כ"ב חשון התשפ"ה
23.11.2024
סיפורים מרתקים מהקודש פנימה

בעין העדשה: הצלם שוקי לרר חוגג 40 שנות צילום ומספר על גדולי הדור

שוקי לרר, וותיק הצלמים החרדים ממשיך בהוצאת ספריו 'בצילם' שכבשו את העולם החרדי. מתחת ידיו עשרות מעשי רב על גדולי ישראל שאיתנו, ועל אלו שכבר אינם איתנו, עובדות מרתקות מהקודש פנימה שנלכדו בעדשת המצלמה במשך 40 שנה. כעת הוא מספר ל'בחדרי' ממה שראו עיניו

בעין העדשה: הצלם שוקי לרר חוגג 40 שנות צילום ומספר על גדולי הדור
הצלם שוקי לרר צילום: באדיבות המצלם

ר' שוקי לרר מציג שוב עובדות מרתקות מהקודש פנימה שנלכדו בעדשת המצלמה שיודעת להקפיא רגעים חולפים לרגע קרוש של "שיגם ושיחם" ו"תמונות-טמונות" שיוצרים בשילובם הרבה צידה לדרך.

מדובר בהרבה מעבר לאלבום תמונות שבו אלפי תמונות חלקם נדירות. אין פלא שבמקומות רבים כבר הזמינו את הספר, לפני צאתו לאור. 

לא מדובר בעוד ספר, זה משהו ייחודי עם הרבה תוכן שמקיף את כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים מן העבר ומן ההוה.

ה"אמת" של גדול הדור

מספר שוקי לרר: כשהקמתי במספר סניפים ברחבי הארץ את רשת ישיבות בין הזמנים "אור זלמן", נהגתי להזמין בכל יום את אחד מגדולי ישראל כדי לשאת דברים בפני הבחורים, בסניף אחר בכל פעם. אך כשראיתי שהדבר מטריח מאד את הרבנים ומוציא את הבחורים מהלימוד, קיבלתי החלטה לקיים במעמד הסיום של ישיבת בין הזמנים כינוס מיוחד, אליו יגיעו הבחורים מכל הסניפים ולשָם הזמנתי את כל גדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א שרובם הכירו אותי באופן אישי והסכימו להגיע ולחזק את לימוד התורה בימי בין הזמנים.

באחת השנים תיכננתי כינוס גדול שאליו יגיעו מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל, מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל, ומרן הגר"ש בעדני זצוק"ל, ויבדלו לחיים טובים הגרמ"ה הירש שליט"א והאדמו"ר מויז'ניץ שליט"א, כשלכינוס זה הזמנתי גם את רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל.

כשנכנסתי להזמין אותו הוא בירר את הפרטים ואמר לי: "היות וכוחותיי אינם כבעבר, החלטתי לצאת השנה רק לישיבות בין הזמנים שאינן בבני ברק וירושלים, משום שהחיזוק נחוץ יותר במקומות הרחוקים".

הגשתי למרן רשימה של הסניפים בערי הפריפריה כגון קרית אתא, חיפה, קרית גת ועוד. "שהראש ישיבה יגיד לאיזה סניף הוא מעדיף להגיע ולשם נביא את כל הבחורים", אמרתי.

מרן ענה לי: "אם יש הרבה בחורים מחוץ לבני ברק וירושלים וכולם מגיעים, אני יכול להגיע גם לבני ברק". והוסיף ושאל: "כמה בחורים יש בכל המקומות יחד?" בחישוב מהיר השבתי לו: "מאתיים וחמישים בחורים".

בכינוס דיבר תחילה מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל ולאחר שסיים ביקשתי ממרן הגראי"ל זצוק"ל שישא דברים, אך הוא המשיך לשבת במקומו ולהסתכל על הבחורים. שמתי לב שראש הישיבה מסתכל לכל הכיוונים ולא ירדתי לסוף דעתו. רק אחרי שכל הנאומים נישאו, ניאות מרן לדבר. למותר לציין שדבריו היוו את הדרשה המרכזית של אותו ערב וחיזקו את כל הבחורים משתתפי ישיבות בין הזמנים.

למחרת נכנסתי למרן זצוק"ל כדי להודות לו על שטרח להגיע וישב במָקום למעלה משעה. מרן שאל אותי בתגובה: "מה אתה חושב? אם היית אומר לי שיש רק מאתיים בחורים לא הייתי מגיע?" ואז הבנתי מדוע הסתכל מרן שוב ושוב אל כל פינות האולם בו ישבו הבחורים... בקשתי את סליחתו והודעתי לו שאבדוק את הדברים.

לכל ילד בר מצווה שבא לקבל את ברכתו הציע תמיד מרן זצוק"ל לקבל על עצמו קבלה אחת קטנה, לדבר רק "אמת", והנה גם אני קיבלתי כעת "שיעור חינוך" למידת האמת.

בסופו של דבר התברר לי, שאוטובוס שלם שהכיל בדיוק את חמישים הבחורים שחסרו במקום, יצא מסניף מרוחק של ישיבת בין הזמנים, נתקע בדרך ולא הגיע. כשחזרתי עם הנתון למרן הוא שמח בשבילי מאד על שלא נכשלתי באמירת דבר שאינו מדוייק.

ועוד משהו קטן על מידת האמת. ידוע לכל שמרן נשא על כתפיו את משא הדור. מאות כוללים נפתחו בזכותו והוא אף סייע להם באופן קבוע. כמעט בכל יום הגעתי לביתו של מרן לתיעוד פגישות של נגידים או מנהלי מוסדות שהגיעו להתברך, ושמתי לב לדבר שחזר על עצמו באופן קבוע כל השנים. אם ביקשו ממרן לחתום על מכתב לטובת מוסד כלשהו ובמכתב נקבו במספר התלמידים הלומדים במוסד, מרן היה מסרב לחתום ומסביר: "כתוב כאן שלומדים טוב – זה נכון, כתוב שאתם משקיעים בתלמידים הרבה – נכון. שיש לכם חובות – גם זה נכון. כל זאת אני יודע ומוכן לחתום על כך. אך מהיכן עלי לדעת כמה תלמידים בדיוק יש אצלכם? איך אוכל לחתום? אנא, כתבו את המכתב ללא מספרים מדויקים ואחתום ברצון".

התמונות שלא פורסמו

מאות אלפים ליוו את מיטתו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל. בארבעים השנים האחרונות תיעדתי בעשרות אלפי תמונות את מסכת חייו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, אך רבות מהן לא פרסמתי עד לפטירתו.

למרן רבי גרשון היתה הנהגה מיוחדת. הוא חשש מעין הרע, אבל לפרסום התנגד ממש. פעמים רבות הניח לי לצלם אותו בתנאי שהתמונה לא תפורסם. זו הסיבה שתמונות רבות שצילמתי לא היו יכולות להתפרסם בכרך הראשון של הספר.

כך למשל הייתי מצלם אותו בשעת בדיקת חמץ עד השנה האחרונה. היה מפעים לראות איך יהודי שגילו נושק למאה שנים שוכב על הריצפה ובודק חמץ בחורים ובסדקים. הוא לא התנגד שאצָלם, אבל ביקש "בלי פרסום". אני בטוח שאם הייתי מפרסם את התמונות הללו בימי חייו, כיצד יהודי בן מאה בודק חמץ כילד צעיר הן היו מתפרסמות בכותרות הראשיות.

כשהבאתי למרן את ספרי "בצילם" חלק א', זכיתי שיעיין בספר ויאמר מילים חמות. לפני שנכנסתי תלשתי כמה דפים מהספר, את דפי תוכן העניינים ובעיקר את ששת הדפים בהם הופיעו הסיפורים והתמונות אודותיו. כי אם היה רואה את הספר כשתמונותיו מעטרות אותו היה מתפלא ומביע צער על שהכנסתי את שמו בספר על גדולי ישראל, ולצער לא רציתי...

בחודש אלול הייתי מצלם אותו תוקע בשופר מדי בוקר בסוף תפילת שחרית, כמובן בתנאי שהתמונות לא מתפרסמות. במהלך החורף האחרון לחייו התפעלתי למראה גדול הדור בגיל מאה מדריך אברכים צעירים לתקוע בשופר בקלות.

הגיע אליו אברך חסידי שמשמש כבעל תוקע, ששמע שלראש הישיבה יש שיטה לתקוע בלי מאמץ, ללמוד כיצד עושים זאת. במשך כרבע שעה הסביר לו מרן שצריך רק לדעת איך לתקוע, ומי שיודע לתקוע עושה זאת בלי כל מאמץ. לפיכך, כך הסביר, הוא יכול לתקוע גם בגילו בלי כל מאמץ. רבים היו מגיעים מדי שנה בימי ראש השנה לישיבת פוניבז' כדי לחזות בפלא ההיסטורי שאני סבור שלא היה מעולם.

סיפור אחד השאיר עלי רושם. כשעה לאחר הפטירה, בדרכי לבית החולים מעייני הישועה לקראת מסע ההלוויה, עברתי דרך הבית הגדול ברחוב ראב"ד 17 וראיתי את אחד המקורבים יוצא מהבית עם השופר של ראש הישיבה.  התשובה שקבלתי לפליאתי, מה ענין שופר לכאן, הייתה מדהימה.

לאחר שנפטר הבעלים של השופר הקודם בו השתמש שנים רבות, ומרן רבי גרשון החזיר את השופר ליורשים, הוא חיפש שופר אחר. במהלך החיפושים הגיע לביתו של מרן יהודי שהיו לו כמה שופרות, ורבי גרשון בחר את השופר המתאים לו וביקש לשלם עליו. בעל השופר סירב וביקש שתעמוד לו זכות תקיעת השופר של גדול הדור.

מרן ביקש מנינו נאמנו הרב מרדכי פאלי שמיד אחרי פטירתו יוחזר השופר לבעליו, והדגיש שהוא מבקש לעשות זאת עוד לפני ההלוויה, כי במהומה שתהיה אחר כך יכול השופר להיעלם. ואכן מיד לאחר הפטירה, הוחזר השופר לבעליו ההמום, שאך זה שמע על האסון הנורא וכבר קיבל לידיו את השופר.

כשהדם נזל על המילים "רוע הגזירה"

זכיתי לראות בסיום הש"ס הענק האחרון שנערך בארה"ב בהשתתפות קרוב למאה אלף איש, את הגאון הצדיק רבי מתתיהו סלומון שליט"א משגיח רוחני של ישיבת לייקווד. לראות את המשגיח מקרוב, זה לראות את הדור הקודם.

אני לא מבין כמעט מילה באנגלית, אבל את הדרשות שלו אני אוהב לשמוע, כי הם נאמרות בשפת הלב. אני זוכר את יראת הכבוד שחש כשהגיע לפגישה עם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל ואת הכבוד שמרן נתן לו.‏‎ למעשה אני עוד זוכר את המשגיח בהיותו בישיבת גייטסהד, שם כיהן כמשגיח עשרות שנים, עד שעבר ללייקווד.

פעם בשהותי בגייטסהד, קרא לי אחד מהאנשים החשובים בעיר ואמר לי: "יש לי סיפור שאני בטוח שאתה תתרגש ממנו". אמנם עברו מאז עשרים שנה, אבל הסיפור חרות בליבי, אני חושב כמעט במדוייק.

היתה זו שנה בה קרו הרבה אסונות בעיר גייטסהד. אנשים צעירים הלכו לעולמם, אסונות של ילדים שנפטרו ועוד צרות רבות, שהעיר כולה פשוט הייתה בפחד - מה תהיה הצרה הבאה.

באותו שנה הרקיעו התפילות בראש השנה שחקים. כולם התחננו וביקשו מהקב"ה שיאמר לצרות די. ביום כיפור היה מאורע מפחיד. כל בני העיר התפללו בהיכל הגדול של הישיבה. בתפילת מוסף של היום הקדוש עבר לפני התיבה המשגיח רבי מתתיהו סלומון. אם כל התפילה הייתה בבכי, אז "ונתנה תוקף" היה פי כמה. לא היה אחד בכל היכל הישיבה שלא בכה, כי האסונות הקיפו את כל העיר כולה.

המשגיח מגיע ל"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". הוא זועק בכל הכוחות בצעקות שכל העיר שמעה, עד שיצא לו דם מהגרון ונטף על המחזור של החזן. העומדים לידו ראו שהדם נזל על המילים "רוע הגזירה".

התפילה המיוחדת הסתיימה והציבור יצא במוצאי יום כיפור בהרגשה אחרת, בהרגשה שהתפללו לד' והוא שמע לתפילותיהם. איש שיחי סיפר, שבשנה הבאה לא היה שום אסון בקהילה המקומית, ממש להפך מהשנה הקודמת. אף אחד לא נפטר טרם עיתו ופשוט אירעו רק שמחות. תושבי העיר אמרו, שהכל היה בזכות ה"מעבירים את רוע הגזירה" של רבי מתתיהו. הוא סיפר לי, שהמחזור נמצא עד היום בישיבת גייטסהד ואפשר לראות עדיין את כתמי הדם שמכסים את "רוע הגזירה".

ספר התורה שממתין למלך

היה זה לפני כעשר שנים, באזור חודש אלול. הרב אברהם שטרן, שמוכר לכולם כאחד ממקורביו הבולטים של רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, הגיע עם ספר תורה קטן ביותר - אולי אפילו משהו שלא היה כדוגמתו בעולם. גובה השטח של הכתב בספר היה כ-2.5 ס"מ בסך הכל.

אני רגיל לחביבות שאליה זוכה הרב שטרן, שתמיד זכה לקרבה אצל מרן שר התורה, אבל כאן פתאום אני מגלה שיש התעניינות מיוחדת. אני רואה שמרן לבש משקפיים מגדילות מיוחדות, כדי לכתוב אות בספר התורה ולאחר מכן הוא לוקח את הספר הקטן ושם אותו על היד, במקום בו מניחים תפילין. משהו לא ברור, חשבתי שאולי מרן חושב משום מה שמדובר בתפילין.

לא רק אני לא הבנתי מה קורה שם, גם הרב שטרן שואל את מרן: "מה הרב בודק?" ואז מרן חושף את אחד הדברים המרתקים ביותר ואומר: "תמיד כשלמדתי את ההלכה שהמלך צריך שיהיה לו כל הזמן מצד אחד תפילין ומצד שני ספר תורה, לא הבנתי איך זה אפשרי? האם המלך צריך להיות עוג מלך הבשן? איפה יש מקום ביד להניח ספר תורה שלם? ראיתי גם ספרי תורה קטנים, אבל עדיין לא היה מובן איך אפשר להחזיק את זה כל הזמן".

"כעת, כשאני רואה את ספר התורה הזה, אני חושב שזו הכוונה בספר התורה של המלך. את ספר התורה הזה המלך אכן יכול להניח ביד ימין וביד שמאל להניח את התפילין", סיים מרן שר התורה את דבריו.

כולנו היינו שם בחדר המומים, אבל היה מישהו שלקח את זה יותר ברצינות. חודש ימים לאחר מכן, בחול המועד סוכות, הגיע הרב שטרן למרן כשבידיו "ספר התורה של המלך". הוא אכן הכין אותו להיות ספר התורה של המלך, עשה לעצי חיים ציפוי מזהב טהור, וארון מיוחד, שכולו מזהב טהור והגיש אותו למרן ואמר לו שהוא משאיר את זה למרן לשמחת תורה.

מרן הסתכל בהתרגשות בספר וביקש לראות שוב את הכתב. בעזרת משקפיים מיוחדות הביט בהתרגשות על ספר התורה, והצליח לקרוא את מה שכתוב בו. ואכן, בשמחת תורה, כשלא יכולתי לצלם, החזיק מרן במשך כל ההקפות את ספר התורה הזה בשתי ידיו, כשהוא לא עוזב אותו לרגע.

שנה לאחר מכן, כבר בחודש סיוון אמר מרן להרב שטרן: "אל תשכח את הספר תורה של המלך לשמחת תורה". כולם יודעים שאת מרן הגר"ח היה אפשר לשמח רק בדברי תורה, והרב שטרן אמר למרן שהוא בעזרת השם יביא את ספר התורה. באותה שנה הוסיף הרב שטרן שרשרת מזהב לספר התורה כדי שמרן יוכל להחזיק אותו באופן רגוע ולא יחשוש שייפול במשך זמן ההקפות, וכך הוא היה תלוי גם על צווארו של מרן והוא גם החזיק אותו בשתי ידיו בשמחת תורה.

ספר התורה הזה הוא בגובה של 2.5 ס"מ וביחד עם עצי החיים מגיע ל-3.5 ס"מ. אני חושב, שזה הספר התורה הקטן ביותר בעולם. פעם אחת, אחרי שמרן קיבל את ספר התורה לידיו הוא נשמע אומר ביידיש: "עֶר קֶען שׁוֹין קוּמֶען", ובתרגום ללשון הקודש: "הוא (המשיח) כבר יכול לבוא" - כלומר, ספר התורה שלו כבר מוכן.

אבל זה לא נגמר בזה. בכל פעם שהרב שטרן הגיע למרן ומזכיר את שמו, מרן אמר: "זה מספר התורה של המלך". פעם אחת אף הוסיף: "אל תשכח, כשיבוא המשיח בקרוב, תביא את הספר תורה הזה אל המלך". מכיוון שזה לצורך המלך, הביאו למרן גם קופסת אוצרות שבה הספר מונח, כי אם מדובר בספר התורה של המלך - זה צריך להיות מתאים בכל דבר למלך.

כמה סמלי הדבר, ש"ספר התורה של המלך", היה במשך חייו אצל "מלך התורה", שזהו ללא ספק מרן הגר"ח, ששום דבר לא עניין אותו בעולם ושום דבר לא שימח אותו בעולם, רק התורה והמצוות, ועל זה הוא חשב בכל הזמן.

התיעוד של מרן שר התורה זצוק"ל עם "ספר התורה של המלך" לפניכם. התיעוד המוגש כאן היה בחול המועד סוכות, כשתיעדתי את הרב שטרן מביא את ספר התורה למרן, בעת שמרן אמר "ער קען שוין קומען" ולא רק פעם אחת. לא פחות מרתק היה לשמוע איך "מלך התורה" מגיב לבקשה להצטרף להגיש את הספר תורה למלך המשיח.

כחותם על זרועך

מלאכת תיעוד גדולי ישראל מביאה עמה מדי פעם גם רגעים מרגשים מאד. רגעים כאלו מתרחשים בעיקר בפעמים הנדירות בהן אני מתעד את גדולי הדור בזמנים האישיים שלהם, בהם אפשר ללמוד רבות על דמותם הפנימית.

במהלך שנות עבודתי צילמתי תמונות אישיות רבות של גדולי ישראל מחוגים שונים. אחת מהן זכורה לי במיוחד - זוהי תמונתו של אב"ד אונגוואר, הגה"צ רבי מנשה קליין זצוק"ל, תקופה קצרה לפני שנפטר. הרב, שהיה לדמות מופת לרבבות חסידים בארצות-הברית וגם בארץ ישראל, שמר באדיקות על פרטיותו. הוא לא הרבה לספר על שחווה בימים בהם שקעה השמש באירופה ויהודים הובלו אל המוקד לתאי הגזים הארורים.

הרב, שנולד בפאתי העיירה אוז'הורוד (ביידיש: אונגוואר), הנכללת כיום במערב אוקראינה, נשלח למחנה ההשמדה בוכנוולד בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה היגר לארצות הברית, שם הקים את חצר אונגוואר ופעל רבות כדי לשמר את זיכרון השואה ביהדות החרדית. בכל זאת, סירב לספר על הימים השחורים ההם ועל הזוועות שראה במחנה ההשמדה בו שהה.

כשהגיע הרב לשמחה משפחתית בעיר בני ברק, הוזמנתי לתעד את האירוע שאליו נהרו רבבות מחסידיו וגם חסידי מחותנו – האדמו"ר מסאסוב. החתונה הייתה נפלאה ומלאכת התיעוד הושלמה, כאשר למחרת בבוקר הצלחתי להיכנס לבית בו שהה הרב וביקשתי לצלם אותו בזמן לימודו. הרב עתיד היה להישאר בעיר ליממה נוספת, כדי להשתתף בשמחת השבע-ברכות הראשונה.

כשנכנסתי לחדרו, גיליתי שהרב עסוק בהנחת תפילין. הוא היה לבוש בחלאט האדמו"רי הייחודי ועטוף בטלית. מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם את הרב כשהוא מניח תפילין. פעלתי במהירות, כשאני חושש שהרב יבחין במלאכתי ויבקש ממני שלא לצלם אותו. בעודי מצלם, הבחנתי לפתע בידו החשופה של הרבי, עליה הניח את התפילין של יד, ונשימתי נעתקה.

על היד החשופה נראה קעקוע של מספר. ה-מספר, בה"א הידיעה. המספר מהגיהינום. המספר שנחקק על זרועו השמאלית, כאשר נכנס בשערי המחנה. קפאתי על מקומי לשניות ארוכות.

הרב גלגל את הרצועות השחורות על זרועו, כשהוא מכסה את המספר המקועקע בעור. למרות השנים הרבות שחלפו וחרף הזקנה, המספר היה חי וקיים.

עבורי, התמונה הזו היא ייחודית ונדירה. היא מלמדת על תעצומות הנפש של הרב, שמדי בוקר היה מכסה את המספר שעל ידו ברצועות התפילין השחורות, כשבכך הוא מסמל את ניצחון הרוח היהודית על החיה הנאצית.

מאוחר יותר למדתי, שהרב הקדיש חלק בלתי מבוטל מחייו לזיכרון השואה. יחד עם שמעון ויזנטל, ניצול השואה שנחשב לצייד הנאצים, בנה הרב בירושלים בית כנסת לזכרון הנספים בשואה. הרב לא רצה לספר בעצמו את שחווה, אבל התמונה הזו סיפרה את סיפור הישרדותו המדהים.

הרב מאונגוואר נפטר תקופה קצרה לאחר צילום התמונה, בערב ראש השנה תשע"ב. התמונה הזו ועצומות הנפש שהיא מבטאת - נחקקו בלב רבים.

ואז צלצל הטלפון באמצע המשפט...

מדי כמה ימים יש לי את הזכות לבקר בבתיהם של גדולי ישראל. זהו הבונוס הכי גדול שיש לי בעבודה שלי כצלם. אפשר לומר, שכמעט לא חולף על העיניים שלי יום אחד מבלי שהן רואות את אחד מגדולי ישראל. לפעמים זה אפילו קורה מספר פעמים ביום. לפעמים אני זה שהולך לאחד מבתי גדולי ישראל ולא עוזב אותו למספר שעות, אני פשוט לא מסוגל להתנתק מהמקום.

יש קהילות רבות ברחבי העולם, שזקוקים לקשר עם גדולי ישראל המתגוררים בארץ. וככה מתקשרים אלי מדי פעם קבוצות כאלה ובקשה בפיהם – תסדר לנו פגישות אצל גדולי ישראל, עם תיעוד כמובן. אני עושה את זה בשמחה, כי אני רואה את זה כעוד הזדמנות להכנס לבתי גדולי ישראל.

אחד היעדים המבוקשים הוא ביתו של הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שמתגורר באזור זכרון משה בירושלים. הסגנון המיוחד שלו מושך אליו רבים ובכל פעם שאני מגיע לשם עם אנשים – כולם יוצאים מרוצים.

אבל הפעם אני רוצה לספר על מקרה שבו רבי גמליאל היה זה שיצא מרוצה... לאחרונה שמתי לב שאחד הנושאים שהוא הכי מדבר עליהם, זה נושא ההמנעות מדיבור בזמן התפילה. הוא מתאר איך יש לפני הקב"ה קטגורים שמקטרגים על כלל ישראל על כך שהם מדברים בתפילה והסנגורים מגינים כל הזמן על היהודים. אבל בדבר אחד קשה להם להגן: כאשר הקטגורים אומרים שאפילו אומות העולם לא מדברים בבתי התיפלה שלהם, ועל זה קשה למגינים להגיב. ולכן הוא מבקש מאוד מכולם שלא ייצאו מכאן בלי החלטה, ששומרים על הפה בזמני התפילות שלא לדבר דברים בטלים.

וכאן הפתיע אותנו אחד מאנשי המשלחת, שסיפר לכולם שהוא היה השבוע בבית משפט בארה"ב בדיון שהתקיים בעניינו. הוא קיווה שהשופט יפסוק לטובתו ולשם כך גייס עורך דין טוב שיגן עליו. הדיון התחיל ולפתע צלצל המכשיר הסלולארי בכיסו של העו"ד הגוי. מספר היהודי: "באותו רגע נפסק המשפט והשופט הודיע על פס"ד לרעתו". מה שהוא למד מזה, שאם בבית משפט זה ככה, אז אלף אלפי הבדלות כמה אנחנו צריכים להקפיד שלא להכנס עם טלפון שיכול לצלצל לבית כנסת! רבי גמליאל יצא מרוצה מהסיפור, שהמחיש לכולם כמה צריך לשמור על קדושת בית הכנסת.

עוד משהו מרתק שמתי לב להנהגה מיוחדת של רבי גמליאל - כשמגיעה קבוצה ויש שם ילדים, כולם משתדלים שלא להפריע ושמים את הילד בסוף. אבל רבי גמליאל מתעקש, הוא רוצה את הילד לידו ממש ואומר: "הילד צריך לשבת בראש השולחן", כי "מכל ילד הולך לצאת בעזרת השם עולם מלא, ואת כל העולם הזה אנחנו מכבדים שישב בראש השולחן".

שוקי לרר סוכות

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}