למעלה מבינת אנוש

עשרה בטבת מייצג את ראשית חורבן הבית ואת התחלת הגלות והסבל של העם היהודי. את ההמשך כולנו מכירים היטב - חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם-ישראל, גזרות שמד, רדיפות ופוגרומים, ועד לשואה האיומה של יהדות אירופה אך לפני כשישים שנים. ואם חשבנו אחרי השואה למצוא מעט שלווה ונחת, עינינו הרואות שלא זכינו אפילו ליום אחד של שקט, ובכל עת וזמן עלינו להילחם במבקשי נפשנו.

למעשה, אפשר למתוח את נקודת ההתחלה לתקופה קדומה עוד יותר, שעליה מספרת פרשת השבוע - ירידת בני-ישראל למצרים. כאן מתחילה פרשת סבלו של העם היהודי, ומכאן והלאה יהיו קורותיו שזורות בגלויות ובייסורים. והשאלה הגדולה היא, סבל זה – לשם-מה?

ניסיון חסר-טעם


רבים מנסים למצוא תשובות לשאלת השואה. איך אפשר להסביר שואה איומה כזאת, שישה מיליון יהודים, עמו ונחלתו של הקב"ה, מובלים למשרפות כצאן לטבח? איך אפשר להבין את גורלם של מיליון ילדים, תינוקות של בית-רבן, שנרצחו באכזריות במיתות משונות ונוראות?

אבל האמת היא, שהשואה, למרות מפלצתיותה, אינה אלא חוליה אחת בשרשרת סבלו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. יהודים עונו ונהרגו באכזריות ובלא שום טעם והיגיון מימי גלות מצרים ועד ימינו. לא רק את נוראות השואה איננו מבינים, אלא גם את מעשי הרצח והחבלה שפקדו אותנו כאן, בארץ הזאת, מימי הפדאיונים, דרך ילדי מעלות ואביבים, ועד פיצוצי האוטובוסים וההתאבדויות בקניונים בשנים האחרונות.

הניסיון לתת תשובות הגיוניות לשאלות האלה הוא חסר טעם. הוא דומה למאמצים שנעשו כדי להסביר בהיגיון את האנטישמיות. היו שחשבו כי שנאת הגויים ליהודים נובעת מסיבות כאלה ואחרות. הם האמינו, שאם רק ישתנו נסיבות מסויימות, האנטישמיות תיעלם. אך מתברר ששום נסיבות אינן עוקרות את האנטישמיות. דיי לראות את יחסו של העולם לישראל כדי לחוש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות.

שני הדברים הללו אינם ניתנים להסבר הגיוני, כי שניהם כרוכים זה בזה. שנאת הגויים לעם-ישראל היא העילה הטבעית לסבלו, ומכיוון שאיננו מבינים את תכלית הסבל, איננו מבינים גם את טעם השנאה.

סבל שמעורר זעקה


העובדה שאיננו מבינים את הדברים אין פירושה שאין כאן תכלית ומטרה. זו בדיוק הנקודה שבה אנו נדרשים לענווה גדולה מול הקב"ה. בהפטרת התענית אנו קוראים את הפסוקים: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי... כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". זו ההתייחסות הנאותה לסוגיית הסבל והצרות - ענווה עמוקה והכרה פנימית בחוסר יכולתנו להבין את דרכי ה' ואת מחשבותיו.

יתרה מזו: לא זו בלבד שאיננו יכולים להבין את תכלית הסבל והצרות, הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין זאת. הוא רוצה שהגלות, על סבלותיה וצרותיה, תהיה בלתי-מובנת בעליל. היא צריכה לעורר בנו זעקה גדולה, תפילה ותחנונים. על-כן עשה הקב"ה את הגלות בדרך כזאת שבאמת אין ביכולת אנוש להבינה.

ואף-על-פי-כן מאמינים אנו באמונה שלמה, כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר, שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח. כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה מאמינים אנו כי אורה של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולכלל עם-ישראל, עד שתתקיים הנבואה, שאז יאמר עם-ישראל לקב"ה: "אודך ה' כי אנפת בי" - תודה לך ה' על שכעסת עלינו וייסרת אותנו. זו אמונתנו וזו נחמתנו.

מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם ב'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!