המתווך החילוני גילה את הילולת ה'בת עין' דרך הסטטוס | טור מיוחד

צביקה, תושב העיר צפת, מתווך במקצועו, אינו חרדי ורחוק מאורח החיים החרדי. בתחילת השבוע הוא התקשר אליי, לאחר תקופה ארוכה שלא דיברנו. ראיתי על צג הטלפון את השם "צביקה מתווך" ועניתי במהירות, תוהה מה צביקה רוצה על הבוקר. "מה קורה? מה יש אצלכם החרדים בסוף השבוע הזה?" הוא שאל. "מה יש אצלנו? אין כלום, סתם שבת רגילה, לא חג, לא ראש חודש ולא שבת מברכים", עניתי. "תבדוק בלוח העברי שלכם, אולי אתם חוגגים משהו?" "למה נראה לך?" שאלתי את צביקה, שנשמע כמי שהתעורר מאיזה חלום.

"תקשיב לי טוב", הוא אמר, "יש לי המון פניות של חרדים, רובם בחורים תושבי חו"ל, שמחפשים מקומות לינה לשבת זו - מיום חמישי. אני יודע שהשבוע זה לא ה' באב - יארצייט של האר"י הקדוש, לא ל"ג בעומר - הילולת רשב"י, ואנחנו לא ביולי-אוגוסט. אז מה כן? גש למקרר, תעיין בלוח, תעשה לי טובה."

צביקה אינו מודע לכך שאנחנו, החרדים, כבר איננו תלויים בלוח שנה תלוי - לא העברי ולא הלועזי. כדי לדעת מה מתרחש השבוע ומה חוגגים, לקחתי את הטלפון החכם שלי והתחלתי לגלול את רשימת הסטטוסים. ואז אורו עיניי - צביקה צודק! אנחנו אכן מציינים השבוע אירוע מיוחד. סטטוס אחר סטטוס מעדכן על הילולת הצדיק הרה"ק רבי אברהם דב מאבריטש זצ"ל, המכונה ה'בת עין', ומקום מנוחתו בעיר המקובלים צפת. מעלי הסטטוסים מצטטים את דברי המשפיע הנודע הרה"צ רבי אלימלך בידרמן, וכן סיפורי ישועות רבים על אנשים שנזקקו לישועה, ובזכות הצדיק נפקדו בדבר ישועה ורחמים.

חזרתי לצביקה המתווך: "צדקת בדבריך, יש הילולה בליל שישי. המונים עולים לציונו של ה'בת עין' הטמון בצפת, ועורכים סעודות לעילוי נשמתו הטהורה, דבר הידוע כסגולה לישועה. אתה, צביקה, כבר נושעת". "אל תשכח לתת חומש" הוספתי בהלצה. "מה זה חומש?" שאל צביקה בתמיהה. "ובחנוני נא בזאת", טוב, עזוב צביקה, אתה לא מכיר, אתה לא מחובר ל'סטטוס החרדי'".

בשורות הבאות אני רוצה לדבר על התופעה שנקראת "הסטטוס החרדי". "למה 'החרדי'?" אתם שואלים. התשובה פשוטה: לציבור הכללי יש את הסטורי באינסטגרם, בפייסבוק וברשתות אחרות, ואילו החרדים התמקמו בוואטסאפ. אפשר לומר שזוהי "השכונה החרדית" של הסטוריז. אך לפני שאצלול לעניין, אחזור כמה שנים אחורה, למי שלכאורה הייתה החלוצה בתחום זה.

לפני כמעט עשור, בשנת 2016, בתקופה שבה בינה מלאכותית עדיין לא הייתה אפילו בגדר חלום וסטטוס בוואטסאפ טרם נולד, אפליקציית וואטסאפ הייתה עדיין אפליקציית מסרים בסיסית עם תקלות שגרתיות. אשת התקשורת סיוון רהב-מאיר זיהתה את הפוטנציאל הטמון בכך, והחלה להפיץ מדי יום בקבוצות הוואטסאפ שלה סטטוסים יומיים על פרשת השבוע. את הרעיונות האלה העלתה במקביל בדף הפייסבוק האישי שלה. כעבור שנה, בעקבות דרישת הקהל, היא אספה את כל התכנים לספר אחד והוציאה אותו לאור תחת השם "הסטטוס היהודי" - אוסף של כל הסטטוסים היומיים.

חבר שהגיע מניו יורק ביקש ממני שאלווה אותו לביקור בקברי צדיקים. כשהגענו לבית העלמין, החבר שלף את הטלפון החכם שלו כהרגלו כדי לומר פרקי תהילים ותפילות הנהוגות במקום. יהודי שנכח שם ניגש אליו ואמר: "רבי איד, ס'פאסט נישט, לא מתאים להוציא אייפון כאן במקום כזה. יש שם תהילים, גש לקחת"(כאשר הוא מצביע על ארון סידורים לצד הנרות). החבר השיב לו שהאייפון משמש אותו לכל צרכיו, כולל תפילות ושיעורים, ושהוא כמובן מסונן עם חותמת כשרות.

"אם כך", השיב אותו יהודי, "אם יש לך אייפון כשר, עם כל ספרי הקודש בתוכו, הרי הוא טעון גניזה. נשאלת השאלה אם מותר לך להכניסו לבית הכסא", העיר בעקיצה. ניכר היה שאינו שבע רצון, ובכל זאת ביקש שהלה יסתיר את המכשיר מפני המתים שוכני עפר (אולי מטעם "לועג לרש").

כשיצאנו מבית העלמין, אמר לי אותו חבר, תוך כדי שהוא מגולל וצופה להנאתו בסטטוסים של חבריו: "אם הטלפון החכם שלי טעון גניזה, הרי שהם ספרי קודש מהלכים ומקומם בארון הקודש בהיכל ה'. מה שקורה שם זה בלתי יאומן". הוא המשיך: "ישנו פתגם - אפשר להוציא את הבן אדם ממצרים, אבל לא קל להוציא את מצרים מהבן אדם. לפעמים נראה שהסטטוס החליף את לוח המודעות במאה שערים, קרוב מאוד לפשקוויל היומי".

תופעת "הסטטוס החרדי" מעוררת התפעלות מצד אחד, אך מעלה תהיות ומבלבלת מצד שני. מצד אחד - אינך חייב להיות איש תקשורת מוכשר או גדול וידען בתורה. אינך צריך להיות רכלן כגיא פינס, ולא, להבדיל, גדול בישראל כמרן ראש הישיבה שליט"א. בלחיצה אחת אתה יכול להשפיע על אלפים ואולי רבבות בכל העולם. בתיעוד קטן שאתה מעלה כאן בארץ, יהודי בצד השני של העולם מעלה חיוך - זה דבר מדהים ונפלא.

אך המבלבל הוא כאשר אדם בוחר להיות הכל בכל מכל - זו תופעה שנתקלתי בה בעיקר אצל חלק מאושיות הרשת. הם עשויים לקום בבוקר ולהעלות תמונה של "מודה אני" - דבר לגיטימי בהחלט. משם הם ממשיכים בהכפשת האחד (כמובן, למטרה טובה ועשיית הישר והטוב כביכול), מחמאה לאחר, הצדקה לשלישי, ומשם לפרסומות - כי לשם כך התכנסנו - מישהו צריך להתפרנס. ואז עוברים לציטוטי רבי אלימלך - 'ארום און ארום', צילומי מסך של עלונים, קטעי חיזוק ואמונה, סרטוני בדיחות של הרב מלאך ומרגלית וכדומה.

במסורת החסידות, שייסד הבעל שם טוב הקדוש, אנו יודעים שמי שזקוק לעצה, דבר וישועה, נכנס אל רבו להתייעץ. וכפי שמביא הבעל התניא באיגרת הקודש (סימן כ"ב): "וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רז"ל עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק... כִּי הִנֵּה נוֹדַע שֶׁכָּל נִיצוֹץ פְּרָטִי מִנְּשָׁמוֹת הֶהָמוֹן צָרִיךְ לְקַבֵּל וְלִינֹק מִבְּחִינַת נְשָׁמָה כְּלָלִית שֶׁל הַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבְּדוֹרוֹ". כך גם רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן תורה קצ"ב) אמר: "צָרִיךְ כָּל אָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ מְאוֹד אַחַר רַבִּי אֲמִתִּי וְצַדִּיק הָאֱמֶת". 

הרב, שחנן אותו האלוקים בחכמה, בינה ודעת, הוא זה שיכול להורות את הדרך אשר ילך בה האדם. מה שמתאים לפלוני אינו מתאים בהכרח לאלמוני, ולא לכל אחד מותר לתת חומש. על כל אחד ואחת לשאול רב כיצד לנהוג ולא להתפתות אחר סטטוסים סתמיים.

סגולות וישועות אינן רשימת מתכונים העוברת בירושה מדור לדור, ואינן עניין למשווקים מדופלמים בעלי לשון חלקלקה. אם מישהו קם בבוקר והחליט שהיום הוא ישווק את עניין "נתינת חומש" - האם כל העולם כולו צריך לתת חומש? או אם אושיית רשת קמה במצב רוח של תפילה במניין "צענטער" - האם כל מי שאינו מתפלל במניין הוא רשע ותפילתו לא נתקבלה? והאם מי שלא בירך ברכת המזון בכוונה מתוך סידור, חלילה לא יתברך בעשירות? 

להיפך, אנחנו זקוקים ליותר שגרירים בקירוב רחוקים שיבואו ויאמרו: גם אם לא התפללת במניין, גם אם עבר עליך יום בלי לימוד דף יומי - אתה נשאר יהודי, כי יהודי הוא יהודי בכל מצב שהוא - ובכל מצב שהוא אבא איתו - ואוהב אותו - כי הוא אוהב את ילדיו. ואולי זהו ההבדל הדק בין 'הסטטוס היהודי' של רהב מאיר, שהיה מאוד ברור והייתה לה דרך בהפצת יהדות מן המקורות, לבין 'הסטטוס החרדי' שקצת איבד כיוון.

הקשר האנושי הולך ונעלם.

עם כתיבת שורות אלו מכריזים על הלווייתו של הילד הקדוש יהושע אהרן טוביה שמחה, השם יקום דמו, שנרצח בפיגוע ליד ביתר בחוזרו עם משפחתו משמחת השבע ברכות של אחותו. 

בעודי מעלה על הכתב את הדברים על תרבות הסטטוסים, מצלצל הטלפון. על הקו חבר המברר על הידיעה הקשה ומה קרה. לרגע רציתי לומר לו: "חבר, איפה אתה חי? הפיגוע התרחש אמש, אני כבר הספקתי להזדעזע ולצערי כמעט להתאושש. אילו רק היה לך סטטוס, היית חוסך את הטלפון". 

אך דווקא הצלצול הזה, השיחה האישית והדאגה האמיתית בקולו, חיברו אותי לצלצול שהיה לי בתחילת השבוע מצביקה המתווך, גם הוא שלא ידע על קיומה של הילולת 'בת עין'. שתי השיחות הללו ממחישות את מה שהולך ונעלם מעולמנו: הקשר הבלתי אמצעי, האנושי, זה שלא ניתן להחליפו בשום עדכון סטטוס.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!