היורשים של צמרת 'דגל': פרק שני

ארבעים שנה לבחירות הפנימיות באגודת ישראל ועדיין הסטטוס קוו שומר על עצמו. עלו וירדו, נכנסו ויצאו – ואגודה לעולם עומדת. ראשונה. במרכז. התנועה הוותיקה שפשטה צורה ולבשה צורה, התחדשה ביתר שאת בארץ הקודש והפכה פעמים רבות לשון מאזניים בבית המחוקקים הישראלי.

אחותה הצעירה ממנה בהרבה, שחגגה בימים אלו את כינוס הוועידה השלישית, לאחר חצי יובל שנות הנפת הדגל בעוז, היא דגל התורה. אף היא ידעה בתשמ"ט ימים לא קלים של התחלה, ייסורים של ממש בפיתוחה ושגשוגה, ועומדת כיום בקו אחד עם אחותה הוותיקה בעמידה עקרונית על ערכי היהדות.

לעומתן, מפלגת התנועה הספרדית ש"ס, שהוקמה תחילה ע"י הפטרונים האגודאיים – לעתיד הדגלאים, פרחה והייתה למעיין של חינוך ובית לשקופים התורניים בראשותו – וכיום לאורו – של מנהיג המהפכה ומחוללה, מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. התנועה שעברה – ועדיין עוברת – את הטלטלות הקשות ביותר בבניין הכנסת, עוד לא אמרה את המילה האחרונה.

יעקב ריבלין, עט סופר מהיר, שיחזר במוספי החג האחרונים את מעשי המפלגות בעברן המזהיר, ובכל שבוע בטורו הפוליטי הוא מפרשן את ההוויה המרתקת. הפעם, לשם שינוי, הוא מתמקד בשאלה המסורתית: 'לאן', ובעיקר, 'מי ומי ההולכים?'

קחו את הפרק השני, דגל התורה בבית שמש ובני ברק.

בית עם שמש
אומרים שניסים קורים מקסימום פעמיים, במיוחד בחיים הפוליטיים. אבל גם לכלל הבדוק והמנוסה הזה יש יוצאים מהכלל, והבולט שבהם התרחש בקילומטר השלושים של כביש 38. נגד כל הסיכויים, נגד כל התחזיות, ניצח מועמד חרדי שלוש פעמים במאבק על הראשות בעיר שרוב תושביה הרשומים במרשם האוכלוסין לא רצו אותו. פעם אחת זה קרה בשנת תשס"ח, בשנייה בשנת תשע"ג, בשלישית זה אירע ארבעה חודשים לאחר שהבחירות החוקיות נפסלו בתואנות שונות. וגדול היה הנס השלישי מכל אלה שקדמו לו. מי פילל ומי מילל שקנאי הישוב הישן שהשתכנו בבית שמש והוציאו את שמה הרע למרחקים יגיעו לקלפיות ויכריעו את גורל המערכה.

מאחר ומדובר בעיר המלומדת בניסים אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שגם בבחירות הבאות יתרחש נס נוסף, ולא בקטע של חרדים מול חילונים. הרוב החרדי בעיר מובטח כבר ברגע זה ועד למועד הבחירות העיר תצטרף סופית לרשימת הישובים הנשלטות קטגורית על ידי המפלגות החרדיות. בהתאם לנתוני האכלוס של עיריית בית שמש ותחזיות סיום הבניה ברמות החדשות - פנקס הבוחרים של העיר ימנה כחמשת אלפים משפחות חרדיות שלא היו שם בסיבוב הבחירות האחרון. מה הפלא אפוא שנציג הליכוד בעיר, שלום אדרי, כמעט בכה בביקורו האחרון של שר הפנים אריה דרעי לפי כחודש. זהו, כך אדרי, אנחנו יודעים שהעיר שלכם. תנו רק קצת לחיות כאן. פה מתנ"ס, שם גן משחקים, לא הרבה יותר מזה.

הנס שמישהו מחכה לו שם הוא פילוג בשורות יהדות התורה המקומית. פילוג שימנע מהסיעה המייצגת את הרוב המוחלט של תושבי העיר, בטח בבחירות הבאות, להעמיד ראש עיר מטעמה. בשתי המערכות הראשונות בהן ניצח משה אבוטבול, שלסיעתו יש בקושי שלושה מנדטים במועצה, הוא עמד בראש הגוש החרדי בזכות יכולתו לגייס קולות מעבר לגוש. במערכה האחרונה הוא קיבל את המועמדות לאחר שיהדות התורה אכולת הפילוגים והשנאות העדיפה לראות אותו מנהל את העיר ולא את הקולגה מהסיעה הפנימית היריבה. באגו"י לא רצו מישהו מדגל, בתוככי אגו"י אף אחד לא רצה את השני, בדגל התורה רצו לברוח מהכרעה קשה בין שמואל גרינברג ומשה מונטג. אבוטבול היה אפוא ברירת מחדל הנוחה לכולם.

בבחירות הבאות אבוטבול יזדקק כאמור לנס כדי שהסיטואציה הזאת תחזור. הרוב של יהדות התורה בעיר יהיה כל כך גדול עד שהיא תהפוך ללעג וקלס אם לא תצליח להעמיד מועמד מטעמה. וכרגיל במקומותינו תפרוץ מלחמת עולם: אגו"י שפלגיה בבחירות האחרונות זכו לחמש מאות קול יותר מאשר דגל התורה תדרוש את הבכורה. אם תקבל אותה תפרוץ מיני מלחמה בין שלומי אמונים וגוש החסידויות הגדולות של גור, ויז'ניץ ובעלזא.

מנגד תציג דגל התורה את נתוני האכלוס ברמות החדשות בעיר המעניקים לה רוב מכריע. לפי כל
האינדיקטורים, עד הבחירות הבאות יתאכלסו ברמות כארבעת אלפים משפחות שרובן המכריע, כך טוענים בדגל, שייך למגזר הליטאי. עד עתה טענות מסוג זה לא התקבלו. במישור הארצי דגל היא לפחות חמישים אחוז מהציבור החרדי ויש לה רק שני מנדטים. בירושלים היא רוב ברור ויש לה שלושה מנדטים בעירייה מתוך שמונה. ההבדל הוא ששם מדובר במצב נתון שקשה לשנות אותו. בבית שמש הרשימות החרדיות רצו בנפרד ולא התקבעה עדיין העדיפות האגודאית המוזרה.
אם דגל התורה לא תקבל, כדרכה בעשור האחרון, רגליים קרות, ותלך עד הסוף - יהיה מועמד ראלי מטעמה לראשות העיר החרדית החמישית בגודלה. זהותו של המועמד היא שיחת היום במסדרונות התנועה. הפעם כבר אי אפשר יהיה לחלק את השלל בין גרינברג ומונטג (אחד סגנות ואחד תיק תכנון ובניה), וההכרעה תאלץ את המפסיד לפרוש לביתו ולענייניו הפרטיים.

מי לדעתך ינצח בקרב בין השניים? זו השאלה שהצבנו בפני שלושה חברי ההנהלה הארצית ועוד ששה פעילים נושאי משרות מטעם התנועה. הבטחנו לכולם אנונימיות מוחלטת ונעמוד בה. התשובה הראשונית הייתה כמובן: גדולי ישראל הם שיחליטו. לחצנו קצת יותר ושאלנו: על מי לדעתכם תמליץ ההנהלה בפני מרנן ורבנן. שניים סירבו להשיב. שניים נתנו את הסיכוי המרבי למונטג. חמישה העריכו שהזוכה יהיה גרינברג. בגלל הוותק והניסיון בשירות התנועה, בגלל הקשר ההדוק עם האיש החזק בתנועה משה גפני, ובגלל יחסי הכוחות בתוך הסניף המעניקים יתרון לסגן ראש העיר הנוכחי. שמענו ורשמנו.

גמ"ח והבניין: משה מונטג
יש אנשים שכבר מגיל צעיר יודעים מה היעוד שלהם בחיים ולא מבזבזים זמן בדרך להגיע לשם. בניגוד לרבים מעמיתיו בדרג הפעילים של דגל התורה הבין משה מונטג הצעיר, כבר בשנות הנישואין הראשונות שלו, שמקומו בשדה העסקנות ורק שם הוא יוכל לנצל את כישוריו.
וככה, בלי להתבלבל ולפתח חלומות על איזו שטעל'ה שאולי מחכה לו, הוא מאכלס את עצמו ברמת בית שמש ומתחיל להתעסק בצרכי ציבור. שנה אחרי החתונה הוא כבר יו"ר ועד ההורים בבית הספר המקומי, גבאי בבית הכנסת הליטאי בקרוואן ויו"ר קרן הבניין האוסף כספים לבניין של קבע. ראשי הקהל הליטאיים מבינים עם מי יש להם עסק ודורשים ממנו לעמוד בראש הלשכה לפניות הציבור של דגל התורה. עוד שנה חולפת והוא כבר חבר מועצה מטעם התנועה. בהחלט הספק לא רע לבחור שבחודש בו החל לחבוש את ספסלי המועצה בקושי מלאו לו עשרים וארבע.

יחד עם חבריו לסניף המקומי הוא ניסה בשנת תשס"ג לשים קץ לשלטון האימים של דני ועקנין בעיר. הנציגות החרדית תמכה במועמד חילוני שהבטיח להתחשב בזכויות המיעוט השחור שהחל לצבור תאוצה בעיר. ועקנין הזהיר שהנקמה תהיה קשה אבל החרדים החליטו שכבר אין להם מה להפסיד. הם תמכו בנתן שטרית וכשנפתחו הקלפיות נעשה להם שחור בעיניים. שטרית הפסיד על חודם של כמה מאות קולות, למרבה האכזבה והתסכול.

השאלה שעמדה בפני הנציגות החרדית הייתה האם לנסות לרדת לחייו של ועקנין, או להצטרף אליו לקואליציה ולנסות להציל מה שאפשר. מונטג הוביל את הקו הפרגמטי של הצטרפות ובהחלט בא על שכרו. הוא מונה למחזיק תיק החינוך וחבר בוועדה המקומית לתכנון ובניה. שלוש עשרה שנה חלפו מאז והוא עדיין שם. קדנציה אחת כחבר ושתי קדנציות כיו"ר הוועדה.

למרות שיש הטוענים שמי שמחזיק בתיק בניה מסודר לכל החיים, הרי שמונטג מצא את פרנסתו הכשרה
בדרך אחרת. אחד מראשי הישיבות בירושלים, הגאון רבי גבריאל יוסף לוי, הגה את אחד הרעיונות הפיננסיים היותר מבריקים במגזר החרדי. הוא הקים קופת חברים שתתבסס על הפקדות חודשיות קבועות עבור כל ילד שיגיע היום שיצטרכו לחתן אותו, וקבלת הלוואות גדולות ללא ריבית והצמדה, במועד הקרוב לנישואין. היה זה רעיון חדשני שרבים נדו לו בראשם. ולו רק בגלל שניסיונות דומים בעבר בכמה קהילות ושכונות התגלו ככישלון.

מונטג לקח את ניהול הפרויקט החדשני לידיים והפך אותו לבנק החרדי הגדול בעולם. בחושיו המסחריים הוא הבין שקופה מסוג זה חייבת להתבסס על כמה עשרות אלפי חברים ועל מצטרפים חדשים מדי חודש. בהתאם לכך הוא השקיע בבניית מערך סוכנים שלא היה מבייש גם את השלוחה החרדית של סלקום בימי הזוהר. עשרות סוכנים המתבססים על עמלות מגייסים מצטרפים נוספים. הכסף שמוזרם כל חודש מאפשר לקצר את התורים הארוכים ולהגדיל את סכומי ההלוואות. האם זה מבטיח יותר מחסכון רגיל בבנק שגם הוא מבטיח זכות להלוואה בתנאים נוחים? מונטג ואנשיו טוענים שכן ומציגים טבלאות אקסל שנבנו לטענתם על ידי מומחים. בכל מקרה, הקרן יציבה לחלוטין וגם אם ייפסק יום אחד מעגל המצטרפים, החברים הקיימים לא יפסידו את זכותם להלוואה בהתאם לתנאים שנקבעו.

ובחזרה לפוליטיקה. בשנת תשס"ח היה מונטג שותף פעיל ביותר למהפך הגדול שהעלה את משה אבוטבול לראשות העיר. הוא הריח את השינוי ברחוב וחלק בתוקף על דעתם של כמה ממנהלי המוסדות וראש רשת כוללים גדולה, שטענו שאסור להסתכן כמו בבחירות הקודמות וחייבים לתמוך בוועקנין. עד שזכה ליהנות מפירות הניצחון היה עליו להיאבק על מקומו מול ראש הסניף המקומי שמואל גרינברג שטען לכתר. הקרב העלה אבק עד החלונות הגבוהים ביותר, שהגיעו למסקנה שבלי פשרה זה לא ילך. מונטג ויתר על המקום הראשון בתמורה לבחירה ראשונה מתוך התפקידים שיובטחו לתנועה. בלי לחשוב פעמיים הוא בחר מיד בתיק הבניה והתכנון. כך הוא גם בחר בשנת תשע"ג.

למזלו כי רב, שנות הכהונה שלו בתיק הבניה היו שנות הפיתוח המואץ של הבניה בעיר. תחת ידו עברו תכניות תב"ע ואישורי בניה לשמונת אלפים יחידות דיור ברמות החדשות של העיר וגם בעיר הוותיקה. כדי לשבר את האוזן, בכל מרחב ירושלים רבתי נבנו בעשור האחרון כשלושת אלפים דירות בלבד. מונטג ניצח על הבניה בעיר ביד רמה וגם גדולי מתנגדיו מודים שבתחום הזה לפחות הוא חד בדרא. למה נותר לו לשאוף הלאה? כמובן לראשות העיר מטעם דגל התורה אם יעלה בידו לנצח בקרב הפנימי. כמו המתמודד השני גם הוא יודע שהפעם לא יהיו עוד תפקידים לחלוקה. אם דגל מקבלת את ראשות העיר הרי שאת תיק הבניה היא תצטרך לתת לשותפים הקואליציוניים. במובן זה הקרב הוא על כל הקופה.

המועמד של היו"ר: שמואל גרינברג
לשכתו הפרלמנטרית של ח"כ משה גפני היא כנראה הסטארט אפ המוצלח ביותר, לפחות בדגל התורה, לקריירה משגשגת בהמשך הדרך. בין הבולטים ברשימת העוזרים שיצאו משם למשרות משתלמות ומבטיחות יותר ניתן למנות את ראש מועצת רכסים ברוטציה ומנהל רשת הגנים של אגו"י יצחק רייך, את יעקב רוזנשטיין, מנהל רשת מוסדות חינוך משגשגת במודיעין עילית וחבר המועצה האזורית מטה בנימין, ואת סגן ראש עיריית בית שמש שמואל גרינברג.

סוד ההצלחה נעוץ במספר גורמים. גפני בוחר את העוזרים שלו בקפידה ומקבל רק את הטובים. זאת ועוד, מי שעומד בקצב העבודה הלא אנושי של גפני יוצא מחושל לכל עבודה אחרת. והכי חשוב: האיש נאמן למי שהולך איתו. בניגוד לפוליטיקאים אחרים, גם בדגל התורה, הרגילים בשיטת השתמש וזרוק - אצל גפני יש מדיניות ברורה של תגמול נאמנים.

את גרינברג אסף גפני אל חיקו בשנת תשס"ג. העסקן הצעיר היה אז עובד מן המניין במחלקת החינוך בעיריית בית שמש - לאחר שזכה במכרז בעידודו של הנ"ל - וראה שם את עולמו. באמצע השנה התקיימו בחירות לראשות העיר והחרדים ניסו להדיח את הראש המכהן ועקנין. הכישלון היה מר והתוצאות עוד יותר. ועקנין פיטר את כל עובדי העירייה החרדים ובתוכם גרינברג. גפני שהיה אז מזכ"ל התנועה והאחראי על כל הרשויות המקומיות הכיר אותו במהלך מערכות הבחירות של העיר. גרינברג שכיהן במקביל כמזכיר הסניף המקומי עמד גם בראש מטה הבחירות וקידם את דגל למספר מנדטים נאה.

במבט לאחור, גרינברג צריך לשלוח לועקנין פרחים כל ערב חג. מה כבר אפשר ללמוד ולהיכן יש להתקדם ממחלקת החינוך בעיר? בלשכה של גפני בכנסת החיים היו תוססים ומעניינים הרבה יותר. בין השנים תשס"ג ותשס"ח דגל התורה בילתה את ימיה בין קואליציה (ממשלת שרון השנייה) ואופוזיציה (ממשלת אולמרט), והעוזר הצמוד למד איך מתנהלים גם כשחולקים את עוגת השלטון וגם כשצריך להילחם על כל זכות ופיסת תקציב.

בלשכה הוא גם למד סוד קטן אחד: ציבור זה אוסף של אנשים שכל אחד חשובה לו הבעיה הקטנה שלו. מי שמוכן להרים טלפון מלשכת הח"כ למנהל מחלקת הארנונה בשדרות עבור יהודי מסכן שתקעו לו שומה אכזרית על מחסן קטן, לא רואה פירות בטווח המיידי. לטווח הארוך הוא קונה לעצמו שם טוב שמקדם אותו בהמשך הדרך. עיין ערך אורי מקלב בירושלים.

בתשס"ח החליט גפני שבן חסותו סיים את הסטאז' ויכול לצאת לחיים עצמאיים. הוא הציב אותו במקום הראשון ברשימת דגל התורה ושלח אותו לעבור מבית לבית כדי לבצע את המהפך החרדי הגדול. בעקבות ההצלחה בא גם התגמול: גרינברג מונה לסגנו של אבוטבול וקיבל את תיק החינוך היוקרתי בו הוא מחזיק עד היום.

במקביל לעבודתו המוניציפאלית הקים גרינברג בית ספר יסודי שנועד בעיקר לילדים שהוריהם עובדים עם תלוש משכורת. כמה מתוכם לובשים גם חולצות משובצות רח"ל. הייתה זו תפיסה בלתי מוכרת בדגל התורה של ימי גרוסמן ביתד נאמן. מאוחר יותר, לאחר חילופי הגברי בעמדת ההשקפה הטהורה, החל פטרונו של גרינברג, ח"כ גפני, לדבר על הצורך בשילוב החרדים העובדים בתנועה והחובה לדאוג גם לזכויותיהם.

יש לציין כמובן שהדברים נאמרו בעיקר בערבי בחירות, אבל אי אפשר לזלזל בהם. הם מלמדים שדגל הבינה שאם חפצת חיים פוליטיים היא - מחובתה לייצג גם את מי שיש לו תיק במס הכנסה. גרינברג הקים את המוסד שלו עוד קודם ובכך היה נחשון הקופץ אל הים.

בעיר אקלקטית כמו בית שמש זה בהחלט לא פשוט. מצד אחד לציבור שקנאותו אומנותו יש אחיזה חזקה במקום. מצד שני רמות בית שמש גדושות ביוצאי ארצות המערב שרק לאחר שעלו לארץ גילו להפתעתם שהם נקראים חרדים סוג ב'. בארצות מוצאם הם נחשבו חרדים פאר אקסלנס בגלל שהם באמת כאלה. כאן הם למדו שהאנשים שדפקו אצלם על דלת הבית בפלטבוש או בגולדסגרין עם פנקסי תרומות של מוסדות הם העילית. את רגשות התסכול שלהם הם פרקו במערכות הבחירות הראשונות של העיר.
המוסד הייחודי של גרינברג ריכך במידה זו או אחרת את רגשי הזעם וחיבר, לפחות את הליטאים שביניהם, בחזרה לתנועת האם. בבחירות החוזרות לראשות עיריית בית שמש היה למטה החרדים העובדים שהוקם על ידי גרינברג משקל מכריע. ביום שבו הוא יתמודד על ראשות העיר יהיה, אולי, קל יותר לציבורים שאינם חרדים בעיר לתמוך במי שמחובר גם לקהילות שמחוץ למעגל הקשה של דגל התורה.

עד שהמרוץ לראשות ייפתח, הן מול אגו"י והן בתוך הסיעה, יצטרך גרינברג להוכיח לשולחיו שבנוסף לכל תפקידיו הוא גם פעיל הנקרא לדגל בכל עת שהתנועה זקוקה לו. בשני העשורים האחרונים הוא היה שותף לכל מערכות הבחירות הארציות. כמו שזה נראה כעת, הבחירות לכנסת הבאה ייערכו עוד לפני הבחירות בבית שמש. אם יעמוד ביעד של השגת חצי מנדט ליהדות התורה - 15 אלף קול - הוא יהיה בעמדת זינוק טובה לקראת המרוץ לראשות. לפחות בתוך מפלגתו הוא.

על חומותיך בני ברק
במפה המוניציפאלית החרדית בני ברק היא ללא ספק היהלום שבכתר. משאת נפש של כל פוליטיקאי חרדי באשר הוא שם. אם ביתר עילית היא כלל חסידית, מודיעין עילית היא ליטאית, ירושלים היא מעורבת, ואלעד אוכלת ראשיה ויושביה, בני ברק היא העיר החרדית המושלמת, למעט הבנייה הצפופה שאינה מתחשבת בתושבים אלא במוסדות, הפקקים הנוראים שלעולם לא ייגמרו, וזיהום האוויר המזעזע - הרי זו בהחלט עיר מושלמת. עובדה, אפילו בית חולים פרטי קטן שוכן בשוליה.

בשני העשורים האחרונים העיר עומדת גם על רגליים כלכליות איתנות. היום זה מובן מאליו אבל בעבר היא הייתה הקייס לכל מי שטען שאסור להקים ערים חרדיות נפרדות. עיר שחיה מהקצבות חירום ממשלתיות בגלל שיעורי גביית ארנונה מהנמוכים בארץ, בגלל ניהול כושל שהתחשב רק באינטרסים של חצרות ומוסדות, ובגלל העדר מוחלט של אזורי תעסוקה ומסחר שמניבים הכנסות.
שני אנשים הוציאו את העיר מכיעורה. היה זה יו"ר הוועדה הממונה בשנות התשעים עמוס מר חיים שחיסל במחי ידי מאות הטבות למקורבים, פיטר עובדים מיותרים ובנה תשתית של ניהול עירוני תקין. המפלגות החרדיות יצאו נגדו בשעתו בקולות זעקה מרים אבל כיום אין מי שאינו מסכים עם הקביעה שאלמלי הוא - לא היה בין העיר לכפר ערבי במשולש אלא המיקום הטוב בלב הארץ. עד ימי מר חיים התגלגלה העיר ברוטציות של חצי קדנציה-חצי קדנציה בין שניים. מאחר ואחד מהם כבר איננו אתנו, ייהנה גם שותפו מחסד השתיקה.

השני היה מי שבא אחרי מר חיים ומצא לפניו תשתית שאפשר לעבוד איתה. היה זה מרדכי קרליץ שקנה את עולמו בניהול העיר. קרליץ התמנה אמנם בהסכם רוטציה אך לא לחצי קדנציה אלא לקדנציה מלאה. היו לו חמש שנים לעשות סדר והוא עשה זאת. קרליץ היה הראשון שהבין את הפוטנציאל האדיר של אזור התעשייה בצפון מערב העיר ובתקופתו נבנה מגדל העסקים הראשון שהחל להכניס קצת כסף לקופה הריקה.

כהונתו של קרליץ הייתה כל כך מוצלחת, עד שהוא קיבל את הרושם שיהיה ביכולתו שלא לקיים את הסכם הרוטציה עם אגודת ישראל. הוא רק לא הביא בחשבון שבחנן 10 יושב דיין ופוסק שאינו מכיר באי כיבוד הסכמים. אנוס על פי הדיבור פינה קרליץ את מקומו לנציג הסיעה המרכזית יששכר פרנקנטל שבתורו פרש לטובת יעקב אשר שבתורו פרש לטובת חנוך זייברט.

בהיות וחסל סדר אי קיום הסכמי רוטציה ביהדות התורה (האחרון שניסה ונכשל היה יצחק פינדרוס
בביתר עילית) הרי שזהותו הפוליטית של ראש העיר הבא אינה מוטלת בספק. הוא יהיה איש דגל התורה. זייברט יהפוך לסגנו והכול לכאורה יבוא על מקומו בשלום.

ולמה לכאורה. יען כי כבר עכשיו לא הכול מונח על מקומו בשלום. זייברט הוא אדם חזק שלא משאיר פירורים בצלחת ליריביו הדגלאים, ואלו מצידם לא מסוגלים להשיב לו מלחמה שערה בגלל הפיצול הפנימי שבתוכם. כאן המקום לספר ששני נציגים דגלאים לו לזייברט. מי שהיה ראש עיר לשעבר ורוצה להיות גם בעתיד, הרב אברהם רובינשטיין, ומי שהיה חבר במועצת מודיעין עילית ורוצה גם הוא להיות ראש עיר בעתיד, מנחם שפירא. להגדיר את היחסים ביניהם כחתול ועכבר זו תהיה עילה לתביעת דיבה מארגון צער בעלי חיים. בקווים כלליים רק ייאמר שרובינשטיין מייצג את הקו המתון הגורס שכל אשר יאמר לך ראש העיר תעשה. שפירא מייצג בדגל את האסכולה הלוחמת שרואה את הנעשה ומתפוצצת מזעם.

אי לכך, גם באגודת ישראל עוקבים בעניין רב אחר הקרבות בין השניים. הקרב הנוכחי על ההתנהלות מול ראש העיר וההכנות לקרב הגדול על ראשות העיר הבאה. אם הזכרנו את המאבקים השקטים בין ראוכברגר וקלרמן ובין גרינברג ומונטג, הם עדיין משחק ילדים לעומת העימות הבני ברקי.

ההבדל ברור: בעוד שבירושלים ובני ברק הקרב הוא בין עסקנים, בבני ברק המאבק הוא בין מקורבים לדרגים הגבוהים ביותר. רובינשטיין הוא נאמן הבית ברחוב רשב"ם 23. הדלתות פתוחות לפניו כל אימת שירצה. מבחינתם של בני הבית הוא ראש העיר הבא. הם שמינו אותו לסגנו של יעקב אשר, לאחר מכן כראש עיר כאשר זה עזב לכנסת. לאחר מכן כסגנו של זייברט ואין להם ספק שהוא זה שיעלה לכהן כראש העיר.

מקורבי חזו"א 5, לעומת זאת, חושבים אחרת. המועמד שלהם הוא ראש המחלקה המוניציפאלית מנחם שפירא ואין בלתו. שפירא הוא נאמן הבית והוא החייל המסור ביותר שלהם בתנועה. מאחר וההנהגה הרשמית נמצאת שם בבית, על הנייר לפחות עדיפים סיכוייו של שפירא.

אבל רק על הנייר. ברשב"ם 23 נותנים כידוע את מלוא הגיבוי לדגל התורה וכמעט שלא מתערבים בהחלטות המהותיות. דווקא מיעוט הדרישות והגיבוי המלא הופכים את הסירוב להם לכמעט בלתי אפשרי. בחזו"א 5 שולטים על המינויים בכל רחבי הארץ וקובעים את רשימת הח"כים באופן עצמאי. לסרב להם בבקשתם הכמעט יחידה המשמעות עלולה להיות נתק מוחלט. במצב של דגל היום היא לא יכולה להרשות לעצמה ניתוקים ופילוגים נוספים. בכל הזהירות המתבקשת ניתן לומר שבלי רשב"ם 23 כוחו של הפלג הירושלמי לא היה נאמד בחמשה עשר אחוז אלא בהרבה יותר. כמובן שלכל דבר יש מחיר, והמחיר של בני הבית מונח על השולחן: אברהם רובינשטיין לראשות העיר. בחזו"א 5 יודעים היכן להילחם והיכן לוותר. בבני ברק זה ייגמר כנראה באופציה השנייה.

קוראים לו המלך: הרב אברהם רובינשטיין
שלא כמו מרבית עמיתיו לדרג הביצועי של דגל התורה, דרכו של הרב אברהם רובינשטיין לצמרת עברה במסלולים אחרים. הוא לא הדביק מודעות בימיו הראשונים ולא ניהל מערכות בחירות מטעם התנועה. כמו כולם הוא היה כמובן בכינוס היסוד בבנייני האומה ויצא לעבוד אך משם הוא המשיך לארגון התורני שהקימה התנועה. בשעתו זה היה במסגרת 'תודעה' - ארגון שיעורי התורה מהגדולים ביותר בארץ. היום הצטמצמו המימדים אך הוא עדיין מקבל תקציבים מהמדינה.

רובינשטיין ריכז את פעילות הארגון ברמת השרון והרצליה. בקורות הארגון רשום שזה האזור בו בוצע החריש העמוק ביותר. מאות שיעורים נפתחו וכמה רבנים וראשי ישיבות ידועים היום החלו שם כמגידי שיעורים. רובינשטיין עצמו מסר שם שיעורים ומאז הפניה אליו בתואר הרב אינה מטעמי נימוס כמו לכל בכירי התנועה אלא על אמת.

השילוב של יכולת ארגון וידע תורני הזניק אותו לתפקיד היוקרתי של מזכיר ועדת הרבנים מטעם דגל התורה. בשלב הבא הוא כבר מופיע כמזכיר משותף של מועצת גדולי התורה של דגל, בתקופות שהיא עוד הייתה מתכנסת, לצידו של הרב צמל. עם פרישת האחרון בשלהי ימיו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל התמנה הרב רובינשטיין כמזכיר יחיד.

עיקר פעילותו הייתה בימי הנהגתם של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ולהבחל"ח מרן הגראי"ל שטיינמן. בתוקף תפקידו היה עליו להעביר את המסרים מירושלים לבני ברק ובחזרה. רק מי שיודע את הרגישויות שבהעברת מסרים בין גדולי ישראל ואת החשיבות שבהצגת השאלות והתשובות עם כל הניואנסים הדקים ביותר, יכול להבין אילו עוצמה וכוח היו אז בידיו.

אבל ממזכירות מועצגה"ת אי אפשר להתפרנס. בתקופת כהונתו של פרנקנטל בראשות עיריית בני ברק קיבל רובינשטיין את משרת הסגן בשכר מטעם דגל התורה. המינוי היה בהמלצתו של מרן הגר"ח קנייבסקי, שרובינשטיין החל להסתופף בצילו. בקדנציה שלאחר מכן, בימי כהונת יעקב אשר הוא כיהן כסגן בתואר ואז לפתע הוא זכה בפיס. אשר התפטר לאחר ארבע שנות כהונה ועבר לכנסת. רובינשטיין מילא את מקומו כראש העיר במשך השנה שנותרה.

בקדנציה הנוכחית הוא מכהן כממלא מקום ואחראי על תיק התכנון והבניה, אבל יותר מכול חביב עליו העיסוק בנושא החינוך. התיק מוחזק אמנם בידי מפלגה אחרת אבל מאחורי הקלעים רובינשטיין הוא זה שאחראי לכך שבני ברק נפקדת ממפת הצרות הקבועה של פתיחת שנת לימודים בכל הקשור לסידור ילדים במוסדות ובנות בסמינרים. בני ברק היא בין הישובים החרדיים הבודדים ששמם לא נכרך בעתירות משפטיות בנושא זה.

בביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי נהנה רובינשטיין ממעמד וקרבה שרק בודדים זוכים להם. מספרים שלפני שנתיים הורה לו מרן הגר"ח ללבוש חלוקא דרבנן כיאה וכיאות לו. עוד אומרים כי מרן לא פונה אליו בשמו אלא בתואר "המלך". עד כדי כך הדברים מגיעים.

המנוע של המוניציפאלי: מנחם שפירא
יום לפני סגירת פנקס הבוחרים בבחירות המקומיות האחרונות, התווסף תושב חדש לעיר התורה והחסידות. קודם לכן הוא התגורר בעיר עם יותר תורה ופחות חסידות ועשה שם חיל בחיים האישיים והציבוריים. רק בודדים ידעו על המהלך לפני שיצא לפועל אך לאחר שהתפרסם גם אחרון יושבי הקרנות באיצקוביץ הבין את המשמעות.

גם בעיר מגוריו הבינו מיד את פשר המהלך. במשך שמונה שנים היה מנחם שפירא אחת הדמויות הבולטות בחיים הפוליטיים של העיר. בתקופה זו הוא נשא בשני תארים במקביל. חבר מועצת העיר מטעם דגל התורה ומנהל המחלקה המוניציפאלית של דגל התורה. מי שקדם לו בתפקיד זה היה ראש העיר יעקב גוטרמן. בתקופה מסוימת גוטרמן היה המנהל הרשמי של המחלקה המוניציפאלית אך שפירא ניהל אותה בפועל. כשגוטרמן פרש רשמית קיבל שפירא את התואר באופן מלא, כך שניתן לומר שככל שהורעו היחסים בין גוטרמן לצמרת דגל התורה הלך מעמדו של שפירא והתחזק.

מאחורי הקלעים בתנועה היו שטענו ששפירא מיועד להיות יורשו של גוטרמן כאשר זה יודח על ידי צמרת התנועה. ייתכן שכך היה קורה אם גוטרמן היה מרים ידיים ופורש מעצמו. אבל לגוטרמן לא היו תכניות כאלה. הוא הפעיל את הקשרים האישיים שלו ב'חלונות הגבוהים' בבני ברק וקיבל מהם, תוך עקיפה חדה של הדרג הפוליטי, את המינוי לקדנציה נוספת בראשות העיר.

כך או כך, לשפירא נכונו עלילות רבות יותר מאשר להמשיך לכהן תחת גוטרמן. הוא סירב להצעה לכהן כסגנו מטעם התנועה והמתין להזדמנות טובה יותר, וזו לא איחרה לבוא. שבוע לפני סגירת פנקס הבוחרים בבני ברק הוא זומן בדחיפות לביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן. השיחה התמשכה כשעה וחצי. אומרים שמעטים הפעילים שזכו לשיחה כל כך ממושכת.

בפגישה התבקש שפירא לארוז את חפציו ולעבור בדחיפות לבני ברק. מאחר ומדובר באיש צעיר המטופל בילדים רכים ביקש מרן לדעת כיצד ישפיע המעבר על כל אחד ואחד באופן פרטני. כמו כן ביקש לדעת כיצד ישפיע המעבר על כל בני הבית. רק משהונחה דעתו של הגראי"ל הוא נתן את ההוראה לעבור. כמה שיותר מהר.

המעבר לבני ברק לא נועד כמובן רק להעשיר את הנוף האנושי בעיר. שפירא הוזעק כדי למלא את תפקיד הסגן השני של דגל התורה בעיר. לאחר שיעקב אשר עבר לכנסת וזייברט קיבל את ראשות העיר בהסכם הרוטציה נותר אברהם רובינשטיין הסגן היחיד מטעם דגל. הצורך בסגן שני והרצון של אנשי הבית למנות מול רובינשטיין אדם חזק שיוכל להתמודד על ראשות העיר הבאה הפך את שפירא לאפשרות היחידה הקיימת.

והאמת שזה הגיע לו. עוד בימי כהונתו כפעיל צעיר במודיעין עילית הוא משך את תשומת ליבם של חברי הנהגת התנועה. תחילתו כפעיל בשכונת ברכפלד במודיעין עילית שהייתה אז בחיתוליה וסבלה מכל מה ששכונה חדשה בעיר הזאת נאלצת לסבול. שפירא עשה שם קצת סדר פנימי וייצג את התושבים מול העירייה. בעקבות ההצלחה הוא הוזנק למועצה ובמקביל גם למחלקה המוניציפאלית. עוד לפני שהתמנה רשמית לעמוד בראשה הוא גילה כישורי משא ומתן יוצאים מהכלל. אחרי הבחירות של תשס"ג נותרו בכמה רשויות תיקים פתוחים של קיום או אי קיום רוטציות וכמובן דיני תורה ובוררויות. שפירא חיסל את התיקים בתוך מספר חודשים וזכה להערכה רבה.

במהלך שנות פעילותו במחלקה המוניציפלית זינקה דגל התורה למספרים מרשימים. כשנכנס לתפקיד היו לדגל שלושים וששה חברי מועצה בשלוש עשרה רשויות. כיום סופרת התנועה את הנציג המאה וחמשה שלה בארבעים וחמש רשויות. חלק ניכר נזקף כמובן לגידול הטבעי של בוחרי דגל אבל עיון ברשימת הרשויות מלמד שזה הרבה מעבר לכך. גם יריביו של שפירא, ולא חסרים כאלה, מודים שהוא חולל מהפכה בתחום.

ידידיו של שפירא הם אנשי החוג הפנימי החשאי והמשפיע בדגל התורה. אנשי החוג קוראים לעצמם 'נאמני מרן' והם עומדים בקשר יום יומי ושעתי. בין חברי הקבוצה: הרב דוד שפירא, זליג אורלנסקי, יהודה וצלר, אליהו ארנד וכמובן מנחם שפירא עצמו. כאן מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר בכל מערכות התנועה. מבחינתם של אנשי הקבוצה, שפירא הוא ראש העיר הבא. נותר להם רק לדלג על ההתנגדות הצפויה והמועמד המקביל של רשב"ם 23, וכאן צפוי להם מאבק קשה מול גורמים לא פחות חזקים. יהיה מעניין, ועוד איך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!