הסופר מתנצל: "מיצר וכואב ודואב וגם לא ישן בלילות"

אחרי דבריו המזעזעים של הסופר חיים באר על הציונות הדתית; "לפני כארבע שנים השתלחתי בציונות הדתית ואמרתי שהפכה לסרטן באומה. וחטפתי, והתנצלתי כי אנשים נורא נפגעו, אבל תסתכלו היום ותראו מה קורה לנו ותבינו שצדקתי", באר מפרסם התנצלות.

וזה לשון מכתב ההתנצלות:

‏"אין אדם נתפש על צערו," קובע הרמב"ם ב"מורה נבוכים" בבואו ללמד מקצת סנגוריה על איוב שמחוזק מכאוביו התחיל לחרף ולגדף כלפי מעלה.
‏
‏דעת לנבון נקל שבבוקר שמחת-תורה שבו היינו אמורים לזמר בבתי- ‏הכנסת את המילים "החיל והחוסן למי ולמי" התמוטטו עלי, כמו על כלל ישראל, השמים. אנחנו, שגדלנו על האמונה הוודאית שמלחמות, ומלחמות קשות, אמנם עוד נכונו לנו כאן, בארץ, לאורך הדרך, אבל ‏פוגרום דוגמת הפוגרומים הרבים מספור שהיו מנת חלקו של עמנו ‏לאורך הדורות, כבר פס ועבר מן העולם, התבדנו ובגדול.
‏
‏בצערי, ביגוני, ובחרדה הנוראה שמא אירוע זה אינו רק מה שהוא עצמו, אלא שמא הוא גם מבשר חלילה את קץ חלום קיומו של הבית השלישי, התחלתי לחרף ולגדף במהלך החיפוש אחר אשמים שבהם ‏נוכל לתלות את הקולר למה שארע לנו.
‏
‏כמי שראשית חינוכו בבית גידולה של הציונות הדתית, כמי שדגל על ערכיה הראשונים של תורה ועבודה, כאבתי מאז מלחמת ששת הימים על השינוי הדרמטי, ובעיני הטרגי, שתנועה זו עברה. היתה לי ‏ציפייה מהציונות הדתית שתהיה גשר בינינו לבין האוצר היהודי הגדול, שתהיה מורה דרך, שתהיה מרכז רוחני, זה פירושו העמוק ‏של השם "מזרחי". ואף עסקתי בכך בזעם, באכזבה עמוקה ובלא מעט עברה בספרי ובשיעורי באקדמיה ובספריות.
‏
‏החשבון שצריך להתקיים עם מהלכיה הפוליטיים של הציונות הדתית, שהיא באמת ובתמים זו שנושאת על גבה את האחריות לזיקת העומק של החברה הישראלית אל היהדות שמתוכו צמחה ובתפקידה המרכזי ‏בעתיד שהוא גורלי ודרמטי. כל חיי אני סבור כי בלעדי קיומה של הציונות הדתית אין כל הצדקה לקיום של חברה ישראלית חילונית ‏שניתקה עצמה ביודעין מהבסיס-האם היהודי שלה.

‏החשבון הזה הוא קריטי לקיומנו. אבל החשבון הזה צריך להיעשות באחריות, במתינות, מתוך הקשבה הדדית, מתוך דו שיח ולא בסיסמאות, בהטחת אשמה ובבוטות. זהו דיון שצריך להיות נתון בידי ‏אנשי דעת ותרבות, על ידי הוגי דעות ומחנכים ולא על ידי אנשי פוליטיקה, בוודאי אחראיים ומיושבי-דעת מאלו של היום. יתר על כן ‏הוא חייב להידחות לימים פחות כואבים.
‏
‏וכאן אני מודה ומתוודה שחטאתי, שעוויתי, שפשעתי. הדברים בשמי שנאמרו במפגש סגור ושמתרוצצים ברשתות ומושמעים מפיהם של מעצבי דעת קהל ועיתונאים אמנם נערכו ושובשו והותאמו לצרכי ‏ההתנגחות, ואם יורשה לי לומר "עשו עלי סיבוב", אבל לא בזה העניין אלא באמירה הפשוטה והישירה שאני מצטער בכל לבי הן על הדברים והן העל חלקי הדברים שלא היו צריכים לא להיאמר ובוודאי שלא בדרך שנאמרו.
‏
‏במיוחד אני מיצר וכואב ודואב וגם לא ישן בלילות על הכאב והצער והיגון שהוספתי על יגונם של ההורים השכולים בני הציונות הדתית שבניהם נפלו בחזית. מהם ומהלוחמים הממשיכים להילחם אני מבקש סליחה ומחילה ומקווה שיקיים בי "מודה ועוזב ירוחם".
‏
‏ושמא צדק אחיו רודף השלום של משה שעליו נאמר "וידום אהרן".

עד כאן לשון המכתב.

מהלך הרוח ברשתות החברתיות נראה שההתנצלות של הסופר לא התקבלה ואינה נתפסת כאמינה היות וחזר על דבריו שוב ועוד בעת מלחמה ביודעו שהמגזר שספג הכי הרבה אבידות הוא המגזר הדתי לאומי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!