נאמנות מוחלטת לתורה

שר-החינוך, שנפגש השבוע עם בנות בית-הספר בבית-אל, שאל אותן אם לדעתן יש משהו שהוא מעל החוק. הבנות השיבו בפשטות: התורה. תשובה זו הכעיסה את השר, וכפי שדווח, התפרץ בסערת-נפש: "איזה חינוך קיבלתן?! שהתורה היא מעל החוק?!". השר היה נסער כל-כך עד שפנה, בנוכחות התלמידות, אל ראש מחלקת החינוך בבית-אל, והתריס כלפיו: "איזה חינוך אתם נותנים להן?!".

אנחנו מאוד לא רוצים להסעיר עוד יותר את השר, אבל כדאי שמישהו יספר לו שזה בדיוק החינוך שמקבלים עוד מאות-אלפי תלמידים, המתחנכים במוסדות-חינוך דתיים. כך התחנכו דורות של יהודים במשך כל הדורות, שהתורה היא מערכת הערכים העליונה ביותר, ושום חוק אינו יכול לפגוע אפילו בקוצו של יו"ד בתורה. להפך, חוק שמנוגד לתורה הוא חוק פסול שדינו להתבטל.

קידוש תקנות


מסופר על רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שכאשר נתמנה לרב העיר, הוזמן לרשום תקנה בספר הקהילה, כנהוג. ביקש רבי לוי-יצחק להכניס בספר הקהילה את עשרת הדיברות. על תמיהת ראשי הקהילה השיב: "רואים אנו שאנשים מקדשים את חוקי הקהילה יותר מאשר את חוקי התורה. לכן, אם עשרת הדיברות יהיו רשומים בספר הקהילה, יתייחסו אליהם בהדרת-קודש ויקפידו לקיימם".

אנשים נוטים לקדש חוקים ותקנות מעשי ידי-אדם, כאילו היו תורה מסיני. לא פעם שומעים אדם מזדעק: "זה בניגוד לתקנון!", ומנימת קולו ברור שבעיניו זה פשע חסר-כפרה. ואילו על רמיסת חוקי התורה עשוי אותו אדם להגיב באדישות, ואף לא להבין את סערת-ליבם של המזדעקים על כך.

אין ספק שכל מסגרת אנושית זקוקה לחוקים ולתקנות שמסדירים את כללי ההתנהגות של הפרט והכלל. הקביעה 'דינא דמלכותא דינא' מעניקה לחוק המלכות תוקף הלכתי, משום שזו הדרך שמבטיחה את שלום התושבים ומונעת אנרכייה.

כך כל תנועה, ארגון או קבוצה קובעים תקנון, שיוצר 'כללי משחק', המונעים חיכוכים ושרירות-לב ומאפשרים את ניהולה התקין של המסגרת.

אך אף שחובה לשמור את החוקים והתקנות, צריך לזכור שמדובר בסך-הכול ב'כללי משחק'. אין בהם כשלעצמם שום דבר מקודש. אפשר היה לחוקק חוקים הפוכים, וגם אז הייתה החברה יכולה להתנהל כראוי. אלה חוקים שמבוססים על הסכמה של החברים לפעול על-פיהם, ובמידת הצורך ניתן לשנותם או לבטלם. לכן יש לציית לחוקים ולתקנות, אבל בשום אופן לא לקדשם.

לעומת זאת, חוקי התורה הם ערכים מוחלטים, מקודשים. הם אינם 'כללי משחק'. תוקפם אינו נובע מ'הסכמה לאומית'. הם מחייבים את הכלל והפרט, אם נרצה ואם לאו. הם אינם ניתנים לביטול, לשינוי, לעדכון או לתיקון. הם צווים אלוקיים מוחלטים, שניתנו לנו מאת בורא כל הארץ במעמד הר-סיני.

לא לחדד עימות


מכאן נובע הבדל יסודי בין חוקי המדינה לבין חוקי התורה: בחוקי המדינה, כאשר פרט אינו מקבל חוק כלשהו, הוא עבריין; אך אם הכלל או רובו סבור שחוק מסויים אינו נכון - בידם לשנותו או לבטלו. לעומת זאת, בחוקי התורה, אם ציבור מבקש לעבור על מצווה, החטא חמור פי כמה מפרט שעובר על המצווה, שכן כאן מדובר בציבור שמתנכר לתורת ישראל ולחוקיה.

אם רשויות המדינה יחדדו את הדברים ויביאו את ציבור שומרי המצוות לעימות חזיתי בין חוקי המדינה לבין נאמנותם לתורה, אין ספק שהם יעדיפו למסור את נפשם ולא לעבור על מצוות התורה.

עימות כזה גם יהרוס את המרקם העדין של מערכת היחסים בין יהודים שומרי-מצוות לבין המדינה. על-כן כדאי מאוד להימנע מעימותים אלה, ובמיוחד במציאות המתוחה והטעונה שנוצרה בשנה האחרונה.

המאמר מתפרסם בגיליון 998 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!