית מחליפים שיטת בחירות רק לאחר אירועים של מלחמת-עולם (גרמניה בשנת 45) או לאחר קריסת קונצפציה אידאולוגית (מזרח אירופה לאחר התמוטטות הקומוניזם או דרום אפריקה בעקבות ביטול האפרטהייד). רק במדינה ששורשיה הדמוקרטיים עמוקים כמו אלה של פטריה לאחר הגשם, מחליפים בתוך עשור בודד שיטת בחירה אחת - פעמיים.

ואם יהיה להם את הכוח והאפשרות הם יעשו זאת גם בפעם השלישית בדיוק למטרה האמורה. לאוריאל רייכמן, שר החינוך המיועד (מנהלי תתי"ם, הכינו את הממחטות. תזדקקו להם כאשר תזכרו בגעגועים בלימור לבנת וחזי שיינלזון) יש תוכניות שכבר יצאו מהמגירה. האחת, בחירה איזורית וחלוקת הארץ לאיזורי בחירה שינטרלו את השפעת הקול החרדי. והאחרת, צנועה וקלה יותר לביצוע. העלאת אחוז החסימה. לא הרבה. רק משניים לחמישה וחסל סדר נציגות חרדית אשכנזית פעילה (מישהו רוצה לעמוד כעני בפתח של אלי ישי ולבקש צירוף לש"ס. תשאלו את נציגי דגל התורה והם יספרו לכם מנסיונם האישי של התקופה האחרונה על החוויה המרנינה).

מבחינה פרלמנטרית זה לא סיפור גדול. כל מי שיש לו קואליציה של שישים ואחד חברי כנסת בלי החרדים יכול לעשות זאת שבוע לאחר כינון הממשלה החדשה.

אז נכון. תמיד בשלב זה של הדברים יקום יהודי שפרקו נאה וכרסו גדולה, ילטף את הזקן בתנועה שמעידה על עמקות המחשבה ויגיד. נו. אז מה. מי בכלל אמר שצריך נציגות חרדית. יש לי גיס בלונדון, מחותן בניו-יורק, ואחיין באנטוורפן, ואני רואה איך שהם מסתדרים יפה מאוד גם בלי נציגים חרדים וכל הכאב ראש שהם עושים.

לאחד כזה אין אפילו טעם לענות. לך תסביר למוח שהתערפל מעשרות שנים של קוגל ירושלמי שהקרובים היקרים שלו נחנקים תחת על העול של עלות הלימודים הפרטיים, ולכן הם עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לעמוד בתשלומים. אלה שלא מצליחים, עולים לארץ (והנה סוד העליה החרדית מארצות-הברית) והמצליחים מביאים הביתה פי שלוש ממשכורת ישראלית ממוצעת. להם גם לא אכפת מזהות המקום בו הם יושבים. אדרבה, זכויותיהם כמיעוטים מעוגנים בחוקי יסוד אמיתיים. לא מרושעים כמו אלה הנחקקים כאן ואשר כל מטרתם היא לקעקע את הזהות היהודית וזכויות החרדים.

אשר על כן המסקנה היא ברורה: בשבועות הקרובים צריך להניח לתחושות הבטן ולהטות לקולות העולים ישירות מתוך הראש. זו השעה להאבק שבבניין הכנסת יסתובבו כמה שיותר נציגים חרדים. את התענוג של מתיחת ביקורת ללא רחמים נשאיר לימים אחרים.

עת זרוק אבנים ועת כנוס אבנים.

עכשיו זו השעה של האלטרנטיבה השנייה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!