טוב שנופלות המסכות

לא ממש ברור מדוע הגיבו אצלנו בתדהמה ובזעם לנוכח הקמתה של ממשלת חמאס. אפשר לחשוב שקודם-לכן היה לנו עסק עם חסידי אומות-העולם. דוברי הממשלה מכריזים שלא יקיימו קשרים עם רשות טרוריסטית. ומה היה לנו עד עכשיו, רשות שוחרת שלום?

אולי הזעם נובע מהעובדה שפתאום הוסרו כל המסכות. הלוא אין באמת הבדל מהותי בין שלטון החמאס לשלטון הפתח. אם החמאס הוא ארגון טרור, אש"ף הוא ארגון-גג של מחבלים וטרוריסטים. מצטטים את אמנת החמאס, השוללת את זכות קיומה של ישראל. למה שוכחים את אמנת אש"ף (שמעולם לא שונתה, חוץ מאיזו הצגה לתקשורת), השוללת באותה מידה את זכות קיומנו? ומהם ראשי-התיבות אש"ף, אם לא ארגון לשחרור פלסטין – כשהכוונה ל'שחרור' ארץ-ישראל כולה מידי העם היהודי?

מה ההבדל?


אין פלא שהציבור מבולבל, כי כבר אי-אפשר למצוא ידיים ורגליים בסבך הסתירות שמונע כל יכולת לנתח דברים בהיגיון. ההצהרה שאין מנהלים משא-ומתן עם ארגון טרור היא הצהרה נכונה והגיונית, אבל שנים הלעיטו את הציבור בתעמולה שדווקא עם האוייב צריכים לדבר.

הסכמי אוסלו נעשו עם ארגון טרור לכל דבר, שלא חדל לרגע מהטרור, גם כשהענקנו לו מעמד בין-לאומי והקמנו בעבורו את הרשות הפלסטינית. ומה אמרו אז, ש'שלום עושים עם אויבים'. אז למה עם החמאס לא?

ברור שטיעון זה הוא דמגוגי. שלום עושים עם אויבים כאשר הם מניחים את נשקם ומוכנים לכרות שלום. לא עושים שלום עם מי שאינו מניח את נשקו ומוסיף להרוג ולרצוח. אבל הפרט הקטן הזה נדחק הצידה בשנים שחלפו מאז הסכמי אוסלו. עשינו 'שלום' כביכול עם רב-המרצחים ערפאת, כשהיה ברור וידוע לכול שהוא מממן ומארגן בדרכים גלויות ונסתרות את כל תעשיית הטרור נגדנו. מדוע אפוא אנחנו נבהלים מרבי-מרצחים הנושאים דגל ירוק?

שנים התנגדו ממשלות ישראל לרעיון המדינה הפלסטינית. רעיון זה פסול מיסודו, שכן ארץ-ישראל היא ארצו של העם היהודי, אבל היה גם טיעון ביטחוני כבד-משקל – מדינה כזאת תהפוך במהרה למדינת-טרור אסלאמית, שתאיים לא רק על ישראל אלא על שלום העולם כולו. אחר-כך נשחקה העמדה הנחרצת הזאת, ומכרו לנו את ה'חזון' (ממש חזון אחרית הימים) של 'שתי מדינות לשני העמים'. אלא שמישהו שכח לציין שהמדינה הפלסטינית אכן תהיה מדינת טרור, בדיוק כפי שהיה ברור לכל בר-דעת. ובכן, החמאס דאג להזכיר לנו שמדינת הטרור כבר כאן.

החזון שלנו

אנחנו קוראים בפרשת השבוע את החזון האמיתי של העם היהודי, הנאחז בארצו ונוחל אט-אט את כל הארץ: "מעט-מעט אגרשנו (את אויבי ישראל) מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ". זה התהליך האמיתי שבו צריך לצעוד העם היהודי – לשחרר בהדרגה עוד ועוד חלקים מארץ-ישראל ולהבהיר לכל העולם שזו ארצנו ונחלתנו, ואין כאן מקום לשאיפות מדיניות של עמים אחרים.

זו הדרך לעצב מציאות ולאלץ את העולם כולו, במאבק נחוש ועקיב, להכיר בה. כך עשינו אחרי מלחמת השחרור, כאשר פרצנו את 'גבולות החלוקה', שחררנו את רמלה ולוד, עכו ואשקלון, והפכנו אותן לחלק בלתי-נפרד מהמדינה היהודית. בשנים האחרונות הידרדרנו לתהליך הפוך, ולמרבה הכאב והצער חוגגים עלינו אויבינו ומאמצים את הפסוק "מעט-מעט אגרשנו", בתקווה לסלקנו מארץ-ישראל כולה.

אולי דווקא הסרת המסכות תעורר אותנו להבין את האיוולת והסכנה האיומה של כל תהליך אוסלו ו'מפת הדרכים'. אולי דווקא עכשיו יתעשת העם ויפיק מעצמו את רצון-החיים, ויחזור לחזון היהודי האמיתי – "ונחלת את הארץ".

המאמר מתפרסם בגיליון 999 של 'שיחת השבוע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!